ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך כי תצא

עבודת השכיר בשדה

680
מוקדש לעלוי נשמת
אסתר בת רחל
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת כי תצא הינה פרשה עשירה מאד במצוות. אחת המצוות שאנו פחות מכירים אותה מחיי היומיום שלנו היא בענין הפועל הנשכר לעבוד אצל בעל הבית(=השדה), שהתירה לו התורה לאכול מהפירות של השדה אם הוא שכור למלאכה של גידולי קרקע בשעת גמר המלאכה.

אך למה הגבילו חכמים את הפועל מלאכול מתבואת בעל השדה אף שהתורה התירה לו זאת??
דברים פרק כג:
(כה) כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן: ס
(כו) כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילֹת בְּיָדֶךָ וְחֶרְמֵשׁ לֹא תָנִיף עַל קָמַת רֵעֶךָ: ס
בשתי מצוות אלו אנו רואים את ציווי התורה ביחסי שוכר(בעל השדה) ושכיר (הפועל הבא אל השדה לקצור) התורה זיכתה לפועל הבא לקצור את פירות בעל השדה בשעת גמר מלאכה 1 לאכול מהן "כנפשך שבעך" (בעל השדה מצווה להתיר לו לאכול) ומאידך מגבילה התורה את הפועל שמותר לו לאכול רק בשעת מלאכה, ורק כדי שביעה 2 , וכן שחל איסור לתת לתוך כליו.
הגמ' בפרק "השוכר את הפועלים" 3 דנה בסוגיא זו בענין מה בדיוק ההיתר לאכול משדהו של חברו:
משנה: אוכל פועל קישות אפילו בדינר, כותבת ואפילו בדינר.
רבי אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו.
וחכמים מתירין, אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו.
גמרא: חכמים היינו תנא קמא! - איכא בינייהו 'אבל מלמדין', לתנא קמא - לית ליה מלמדין, לרבנן - אית להו מלמדין.
כפי שאנו רואים במשנה שם, נחלקו התנאים בענין: ת"ק סובר שרשאי הפועל לאכול כאהבת נפשו "אפילו בדינר". ר' אלעזר חולק על ת"ק ואוסר לפועל לאכול פירות שערכן עולה על שכרו שעתיד לקבל מהשוכר 4 , וחכמים מסכימים לדברי ת"ק ומתירים לפועל לאכול אפילו יותר מכדי שכרו אלא שהם מסייגים את ההיתר בכך שאע"פ שמן הדין מותר לפועל לאכול אף יותר מכדי שכרו חובה עלינו ללמדו שלא יתנהג כן, שהרי זו רעבתנות, ובכך הוא גורם הפסד לבעל השדה. וההשלכות של התנהגות זאת הן שיהיה "סותם את הפתח בפניו"- שאנשים לא ירצו יותר לשכור אותו כיון שיחששו מן ההפסד שיגרם להם.
את דברי חכמים פסקו להלכה הרמב"ם והשו"ע.

מהו ה'לימוד' הזה שמצריכים חכמים ללמד את האדם?- הרי הדבר הותר מן הדין, ואף חכמים לא הגבילו הגבלה כמותית כל שהיא מלבד מה שנדרש מן הפסוקים- 'שבעך'- ולא אכילה גסה 5 , א"כ מה ראו חכמים לכתוב במפורש שיש ללמד את האדם שלא יהיה רעבתן?

בהחלט יש לנו לעמוד על דרישת חכמים ללימוד הזה, שהינו לימוד "דרך ארץ" לאדם, כחלק אינטגרלי הצמוד להיתר שמתירים לפועל לאכול אפילו יותר מכדי שכרו. אין לנו ספק בכך שתורה ומצוות צריכים לימוד, וכן טעמי הדינים וחידוד הסברות- אף אלו דברים שודאי צריכים לימוד, והעמקה..! אך מאידך גיסא ראו חכמים לכתוב במפורש שגם דרך ארץ צריכה לימוד.- לדרישה זו של חכמים יש משמעות השלכתית עמוקה מאד, שאם לא ילמדו ויחנכו לדרך ארץ- לא ידעו, יש אנשים שהתנהגות בדרך ארץ זה דבר טבעי להם, הם נולדו עם מזג נוח שערני לסביבה ולהתנהגות חברתית, או שהם חונכו היטב ע"י הוריהם, או שניהם גם יחד... אך קיימים גם מקרים רבים בהם לא זכה אדם מסוים לערנות מוגברת למה שהולך מסביבו, וכן הוריו לא הקנו לו דרכי התנהגות ונימוסים הגונים.- לאו דווקא שח"ו לימדו אותו התנהגות שאינה הגונה, אלא פשוט לא ידעו להנחיל לו כיצד להתנהג ולהתנהל בצורה הנכונה שרוח הבריות תהיה נוחה הימנו...
יש התנהגויות והתנהלויות רבות שעפ"י ההלכה אין הן אסורות, אך חכמים הזהירו שראוי וכדאי להמנע מהן, כיון שהתנהגויות אלא פוגעות בדרך ארץ. ואדם שחורג מן הדרך ארץ פעמים רבות הדבר פוגע בחברה ולבסוף פוגע גם בו עצמו- עקב יחס החברה כלפיו, שמתרחקים ממנו. ומה נכונים כאן דברי הרמב"ן (ויקרא פרק יט) בתחילת פרשת קדושים על ציווי התורה "קדושים תהיו"- לענין הדברים שהתירה התורה ואעפ"כ המרבה בהן הרי הוא "נבל ברשות התורה":
"...והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:
לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכעורים:
וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב (דברים ו יח), שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו..."
ההלכה הינה גדר וסייג אותה יש ללמוד ולעשות ואין לסור ממנה! אך מעבר לדין ההלכתי יש הנהגה נכונה מה שקרוי בפי העם "דרך ארץ ישרה". ומבארים לנו חכמים במשנה שגם אותה צריך ללמד את האדם, שלא כל דבר שמותר ישר קופצים לעשות, נדרש מהאדם 'ניטור עצמי' כמה שיותר גבוה, לטובתו. ע"מ שיצליח להתנהל נכונה בחברת בני-האדם ותהיה רוח הבריות נוחה הימנו, אין זה צמצום שרוצים חכמים לגרוע ח"ו מאכילתו שהתירה לו התורה, אלא טובתו היא שיאכל כדי שובע נפשו, במידה הנכונה, ולא ברעבתנות שלבסוף תפגע בו, וכך יזכה לטוב בזה ובבא- שימשיכו העולם לשוכרו לעבודתם, ולבא בשותפות משא ומתן עמו. וכן נוכל ללמוד מכאן שאף בשאר הנאות העולם שהתירה התורה יש לו לאדם להנות בצורה הנכונה הדרושה לו לקיום גופו ונפשו, ולא בהפרזה שלבסוף תהיה ח"ו בעכריו.

על הלימוד הנ"ל צריך לתת דגש מיוחד, שכן ההתנהגות מצד הדין מותרת, וטבע האדם חומד את האכילה, ועוד שהיא "בחינם", ויש חשש שיבא האדם להפריז בה, ואע"פ שלא יבא לידי אכילה גסה- שאותה אסרה התורה, עדין קים החשש שיבא האדם לחרוג מדרך ארץ ולפגוע בעצמו.
לאחר שבארנו בקצרה את השיטות ואת ההבדל המהותי בין ת"ק לחכמים- ששניהם מתירים לפועל לאכול ללא הגבלה 6 , אך חכמים, בשונה מת"ק, מחייבים ללמד את האדם דרך ארץ. עוד יש לנו לשאול מה כוונת חכמים באומרם "..אבל מלמדין את האדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו"?- מדוע השתמשו חכמים בלשון "מלמדין" ולא "אומרין"; "מוכיחין"; "מזהירין" הרי אחרי הכל אין פה משהו עמוק במיוחד שצריך ממש ללמוד אותו, בסה"כ אומרים לאדם תזהר מלאכול הרבה\תשתדל לאכול במידה סבירה וכד' כי אם לא.. אתה תגרום שאנשים לא ירצו לשכור אותך לעבוד אצלם! "כי זה לא ישתלם להם". משפט קצר ברור וקולע מה צריך לימוד?!?!
הראשונים נתנו את פרושיהם מה פרוש "לימוד" זה: רש"י: אבל מלמדין - אומרין לו דרך עצה הוגנת. בית הבחירה למאירי: אמר המאירי אוכל פועל קישות אפילו בדינר וכותבת אפילו בדינר ר"ל ואפילו לא היתה שכירותו אלא מעט ונמצאת אכילתו מרובה משכרו מותר; ור' אלעזר חסמא אומר שאסור לו לאכול ביתר על שכרו; וחכמים מתירין כדעת תנא קמא אלא שמוסיפין על דבריו שמוכיחין אותו חבריו על כך, שראוי לכל הרואין 7 ללמד את האדם שלא יהא רעבתן עד שיהא סותם את הפתח בפניו שלא ימצא מי שישכרהו:- וכן הלכה.
כפי שאנו רואים הראשונים פסקו כחכמים ומתייחסים הם להסבר דברי חכמים מה היתה כוונתם כשאמרו "אבל מלמדין את האדם"
על הניר זה אכן נראה פשוט אך מצד האמת המציאותית הרגל דרך ארץ דורש הרבה מאד עבודה! הרבה הרבה יותר מאשר ללמוד את כל הלכות "שוכר ומשכיר". לא מצד הדרישה הדידקטית או הקוגניטיבית של האדם אלא מצד לימוד ועבודת המידות, לימוד של הסתכלות רחבת אופקים המרגילה את האדם לנהל אורח חיים תקין, ביושר, ובטוב טעם ודעת עם הבריות. ללמד את האדם שתהיה דעתו מיושבת, ובנחת עם הבריות, לשאת ולתת באמונה, אלו דברים שצריכים לימוד ארוך ומתמיד של ההורה\המחנך\המדריך ושל "החברה הבריאה"... לימוד זה דורש הבנה נכונה וישרה של המציאות וכן אמונה שזו הדרך הנכונה, וכמובן הרגל רב.
ולכן נלע"ד שראו חכמים לנכון להשתמש בלשון "מלמדין" ולא "אומרים" או "מזהירין", כי לומר ולהזהיר על כך זה לא מספיק צריך לדָבַר הרבה הרגל אמונה והפנמה עמוקה...
ובע"ה שנזכה לשאת ולתת באמונה וכל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו!



^ 1.דהיינו: שהפירות כבר הבשילו, וכעת הפועל קוצר אותן.
^ 2.
^ 3.מסכת בבא-מציעא (צב.)
^ 4....ורבי אלעזר חסמא אומר לא יאכל יותר על שכרו דבודאי אינו משכיר עצמו במעות שהן פחות שיוכל לשבוע בהן ולא דברה תורה על מי שהוא יוצא מטבע העולם (שיטה מקובצת מסכת בבא מציעא דף צב.)- פרוש: התורה התירה לפעול לאכול "כנפשך- שבעך" ולא יתכן לומר שאדם "משכיר את עצמו"- ומקש מהשוכר סכום שלא יספיק לו לשבוע (או במילים אחרות לגזור על עצמו רעב) ולכן גם כאן בהיתר התורה "כנפשך שבעך"- לא יתכן להתיר לפועל לאכול יותר מכדי שכרו הוא מקבל מבעל השדה שהרי אם יאכל יותר מכדי שכרו יש בכך יותר מ"שבעך"- ואת זה לא התירה לו התורה.
^ 5.בבא מציעא (פז:)- אכילה גסה הינה אכילה לאחר שהאדם כבר שבע לגמרי (ויש אכילה גסה חמורה ממנה שהאדם כבר קץ במה שאוכל)
^ 6.להוציא אכילה גסה כמו שנתבאר לעיל
^ 7. מבאר המאירי שהלכה כחמים שאע"פ שמן הדין מותר לפועל לאכול כאהבת נפשו ואף מדרבנן אין הגבלה אלא שקיימת חובה על חבריו של אדם ללמדו שלא יהא רעבתן, שאם יהיה רעבתן יגרום לכך שימנעו האנשים מלשכור אותו לעשות להם מלאכה בשדה מתוך שיחששו שהוא יגרום להם להפסד...
עוד בנושא כי תצא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il