יחס נאות לבעלי החיים

מצוות שמבטאות רחמנות בעת שחיטת החיות
בכמה וכמה מצוות הדריכה אותנו התורה לנהוג כלפי בעלי החיים ברחמנות. ואף שמותר לנו כיום לאכול מבשרם, מכל מקום קבעה התורה כמה מצוות שיש בהן הוראה לנהוג כלפיהם ברחמים. שני טעמים עיקריים לכך, הראשון, לחנך אותנו להיות רחמנים, והשני, לרמז על הבעייתיות המוסרית המסוימת שיש באכילת הבשר, כדי להכין אותנו לקראת התקופה שתבוא בעתיד, שבה נחדל מאכילת בשר.

המצווה הראשונה היא האיסור לאכול איבר מן החי. אף שהתורה התירה לנו בשר בהמות וחיות, מכל מקום אסור מן התורה לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. והטעם לכך פשוט, זוהי אכזריות נוראה לחתוך איבר מבהמה חיה, לראות בכאבה וצערה וליהנות אחר כך מטעם בשרה. ואפילו בני נח, היינו בני כל העמים, נצטוו על פי התורה שלא לאכול איבר מן החי, אלא קודם צריכים להמית את החיה ורק אחר כך לחתוך מבשרה.

מצווה נוספת היא מצוות השחיטה. נצטוונו לשחוט את הבהמה מן הצוואר. וכל בהמה שלא תישחט כך, הרי היא נבלה האסורה באכילה. וכן הדין לגבי עוף וחיה. השחיטה היא מיתה קלה ביותר. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. לכן, בשעה שתחושת הכאב הייתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, היא אינה נקלטת מחמת חוסר דם וחמצן. גם לפני שהעורק הראשי נשחט, אין הכאב כמעט מורגש, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה, באופן כזה, תחושת הכאב אינה מורגשת כמעט. בנוסף לכך, נוהגים להשכיב את הבהמה לפני השחיטה, ועל ידי כך מפחיתים את צערה משום שתנוחה זו מסיחה את דעתה מפעולת השחיטה, וגם ניתוק אספקת הדם והחמצן למוח מתרחשת במהירות בתנוחה זו. לגבי דגים, לא נצטוונו לשוחטם, והטעם כנראה, כיוון שהדג נמצא במדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, ומוחו ומערכת עצביו פחות מפותחים, ומסתבר שגם תחושת הכאב שלו עמומה יותר, ולכן אין צורך לשוחטו באופן מיוחד.

עוד נצטוונו שלא לאכול מן הדם של בעלי החיים. ובאר בעל ספר החינוך (מצווה קמ"ח), שאף שהתירה לנו התורה אכילת בשר, מכל מקום באכילת הדם בולטת האכזריות, שכן דם החיה דומה לדם האדם, ובו נקשרת עיקר חיותו של בעל החיים. ואמנם דם דג מותר באכילה, והטעם לכך, שהדג הוא מין חי ירוד יותר, וממילא צערו ורגשותיו פחות מפותחים, ולכן לא הוזהרנו שלא לשתות מדמו. וכן נצטוונו מצווה מיוחדת לגבי חיות ועופות, והוא לכסות את דמם לאחר שחיטתם. הטעם לכך משום שיש אכזריות באכילת בשר בעוד הדם שפוך על הארץ, וכן בכיסוי הדם ישנו ביטוי לבושה הפנימית, על שאנו נאלצים לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם (החינוך קפ"ז. חזון הצמחונות והשלום י"ד). עוד נצטוונו שלא לשחוט בהמה וולדה ביום אחד, ושוב הטעם הפשוט הוא, שאף שמן הדין מותר לשחוט בהמה כדי לאוכלה, מכל מקום לשחוט ביום אחד את האם ואת ולדה, זוהי אכזריות יתירה (החינוך רצ"ד). וכן ישנו חשש שהשוחט ישחט את הוולד בפני אימו או להיפך ועל ידי כך ירבה צערם מאוד (מורה נבוכים ח"ג מ"ח).

הרי לנו, שאף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, רצתה למנוע אותנו מלהדרדר על ידי כך לאכזריות ואטימות כלפי צערם של בעלי החיים, ועל כן הדריכה אותנו בכמה מצוות שלא להגדיל את צערם.

פריקת החמור - צער בעלי חיים דאורייתא
מצווה מן התורה לרחם על בעלי חיים ולא לצערם. כלומר, לא רק שאסור להיות אכזר כלפי בעלי חיים, אלא אף מצווה לרחם עליהם ולמנוע מהם צער. וכן נצטווינו, שאם נראה חמור שמחמת כובד המשא שעליו התמוטט ורובץ תחת משאו ללא יכולת לקום, שניחלץ לעזרתו ונפרוק את המשא מעליו (שמות כג, ה). שתי סיבות למצווה זו, האחת לעזור לחבר בעל החמור, והשנייה למנוע צער מן החמור שנפל וכרע תחת משאו הכבד (ב"מ לב, ב) 1 .

לכן אמרו חכמים, שמצוות פריקה קודמת למצוות טעינה. כלומר, כאשר נמצאים לפנינו שני חברים עם חמורים, אחד מבקש עזרה בהטענת חמורו ואילו האחר מבקש עזרה בפריקת המטען שמוטט את חמורו, יש להקדים ולעזור לזה המבקש לפרוק המטען מן החמור, שכן בהגשת עזרה זו מצטרף הנימוק של 'צער בעלי חיים' (שו"ע חו"מ רעו, י). ולא רק זה, אלא שאם חבירו מבקש סיוע בהטענת החמור, אין חובה לעזור לו ללא תשלום, אבל כאשר הוא מבקש עזרה בפריקה, כדי לאפשר לחמור לקום מפני המטען שמוטט אותו, אזי צריכים לעזור גם ללא תשלום, מפני מצוות צער בעלי חיים. ורק למי שעסוק במלאכתו מותר לדרוש תשלום עבור הסיוע בפריקה (שם סעיף ו' ובסמ"ע). גם לגוי צריך לעזור בפריקת המשא שמכביד על החמור, ואפילו אם זה הגוי אינו נוהג כשורה, ומצד עצמו אין ראוי שנעזור לו, מכל מקום על החמור שרובץ על הארץ ראוי לרחם, ולכן מצווה להסיר מעליו את המשא (רמ"א שם סעיף ט) 2 .

עוד כתב בשולחן ערוך הרב, שאם אדם רואה סוס המושך בעגלה, שהגיע למקום מלא מהמורות או לעלייה תלולה, עד שאינו יכול למשוך לבדו בלא שיעזרו לו, ויש חשש שאם הסוס לא יצליח למשוך כראוי, יכהו בעליו מכה רבה להכריחו למשוך יותר מכוחו, אזי אפשר שיש מצווה לעזור לסוס למשוך, כדי להצילו מיד בעליו שלא יכהו. ואפילו שלגוי האכזר אין ראוי לעזור, מכל מקום ראוי לרחם על הסוס ולעזור לו (הלכות עוברי דרכים וצער בע"ח ח'; קצור שו"ע קצא, ב).

לא תחסום - היחס לבהמות העבודה
מצווה מן התורה שלא למנוע מן הבהמה לאכול מן הדבר שתעבוד בו, שנאמר: "לא תחסום שור בדישו" (דברים כה, ד). אף שכתבה התורה שור, אין הכוונה למעט שאר מיני חיות, אלא רק לתת דוגמא לבהמה שעובדת עבורנו. לפיכך איסור "לא תחסום" חל על כל בעל חיים שעובד בשרותו של האדם, שאסור למנוע ממנו לאכול מן הדבר שהוא עובד בו. למשל, אסור לנו למנוע מן החמור לאכול מהתבואה שהוא נושא על גבו. טעם המצווה ברור, יש לנהוג בהגינות כלפי בעלי החיים, ולהכיר להם טובה על כך שהם עובדים למעננו, וכדי לגמול עמהם חסד, מן הראוי לשתפם מעט ברווח הצומח מעבודתם. מה עוד שיש בדבר אכזריות להעסיק את הבהמה בעבודה בה היא רואה בעיניים כלות את האוכל, ובאפה עולה ריחו, ונפשה משתוקקת לאוכלו, אבל בכל עת שהיא מנסה לאכול, היא נתקלת בזמם שעל פיה, שמונע ממנה לאוכלו. לפיכך ראוי שלא לענות את הבהמה שעובדת למעננו, ולהעניק לה טובה חלף עבודתה (עיין בחינוך תקצ"ו).

לכן, אם חסם במזיד את אחת מן החיות שעבדו למענו, ומנע ממנה לאכול מהדבר שעבדה בו, על פי התורה בית הדין צריך להענישו במלקות. אבל אם היא עובדת במאכלים שאם תאכל מהם תינזק, אזי מותר לחסום את פיה כדי שלא תאכל, שכן המטרה בזה למנוע ממנה נזק, ולא לחסוך מעצמו את הוצאות מאכלה (רמב"ם הל' שכירות יג, ב-ג). בנוסף לאיסור המיוחד, שלא לחסום שור בדישו, ניתן ללמוד ממצווה זו מה היחס שראוי שיהיה לאדם כלפי בעלי חיים, ובמיוחד כלפי הבהמות שעובדות בשירותו. (לדעת המאירי ב"מ לב, ב, זהו אחד מן המקורות לאיסור צער בעלי חיים מן התורה).

כן כתב בספר חסידים (תרס"ו), שהמצער את בהמתו, כגון שמעמיס עליה משא יותר מכפי כוחה, ואחר-כך כשאינה יכולה ללכת מכה אותה, עתיד הוא ליתן את הדין על כך, שאסור מן התורה לצער בעלי חיים. וכן הרוכבים על הסוסים, ומכאיבים להם במגפיהם יותר מידי - עתידים ליתן על כך את הדין (שם מ"ד). אבל להכות את הבהמה מעט כדי שתלך מותר, שכן כך מדרבנים אותה לעבודתה (שם תרס"ח). וכן מצינו שהקב"ה הקפיד על בלעם שהכה את אתונו בחינם, שנאמר: "על מה הכית את אתונך" (במדבר כב, לב). שהואיל ובלעם ידע את אתונו שהיא תמיד שומעת בקולו, היה צריך להבין מעצמו שמחמת סיבה חזקה אינה ממשיכה ללכת, ולא היה צריך להכותה. וכיוון שנהג בה באכזריות, ואיים עליה שלא בצדק, ואמר: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך", עונשו שנהרג בחרב.

הזנת החיות
אחת ההלכות המבטאות בצורה ברורה את היחס הנכון על פי התורה כלפי בעלי חיים, היא ההלכה האוסרת על אדם שבבעלותו בעל חיים לאכול לפני שיתן לבעל החיים שלו את מזונו. וכן מובא במסכת גיטין (סב, א): "אמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו", שנאמר (דברים יא, טו): "ונתתי עשב בשדך לבהמתך", ורק אחר כך נאמר "ואכלת ושבעת". מכאן שיש לדאוג תחילה למאכל הבהמה, ורק לאחר מכן יכול האדם לאכול 3 . ולא רק אכילה מלאה אסורה לפני שיתן מאכל לבהמתו, אלא אפילו טעימה קלה של תחילת הארוחה אסורה קודם שיתן המאכל לבהמתו (שבות יעקב ח"ג יג; מ"ב או"ח קסז, מ).

הטעם לאיסור הוא משום צער בעלי חיים, שאותם בעלי חיים מבוייתים, אינם יכולים לדאוג למזונם - ופרנסתם תלויה בידי בעליהם, ואם ישכחו לתת להם אוכל, יתענו. וכדי להשריש בנו את מדת הרחמנות, נאסר עלינו לאכול לפני שנדאג להם תחילה. בנוסף לכך, הואיל ובהמות אלו עובדות למען האדם, או מניבות חלב למען האדם, מן הראוי להשיב להן כגמולן, ולדאוג למזונן. על פי זה כתב בשו"ת שאלת יעבץ (א, יז), שהאיסור לטעום קודם האכלת החיות, הוא דווקא בחיות שאינן יודעות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, או תרנגולים בלולים, שכלפיהם הרחמנות גדולה יותר. אבל מי שיש לו כלב או חתול שמסתובב בחצרו וסביבותיה, כיוון שבשעת הדחק הכלבים והחתולים המבוייתים יכולים להתקיים ממה שמוצאים בשדה, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואף-על-פי-כן מצד מידת חסידות ראוי שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, מכל מקום אחר שהתבייתו קשה להם להתקיים בכוחות עצמם, וראוי לרחם עליהם. ובמיוחד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן מן ההגינות לגמול להם שכר תמורת שירותם.

לפי זה, מי שמגדל דגים באקווריום או תוכי בכלוב, הואיל וכל מזונם בידו, אם הגיע זמנם לאכול, אסור לו לאכול קודם שיתן להם את מזונם. כאן המקום לציין שאמרו חז"ל שאין לאדם לקנות בעלי חיים אלא אם כן התבונן וראה שיש ביכולתו לזונם כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ועוד אמרו שהקב"ה בחן את מנהיגי ישראל לפי התנהגותם כלפי בעלי החיים. שתחילה היו משה רבנו ודוד המלך רועי צאן, ואחר שראה הקב"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים ודואגים למזונותיהם, בחר בהם להיות מנהיגי ישראל וזכו לעלות לגדולה (שמות רבה ב, ב).

כללי צער בעלי חיים
כדי להבין את הכלל העקרוני של איסור צער בעלי חיים, יש להקדים שכעקרון צורכי האדם קודמים לצורכי בעלי החיים, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פב, א), שכל בעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם. בפועל, כאשר ישנה התנגשות בין צורכי האדם לבין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, אזי יש לשקול תחילה מה מידת הנחיצות לאדם. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, ומאידך השחיטה אינה גורמת סבל וייסורים גדולים לבהמה, ולכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך לאדם גורם לבעלי החיים סבל גדול מאוד, אזי השאלה מסובכת יותר.

ככלל ניתן לומר שהשיקול ההלכתי נקבע על פי שלושה עקרונות יסודיים, שרק על ידי שיקלולם ניתן להכריע בכל שאלה ושאלה:
הכלל הראשון הוא, שככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך ראוי להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה אותנו התורה שלא לחסום את הבהמה מלאכול בעת שהיא עובדת. וכן לסייע לחמור שהתמוטט תחת משאו, שכן מן ההגינות לסייע ולגמול חסד עם הבהמות שמסייעות לנו בעבודותינו. ולפי זה מן הראוי לרחם יותר על החיות המבוייתות, כדוגמת הפרה, העז, הכבש והתרנגולים מאשר על חיות הבר. כאן המקום לציין שהכלב והחתול נחשבים כמסייעים לאדם במלאכתו, שכן החתולים עוזרים בביעור עכברים ונחשים ושאר מזיקים, והכלב שומר על הבית ועל דייריו.

הכלל השני, שיש רמות שונות של גרימת צער. לעיתים מדובר בצער קל, ולעיתים בצער גדול, ולפעמים בגרימת סבל נוראי שגובל באכזריות לב. וככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ובקושי ניתן להקל בו, אפילו לצורך חיוני ביותר לאדם.

הכלל השלישי קשור לכלל הקודם, והוא שישנו הבדל בין סוגי בעלי החיים, וככל שמדובר בסוג מפותח יותר, כך מידת הסבל שלו עלולה להיות רבה יותר, והמצערו עובר על איסור חמור יותר. ברור שיש הבדל בין תחושת הצער של כלב לעומת נמלה או דג. הסיבה לכך, שהמוח ומערכת העצבים של הכלב מפותחים בהרבה מאלו של הנמלה. וכך ישנו מדרג ברור בין סוגים שונים של בעלי חיים. המין המפותח ביותר הוא היונקים כדוגמת הכלבים, הבהמות, הקופים וחיות הבר. תחתיהם בסולם הציפורים, ותחתיהם הזוחלים כדוגמת הלטאות והצפרדעים. תחתיהם הדגים, ותחתיהם החרקים. ככל שמדובר במין ירוד יותר, כך מערכת העצבים והמוח שלו פחות מפותחים, וממילא תחושת הכאב והצער שלו קלושים יותר.

לסיכום: מלכתחילה ברור שאין לגרום צער לשום בעל חיים, ובכללם גם הירודים ביותר, שכן נאמר: "ורחמיו על כל מעשיו" (עיין ב"מ פה, א). אך כאשר האדם נצרך לצער בעלי חיים, יש לשקול כל מקרה ומקרה על פי שלושת הכללים שנזכרו 4 . בהמשך ההלכות נמשיך לבאר הלכה יסודית זו.

---