וְכַאֲשֶׁר יָדַע מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרָה לוֹ מְחִצָּה שֶׁלֹּא קְרָעָהּ, וְשֶׁכְּבָר נִשְׁלְמוּ בּוֹ מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת כֻּלָּן וְהַמַּעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת כֻּלָּן1 - בִּקֵּשׁ לְהַשִּׂיג ה' עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁאַר מוֹנֵעַ2, וְאָמַר: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יח). וְהוֹדִיעוֹ, יִתְעַלֶּה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ זֶה בִּהְיוֹתוֹ שֵׂכֶל מָצוּי לְחֹמֶר, רְצוֹנִי לוֹמַר: בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם, וְהוּא אָמְרוֹ: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם שם, כ). הִנֵּה לֹא נִשְׁאֲרָה בֵּינוֹ וּבֵין הַשָּׂגַת ה' עַל אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ אֶלָּא מְחִצָּה אַחַת בְּהִירָה, וְהוּא הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי הַבִּלְתִּי נִבְדָּל. וְהִשְׁפִּיעַ עָלָיו, יִתְעַלֶּה, וְנָתַן לוֹ מִן הַהַשָּׂגָה אַחַר שְׁאֵלָתוֹ יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה אֶצְלוֹ קֹדֶם שְׁאֵלָתוֹ, וְהוֹדִיעוֹ כִּי הַתַּכְלִית לֹא תִּתָּכֵן לוֹ וְהוּא בַּעַל גֶּשֶׁם. וְכִנָּה אֲמִתַּת הַהַשָּׂגָה בִּרְאִיַּת פָּנִים, כִּי הָאָדָם, אִם יִרְאֶה פְּנֵי חֲבֵרוֹ - תִּקָּנֶה לוֹ בְּנַפְשׁוֹ צוּרָה שֶׁלֹּא יִתְבַּלְבֵּל בָּהּ עִם זוּלָתוֹ; אֲבָל אִם יִרְאֶה אֲחוֹרָיו - אַף עַל פִּי שֶׁיַּבְחִינוֹ בְּזֹאת הָרְאִיָּה, אֲבָל לִפְעָמִים יְסֻפַּק עָלָיו, וְלִפְעָמִים יִתְבַּלְבֵּל לוֹ עִם זוּלָתוֹ. כֵּן הַשָּׂגָתוֹ יִתְעַלֶּה עַל הָאֱמֶת, הִיא, שֶׁיִּקָּנֶה מֵאֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ בַּנֶּפֶשׁ מַה שֶׁלֹּא יִשְׁתַּתֵּף בַּמְּצִיאוּת הַהִיא זוּלָתוֹ מִן הַנִּמְצָאוֹת, עַד שֶׁיִּמְצָא בְּנַפְשׁוֹ אֵת מְצִיאוּתוֹ חֲקוּקָה, נִפְרֶדֶת מִמַּה שֶׁיִּמְצָא בְּנַפְשׁוֹ מִמְּצִיאוּת שְׁאָר הַנִּמְצָאוֹת. וְאִי אֶפְשָׁר לְהַשָּׂגַת הָאָדָם זֶה הַשֵּׁעוּר מִן הַהַשָּׂגָה, אֲבָל הוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִשִּׂיג לְמַטָּה מִזֶּה מְעַט, וְהוּא אֲשֶׁר כִּנָּה אוֹתוֹ: "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי" (שמות לג, כג). וַאֲנִי עָתִיד לְהַשְׁלִים זֶה הָעִנְיָן בְּסֵפֶר הַנְּבוּאָה.
וְכַאֲשֶׁר יָדְעוּ הַחֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, כִּי אֵלּוּ שְׁנֵי הַמִּינִים מִן הַפְּחִיתֻיּוֹת, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַשִּׂכְלִיּוֹת וְהַמִּדּוֹתִיּוֹת, הֵם אֲשֶׁר יָחֹצּוּ בֵּין הָאָדָם וּבֵין ה', וּבָהֶם יִהְיֶה יִתְרוֹן מַדְרֵגוֹת הַנְּבִיאִים זוֹ עַל זוֹ - אָמְרוּ עַל קְצָתָם, לְמַה שֶּׁרָאוּ מֵחָכְמָתָם וּמִדּוֹתֵיהֶם: "רְאוּיִים שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ"3. וְאַל יִתְעַלֵּם מִמְּךָ עִנְיַן הַדִּמְיוֹן, לְפִי שֶׁהֵם דִּמּוּ אוֹתָם אֵלָיו, לֹא שֶׁיַּשְׁווּם עִמּוֹ, חָלִילָה לָאֵל4. וכֵן אָמְרוּ עַל אֲחֵרִים: כִּיהוֹשֻׁעַ, עַל הָאֹפֶן אֲשֶׁר זָכַרְנוּ. וְזֶה הוּא הָעִנְיָן אֲשֶׁר הִתְכַּוַּנּוּ לְבָאֲרוֹ בְּזֶה הַפֶּרֶק.
___________________________
מצוי לחומר –הקשור לגוף חומרי. הבלתי נבדל – שאינו מנותק מהחומר. התכלית – הידיעה הסופית העליונה. אמיתת מציאותו וכו' – מציאות ה' שונה במהותה ממציאות שאר הנמצאים ש"נמצאו מאמיתת המצאו". זה השיעור – השגה במידה כ"כ עליונה. הדמיון – השוואה חלקית מבחינה מסוימת.

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

add_alert

7 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שביעי חלק ב'

8 - שמונה פרקים לרמב"ם הקדמה-פרק שביעי חלק ג'

9 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שמיני חלק א'

טען עוד

ביאורים
במקומות רבים בספריו מתייחס הרמב"ם בהערכה מיוחדת לאדון הנביאים – משה רבנו. מדרגת נבואת משה רבנו איננה כשאר מדרגות הנביאים. השגתו של משה רבנו הייתה כה עליונה עד שהרמב"ם מציין שנשארה בין השגתו להשגת האמת האלוקית השלמה מחיצה אחת. אלא שמחיצה זו לא נבעה כתוצאה מפחיתות מסויימת אלא מטבע היותו בן-אדם. משה רבנו השיג את התיקון המלא הן בהשגתו השכלית והן בתיקון מידותיו. לכן הוא ביקש לזכות ולראות בכבוד ה'. את ההשגה השלמה מכנה התורה ראיית הפנים. זהו משל לראייה בהירה של הנהגת ה' בעולם. ראייה שלא מותירה עוד ספק בקרב המאמין. אלא שלשלמות ההשגה הזאת אפילו משה רבנו לא יכול היה להעפיל. המחיצה שמנעה ממנו את ההשגה הזאת הייתה העובדה שאחרי ככלות הכל, שכלו של משה רבנו הוא שכל אנושי, וככזה, הוא מוגבל בהשגתו. עם זאת, ההשגה לה זכה אדון הנביאים הייתה הגבוהה ביותר לה זכה אי פעם בן אנוש. מהי איפוא משמעות ראיית אחורי ה' ולא פניו, הראייה שלה זכה משה רבנו? נראה שמשמעות הדבר היא ראייה של תוצאות ההנהגה האלוקית – הסוף של המעשה, אך לא המחשבה שעמדה מאחורי המעשה. לעולם לא נוכל להבין את כל החשבון האלוקי כל עוד אנו בעולם הזה, נוכל להבחין רק בתוצאות. נראה שמשה רבנו בהשגתו העליונה הצליח להשיג בבהירות את השגחת ה' המתגלה בעולם אך לא את כל המניעים שעומדים מאחוריה.

הרחבות
1. האם דעת הרמב"ם ביחס לנבואה מוסכמת?
האברבנאל (עמוס, א א) חולק על הרמב"ם הסובר שיש תנאים רוחניים לנבואה: "שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף, שהנבואה היא דבר טבעי מגעת לאדם, כשאר הצורות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם. ואין זה דעת תורתנו, כי אין הנבואה דבר טבעי ואין ההכנה צריכה אליה , כי הנבואה דבר נסיי ".
האברבנאל מוכיח את טענתו מהנביא עמוס: "והלא עמוס עם היותו בנוקדי (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים,ולא למד חכמה... התנבא".
המלבי"ם (עמוס, א א) מיישב את דעת הרמב"ם: "ולדעתי ישב זה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו, ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל . כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול... ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש, רק בהיותו מזומן לה, שאז יוסף ברכתו בה הכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו... אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור, ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון ועל ידי הכנתו, יבחר ה' את אשר יקרב אליו מצד צדקתו יגדל הנס. ומזה המין היה נבואת עמוס, שלא ניבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל".

שאלות לדיון
לאור דברי הרמב"ם כאן, מה היחס בין היהדות ובין תפיסות מזרחיות שבהם ישנו נסיון להתעלות ושחרור מעולם הגוף על מנת להתאחד עם הרוחני?