ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- שבת
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן שמחה
{/.}
(קלה: -5 עד קלז. +5 במשנה)
שני חלקים נידונים אגב הסיפא של המשנה בקלד: "ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת", החלק הראשון והמרכזי של השיעור דן בדברי רשב"ג על ספק, והחלק השני אגב דברי רבי יהודה במשנה על אנדרוגינוס.
חלק א'
ברייתא שמביאה את דברי רשב"ג:
- 1.תינוק לאחר 30 יום ללידתו נחשב אדם רגיל ולא נפל. ולפני זה הוא ספק נפל. (ולכן למשל לא פוטר אימו מייבום)
- 2.ולד הבהמה לא נחשב נפל לאחר שמונה ימים ללידתו.
- 1.המקור באדם ממצות פדיון בכור שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה, רש"י מפרש שרשב"ג מבין מכך מסברא (טעמא דקרא) שלפני 30 יום לא פודים כי אולי אין את מי לפדות כי אולי הוא בכלל נפל.
- 2.המקור בבהמה הוא מפרשת אמור: "שור או כשב או עז...ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" כנ"ל ההבנה היא שקודם לכן אינו נחשב ראוי כי חייבים שקרבן יהיה בוודאות חי בר קיימא.
הגמרא מקשה על הדין הראשון: איך מלים כל תינוק רגיל בשבת הרי הוא ספק נפל וספק לא מלים בשבת כמו שאומרת משנתינו?
- תירוץ רב אדא בר אהבה: ממה נפשך מלים אותו בשבת: אם הוא בן קיימא פשוט שמלין, אם הוא נפל אז הוא נחשב מת וממילא זה סתם חיתוך בבשר שמותר בשבת, חבורה שאסורה משום נטילת נשמה היא רק בגוף "חי".
- שאלה על תירוצו של ראב"א: אם כך מדוע משנתינו אסרה למול ספק בן ז' ספק בן ח', נמול כנ"ל ממ"נ שאם אינו ב"ק זה סתם חיתוך בבשר
- רבינא ורב נחומי בר זכריה תירצו את ראב"א: אכן גם משנתינו מתירה למול ספק מאותה סיבה, מה שנאסר במשנה זה רק מכשירי מילה אליבא דרבי אליעזר שמתיר לחלל שבת עבורם רק בודאי ב"ק ולא בספק.
לרב אב"א ברור שנפל גמור=מת ולכן המל אותו נחשב סתם מחתך בבשר,
אביי מבין שדברי רב אדא בר אהבא שנויים במחלוקת תנאים ורבא טוען שזה לא מוכרח:
אביי: בברייתא נחלקו האם ולד בהמה שנולד טרם זמנו לח' חדשים האם שחיטתו מטהרתו ואינו מטמא כנבילה:
- ת"ק בברייתא: טמא ושחיטתו לא עוזרת – הסברא לדעת אביי כראב"א שנחשב כמת,
- ר"י בר"י ור' אלעזר: שחיטתו מטהרתו ואינו מטמא – הסברא לדעת אביי משום שנחשב חי ולכן שחיטה מועילה.
{מאמר מוסגר הסבר המקור לת"ק: ת"ק לומד בברייתא בספרא על הפסוק בסוף פרשת שמיני:
"וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה – הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב":
מן הבהמה = רק חלק מהבהמות מטמאות ואיזה אינה מטמאה – זו טריפה ששחטה. פשט המשך הפסוק אשר היא לכם לאכלה משמעו רק בהמה טהורה שמותרת באכילה, אבל מאחר ואת הרישא למדנו שמדובר על בהמה טהורה (שרק חלקה אסור) הרי שהמילים "אשר היא לכם לאכלה" מיותרות ולכן ממשיכה הברייתא:
אשר היא לכם – מדבר על בהמה טמאה שנבלתה מטמאה.
לאכלה – לומד ת"ק שמדובר על בהמה שנולדה לח' חדשים קודם זמנה והחידוש הוא ששחיטתה לא מטהרתה והיא טמאה. – עד כאן מאמר מוסגר}
רבא מקשה על הסברו של אביי: אם זו הסברא מדוע הם נחלקו בנדון האם בהמת הנפל הזו מטמאה שיחלקו אדרבא אם היא מותרת באכילה!
רבא טוען שהתנאים נחלקו בסברא שונה: שכולם מסכימים בעצם כראב"א שנפל גמור = מת,
- והסברא של ר"י בר"י ור"א היא ששחיטתה מטהרתה כמו בטריפה שלמרות שאסורה באכילה שחיטתה מטהרתה.
- ת"ק לא מקבל את הסברא הזו כי קיים שוני בין טריפה שהיתה ראויה לאכילה קודם שנטרפה לבהמת הנפל שמעולם לא היתה ראויה. הגמרא מקשה שגם טריפה ייתכן ונולדה כבר טריפה ומעולם לא היתה ראויה, ורבא מדייק יותר שבכל אופן קיימות טריפות שהיו ראויות לאכילה ולכן קיים שוני בין המושג "טריפה" למושג "נפל" שבמינו אין אפשרות להיות ראוי לאכילה באף מקרה פרטי.
האם הלכה כרשב"ג? שעד שחלפו 30 יום נחשב נפל:
הגמרא מבררת האם הלכה כרשב"ג והאם בכלל יש מי שחולק עליו – ומביאה 3 נסיונות לברר ובשלישי מצליחה.
- 1.נסיון ראשון: מברייתא מסכת ביצה: עגל שנולד ביו"ט שוחטים אותו ביו"ט (אינו מוקצה כי מוכן אגב אימו מערב יו"ט): שלמרות שלא חלפו שמונה ימים מותר ואינו נחשב נפל שלא כרשב"ג. דחיה: נעמיד את הברייתא כשברור לנו שאינו נפל אלא כלו לו חודשיו.
- 2.נסיון שני דומה: מברייתא מסכת ביצה: "ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן" ר' שמעון למרות שהוא סובר שאין חכם רשאי לבדוק מום בהמה ביו"ט על מנת להכשירה לאכילה מודה לר' יהודה במקרה שנולד ולד עם מום ומיד כשנולד בי"ד ראו את המום הולד מותר באכילה. לענייננו השאלה היא איך מותר הרי לא חלפו 8 ימים וקשה על רשב"ג, דחיה כנ"ל: ברור לנו שכלו לו חודשיו.
- 3.נסיון שלישי מוצלח: אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג – ומכך מסיקה הגמרא שאם נזקקנו לומר הלכה כמותו משמע שיש מי שחולק ובכ"ז הלכה כמותו.
באיזה אופן נחלקו רשב"ג וחכמים?
אביי: גם רשב"ג מודה שאם הולד מת מוות לא טבעי על ידי גורם חיצוני כגון נפל מהגג או נטרף על ידי אריה (להבדיל מפיהק מעצמו ומת) שלא מתייחסים אליו כנפל מאחר ורוב התינוקות והוולדות אינם נפלים ובחזקת שכלו להם חדשיהם. והנפק"מ בתינוק שמת מוות לא טבעי יפטור את אימו מייבום כיוון שנחשב שלאביו היה בן. ובבהמה מותרת באכילה בסתמא אף לפני שחלפו 8 ימים.
הגמרא מקשה על הדיוק של אביי מהתנהגותם של רב פפא ורב הונא בדר"י: שהזדמנו לביתו של רב אידי בר אבין והגישו להם עגלה משולשת בת שבעה ימים, והם שסברו כרשב"ג סרבו לאכול והסבירו שאם היו מחכים עם שחיטתה עד לערב הם יכלו לאכול (והיה שבעת ימים תחת אמו – מקצת היום ככולו ולערב יצא מכלל נפלים ומותר באכילה), משמע שגם לסוברים כרשב"ג אין היתר לאכול אפילו בנשחט (שלא מת באופן טבעי).
הגמרא: מתקנת את ההסבר וקובעת שהחולקים על רשב"ג מודים במקרה שפיהק ומת שנחשב נפל, והמחלוקת היא שרשב"ג סובר שבכל מקרה כל ולד קודם הזמן של 30 יום באדם או 8 ימים בבהמה נחשב כמת מספק, וממילא לא פוטר אימו מחליצה ובבהמה הוא אסור באכילה.
שני מעשים בתינוק שמת קודם 30 יום:
- לבנו של רב דימי בר יוסף נפטר בן קודם שחלפו 30 יום ללידתו, והוא התאבל עליו, רב דימי בר יוסף אביו גער בו על כך מדוע אתה מתאבל האם זה משום שאתה כ"כ מעוניין במטעמים שמכינים לאבלים? והשיב לו בנו שודאי לו שלבנו כלו חודשיו.
- רב אשי הזדמן לביתו של רב כהנא שהתאבל על בנו שנפטר בתוך 30 יום ללידתו, ושאל אותו האם אינו סובר כשמואל שפסק הלכה כרשב"ג? גם כאן השיב לו רב כהנא שברי לו שכלו לו חודשיו ואינו נפל.
קלו עמוד ב'
בן יחיד מת בתוך 30 יום, ואימו התקדשה בינתיים לאחר, האם אימו זקוקה לייבום או חליצה:
שתי דעות סותרות בשם רבא:
- רבינא בשם רבא:
- אשת ישראל זקוקה לחליצה מספק שמא הוא נפל וזקוקה לייבום או חליצה.
- אשת כהן, מאחר וכהן אסור בחלוצה מדרבנן(שדומה לגרושה בגלל זיקתה המוקדמת ליבם) ואם תחלוץ להנשא לכהן שקידשה, סומכים על דעת חכמים החולקים על רשב"ג שאין התינוק נפל ולא תחלוץ.
- רב שרביא בשם רבא: שתיהן חולצות. פוסקים כרשב"ג אפילו באשת כהן.
- רבינא מעיר לרב שרביא שאמנם בערב רבא אמר את הדין כמותו ששתיהן חולצות, אבל למחרת בבוקר הוא חזר בו ופסק שבאשת כהן אינה חולצת כחכמים.
רב שרביא הגיב בהקפדה: אם התרתם אשת כהן בניגוד לדעת רשב"ג יהי רצון שתתירו חלב באכילה. (חלילה שיקלל אותם, עיין הסברים בפרי צדיק פרשת בשלח יד,וברב ראובן מרגליות מחקרים בדרכי התלמוד)
חלק ב'
רבי יהודה במשנה התיר למול אנדרוגינוס בשבת.
גם לר"י אנדרוגינוס אינו כזכר לכל דבר:
רב שיזבי בשם רב חסדא מוכיח שבערכין גם ר"י לא סובר שאנדרוגינוס נחשב כזכר או כנקבה משום שסתם ברייתא בספרא – תורת כהנים היא רבי יהודה והברייתא מדייקת על פרשת ערכין מהריבוי שנאמר והיה ערכך הזכר וכן ואם נקבה היא שאלו דווקא זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס שנחשבים ספק.
דף קלז.
רב נחמן מביא עוד הוכחה מברייתא אחרת: "הכל כשרים לקדש חוץ מחש"ו, ר"י מכשיר בקטן ופוסל באשה ואנדרוגינוס.
א"כ מדוע במצוות מילה רבי יהודה מרבה אנדרוגינוס כזכר? משום שנאמר ריבוי המול לכם כל זכר.
הגענו למשנה בקלז.
שיעור דף יומי בקיצור - באדיבות הדף היומי של אתר סיני

עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון

רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה

האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו

אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.

צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.

ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.

שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.













