ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים מגד ירחים

בספרות בתיאטרון ובקולנוע

המבדיל בין קודש לחול

1015
לחץ להקדשת שיעור זה
תחילתו של חודש טבת בחג החנוכה, חג המציין את נצחון תרבות ישראל על תרבות יוון. בחודש טבת חל תאריך נוסף הקשור לתרבות יוון. אולם לשם שינוי זהו תאריך של עצב ואבילות. כוונתנו לתרגום השבעים תרגום התורה ליוונית שהושלם בחודש זה. וכך נאמר בהלכות גדולות (הל' ט' באב): "בח' בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושת ימים". כאשר הפייטן מפרט, בפיוט הנאמר בצום עשרה בטבת, את מה שארע לישראל בחודש זה הרי הוא אומר בין היתר: " וּמֶלֶךְ יָוָן אִנְּסַנִי לִכְתּוֹב דַּת יְוָנִית". לומדים אנו מכאן על הסתייגותם המוחלטת של חכמי ישראל מהוצאתה של תורת ישראל אל רשות הרבים של חוכמת העמים.
ואכן, ארוכה וקשה מלחמתו של עם ישראל כנגד תרבות יוון, אך יחד עם זאת קיימת במסורת ישראל הערכה רבה לחוכמה זו. אדרבה השפה היוונית למשל חשיבותה גדולה, ומצאנו שחכמים נותנים לה ערך מיוחד. מהפסוק (בראשית ט, כז): "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" למדו חז"ל במגילה (ט, ב): "דבריו של יפת יהיו באהלי שם", כלומר יש ערך מיוחד לשפה היוונית, ולכן סבר שם רשב"ג, שניתן לכתוב את התורה בכתב יווני.
על חשיבות תרבות יוון למדנו גם מדברי הזוהר חדש (יתרו סג, ב) האומר על מלכות יוון: "דלית בכל מלכוון דאינון קרבין לאורח מהימנותא כוותייהו", כלומר שאין בכל המלכויות קרובה ממנה לדרך האמת.
ויש לעמוד על השאלה העקרונית אם אכן יש חשיבות לתרבות יוון, מדוע נאבקו בכל הדורות בתרבות זו? מדוע גזרו שלא ילמד אדם את בנו חוכמה יוונית (סוטה מט, ב)? מדוע נאסר על בן דמא בגמרא במנחות (צט, ב) ללמוד חוכמה זו, אף שכבר הספיק ללמוד לפני כן את התורה כולה?
התייחסות לשאלה זו מצאנו מספר פעמים בדברי הראי"ה קוק זצ"ל.
החוכמה היוונית לדעתו אינה מסוגלת להתייחס אל הקדושה בחיי המעשה. "אומות העולם אינן יכולות להשיג איך נעשה הבשר מקודש... איך אור הדעת היושר והקודש חודר בכל השדרות המעשיות בעומק פנימיותן" (אורות ישראל ט, ג). תרבות יוון אינה יודעת לקדש את החומר. הקודש מנותק בתרבות זו לחלוטין מהחול.
לעומתה יודע עם ישראל, שיש דרך להפוך דברים חומריים מסוימים לחפצים קדושים (כמו כתיבת ספר תורה תפילין ומזוזות). הוא גם יודע ליצור יצירות רוח קדושות. ומאידך, חיי החול שלו מושפעים ומוקרנים מהקודש. החיים החומריים והיומיומיים של היהודי רוויים באלמנטים של קדושה "בכל דרכיך דעהו". על כל צעד ושעל מלווה היהודי במצוות והנהגות ההופכות את חייו לחיים בקדושה.
ואכן כוחו של עם ישראל בשני המושגים הן ביצירת עצם הקודש, והן בחיי חול שיש בהם קדושה. אלא שחשוב לעמוד על ההבדל המהותי בין שני ערכים חשובים אלה. כי על אף חשיבות שניהם, אסור לטשטש את ההבחנה ביניהם.
על סכנת טשטוש המושגים ננסה לעמוד מתוך התייחסות כללית לתופעות תרבותיות שונות במקומותינו.
שמענו לאחרונה על יצירות ספרותיות סביב פסוקי התורה המכונות "מדרש". והשאלה היא, האם שייך בכלל לכתוב היום יצירה כלשהי שתוכל להשתוות למדרשי חז"ל הידועים כדוגמת מדרש רבה, תנחומא ועוד?
ושאלה נוספת, העיסוק בתיאטרון ובקולנוע פרץ במחנינו, ובין אותן יצירות סרטים ומחזות המעלים בעיות שונות, והתורמים בצורה חיובית מאד לקידומן, לפעמים שומעים מאנשי רוח המגדירים עיסוק זה כ"בית מדרש". האם אכן ניתן להגדיר יצירה זו כ"בית מדרש"?
וכי תאמרו, מאי נפקא מינא כיצד נכנה את הדברים והרי בסך הכל מדובר בתופעות חיוביות, ומה הערך בקטלוג וביצירת הבחנות בין המושגים?
בספרו של הרב מ. צ. נריה זצ"ל מועדי הראי"ה (עמ' קפא, קפב) מובא בשם הרב קוק: "מקובל בעולם שהקודש והחול... שהם צוררים (מנוגדים) זה את זה. אולם האמת היא, אמת של תורה, שאין כל ניגוד בין קודש לחול... משתדלים אנו לחבר אותם ולהכניס קדושה גם בחול, אולם כשם שיש קידוש, ויש תוספת מן החול על הקודש, ומגמה של המשך השפעת הקודש על החול, כך ישנה גם הבדלה, שמגמתה למנוע את טשטוש התחומין שבין הקודש ובין החול... דווקא על ידי שמירה זו נותן הקודש חיים לחול... נצח ישראל בנוי על החיבור וההבדלה גם יחד". הרב קוק סובר, שגם במציאות אידיאלית, כאשר החול מושפע על ידי הקודש, יש לדעת, שיש הבדל מהותי בין דבר שגופו קודש לבין דבר שביסודו הוא חול, אלא שהקודש משפיע עליו לטובה.
ואם נשאל במה מתבטא ההבדל בין לימוד מדרש רבה למשל על פרשת השבוע, לבין קריאה באחד מספרי הקריאה המשובחים, שיצאו בתקופה האחרונה, שחלקם נכתבו על ידי תלמידי חכמים מובהקים.
יש לומר, שמבחינת הערך של קיום מצוות לימוד התורה קיים שוני ברור בין חיבורים שהם גופי תורה שבכתב או תורה שבעל פה (כמו מדרש רבה), לבין ספרות משובחת גם כשהיא מוארת באור תורה ויראת שמים.
וקיים הבדל נוסף.
כאשר עוסקים אנו בגופי תורה, צריכים אנו לדון בהם ובקשיים העולים מהם בדחילו ורחימו, ובכל דרך צריכים אנו להשתדל ולהימנע מביקורת. לעומת זאת בעוסקנו בדברי חול יש מקום רחב הרבה יותר לביקורת. אין דמיון בין דרך העיסוק בעקידת יצחק על כל הבעייתיות הקיימת בפרשה זו, או אף בפרשה דומה בדברי חז"ל כמו חנה ושבעת בניה, לבין דרך הניתוח של סיפור משובח מאת ש"י עגנון או אחד מחכמי דורנו. זהו הבדל מהותי בין חיבורים שהתקדשו בקדושת חז"ל והפכו להיות תורה, לבין חיבורים ספרותיים ואף כאלה שיש בהם אור תורה ושנכתבו מתוך יראת שמים צרופה.
ובאופן כללי צריכים אנו להבחין בין עיון תורני לבין עיון ספרותי, לכן מזהיר שם (מועדי ראי"ה עמ' קפד) הרב זצ"ל, ש"יש להיזהר שלא להפוך את זה (לימוד התורה) ללימוד ספרות". כי כאשר אין הבחנה בין קודש לחול עלול להפוך לימוד התורה חס וחלילה ללימוד ספרות על כל המשתמע מכך.
ובסיכום, כוחו של עם ישראל ביכולתו ליצור קדושה ולהקרין קדושה בניגוד לתרבות יוון החילונית, אלא שגם בתרבותנו המקורית והחיובית יש להבחין בין הקודש העצמי לבין החול שהקדושה משפיעה עליו. לכן, אסור לטשטש את הגבולות, ויש להבחין בין היצירה הפנימית של בית המדרש, ובין הספרות והקולנוע, שאת סף בית המדרש לא עברו. ועל אף ההבחנה הזו חשוב מאד להדגיש שאין בדברים אלה משום שלילת הכתיבה הספרותית או שימוש בכלים תרבותיים אחרים כמו הקולנוע. אדרבה חשיבותם רבה, וכאשר מתייחסים אליהם באופן המתאים ערכם לא יסולא בפז.
עוד בנושא מגד ירחים

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il