ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תחילת ההיסטוריה ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח חודש ניסן Bookmark and Share This Shiur in English



גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשע"ב

תחילת ההיסטוריה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

מהו זמן? זמן הוא היכולת שלנו לסמן תהליך. אנו מציינים נקודה מסוימת המשמשת כנקודת התחלה וממנה ניתן להתקדם הלאה. זמן הוא היכולת לסמן תנועה והתקדמות. בעולם הקדום לא היה קיים מושג הזמן. האדם האלילי היה מצוי במעגליות חיים סתמית: לידה, עבודה, מוות; לידה עבודה, מוות, וחוזר חלילה. האדם הקדמון הבחין אמנם במעבר בין עונות השנה, אולם ספירת שנים וציון פתיחה של שלב חדש לא היו במודעות האנושית עד לימי הכרוניקנים היוונים.

בעולם האלילי אין לאן להתקדם, אין תהליך. האדם שבוי במעגל סיזיפי נצחי ללא אפשרות פריצה, או במילים אחרות: עבדות. האדם האלילי אינו יוצר יחידות זמן ולכן הוא נשלט בידי הבל-הזמן; נשחק, פועל מכוח האינרציה ואינו שולט על חייו. במצרים, התרבות המרכזית של העולם העתיק, אין דבר מעבר לעבדות: "מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים שהיתה סוגרת ומסוגרת" (מכילתא יתרו). לא רק עם ישראל, גם 'האדונים' המצרים מצויים במצב נפשי של עבדות וסגירות לכל דבר מעבר לקיימות סתמית. אין דבר מעבר לטבע האקראי הנשחק במעגלי הזמן.
כל זאת הולך להשתנות ביציאת מצרים. חודש ניסן הוא החודש שבו למעשה נולד הזמן בעולם: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). בחודש ניסן מתחילה ההיסטוריה לצאת לדרך. מעתה יש ראשית, יש התחדשות, מתחילה הצטברות של זיכרון היסטורי. לזמן ישנם שני מימדים: קבוע ומשתנה. על מנת למדוד זמן אנו זקוקים קודם לכל לנקודת מוצא, לבסיס קבוע ויציב. ולאחר מכן, לתנועה שאותה ניתן לסמן כהשתנות והתקדמות. גם בתחושה האישית אנו מרגישים כך: אם אין לנו בזמן תנועה והשתנות, אנו מרגישים שהזמן 'לא זז'.

במעגל השנה היהודי ישנם אכן שני צירים כאלו: שבת – הבסיס הקבוע; ויום טוב – התנועה המשתנה. שבת, אומרים חז"ל (חולין קא, ב) היא "קביעא וקיימא"; היא נקודת הזמן הקבועה, הקיימת ועומדת מששת ימי בראשית. לעומת זאת, המועדים הם דינמיים ומשתנים בהתאם לקביעתו של בית דין: "ישראל דקדשינהו לזמנים" (ברכות מט, א).

לפני שאנו מגיעים למועד הראשון של עם ישראל, לפסח, לחג שבו מתחילה ההיסטוריה לפסוח בחיפזון ובצעדי ענק, חל שבת הגדול. בשבת הגדול עם ישראל עוקד את האל המצרי, הלא הוא השה – בעל חיים המבטא את שיא התמימות הטבעית, עדר כבשים אשר נע בלי מטרה; צאן בלי רועה ובלי תחושת זמן. אנו עוקדים את התמימות הסתמית ומסמנים את נקודת ההתחלה, את נקודת הגודל. ההיסטוריה מתחילה לנוע. כמה ימים לאחר מכן יופיע המימד השני: יחול חג הפסח ויוולד העַם שתפקידו לסמן כיוון ותנועה בדברי הימים.

לאן מוביל אותנו הזמן? לאן מובילה ההיסטוריה? היסטוריה איננה רק "רשימת הפשעים, השיגעונות והאסונות של המין האנושי", כדבריו של ההיסטוריון א. גיבון. ההיסטוריה היא, כלשונו של הרב קוק, "היסתוריה" - 'הסתר-יה'. ההיסתוריה מובילה אותנו לכיוון מסוים, אלוהים מתגלה בהיסתוריה. הגודל הראשוני של שבת יציאת מצרים ממשיך לאורך כל ההיסתוריה הישראלית ומביא אותנו ל"יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, יג). דמותו של אליהו הנביא, האיש שהזמן והמוות לא שלט בו ועלה בסערה השמיימה, הוא המבשר לנו את אותו יום גדול ללא מגבלות הזמן, ליום "אשר הוא לא יום ולא לילה".
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il