ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

טלטול מוקצה שכבר נמצא בידו

בית מדרש גמרא שבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ז

טלטול מוקצה שכבר נמצא בידו

שבת דף מג ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

בדף מג ע"א מחדש רבי יצחק דין שאין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל. הגמרא הקשתה עליו מכמה מקרים בהם ראינו שמותר לטלטל גם לצורך דבר שאינו ניטל, ותירצה שיש להעמיד את כל המקרים האלו באופן שנצרך לטלטל את הכלי לצורך מקומו, ומכיוון שכך כבר הותר לו להניחו גם באופן שישמש את הדבר שאינו ניטל. דינו של רבי יצחק לא נפסק להלכה אך תירוץ זה משמעותי גם להלכה כפי שנראה.
התוס' בביצה ג ע"ב (ד"ה אבל) מרחיבים את ההיתר המובא בסוגייתנו ולומדים מכך שגם בכלי שמלאכתו לאיסור, אם התחיל לטלטלו לצורך גופו או מקומו, שוב רשאי להמשיך ולטלטלו אפילו בחדרו. הדמיון בין המקרים יובן יותר לאור הסבר הברכת אברהם (מג ע"א בענין אין כלי ניטל וכו' ס"ק א; וכן בביצה לו ע"א ס"ק ג), שגם הדין של רבי יצחק יסודו בגזירת הכלים של נחמיה (קכג ע"ב), שבתחילה אסרו את כל הכלים, ולאט לאט חזרו והתירו אך לא התירו הכל אלא בכלי שמלאכתו לאיסור התירו רק לצורך גופו ומקומו ונותר האיסור לטלטל לשאר צרכים, ולדעת רבי יצחק בכלי שמלאכתו להיתר גם כן לא התירו הכל אלא השאירו את האיסור לטלטל במקרה שעושה זאת לצורך דבר שאינו ניטל.
הרמ"א באורח חיים (רסו, יב) פוסק את דברי האגודה שמרחיב זאת יותר וכותב שמי ששכח כיסו עליו בשבת והוא נמצא בביתו יכול ללכת עמו לחדר ולהתיר חגורו כדי שייפול שם ויהיה מוצנע. וכן ביורה דעה (רסו, ב) פוסק את דברי רבנו ירוחם שלאחר ברית מילה מותר למוהל לטלטל את האיזמל להצניעו בחצר (כשיש עירוב), ומנמק שלא הוקצה בין השמשות מאחר שהיה צריך לו באותה שבת. בדרכי משה שם הובאה גם דעת המהרי"ל החולק וכותב שמיד אחר המילה יזרוק את האיזמל מידו משום מוקצה. מנימוקו של הרמ"א ניתן ללמוד שנחלק בשני דברים. ראשית, לדעתו אין צורך להניח מיד כמבואר בדבריו באורח חיים. שנית, לדעתו כלל לא הווי מוקצה.
הגר"א חולק על הרמ"א בשני המקומות ובכל מקום מנמק דבריו בטעם אחר. באורח חיים (ד"ה ומי) מחלק שבמקרה של רבי יצחק התחלת הטלטול היא בהיתר וכל הטלטול הוא בהיתר ואילו בשכח כיס באיסור הוא ומי שאכל שום וריחו נודף שום לא יחזור ויאכל שום. כלומר, דווקא כאשר תחילת הטלטול בהיתר הותר כל הטלטול 1 . הביאור הלכה שם (ד"ה יכול לילך) מביא את דעת דרך החיים שהעמיד את דברי האגודה בשכח המעות בכיס ולכן הכיס לא נעשה בסיס וממילא המעות יחד עם הכיס אינן נחשבות למוקצה מחמת גופו, אך במוקצה מחמת גופו גם הוא יודה שאסור. מדברי הגר"א מוכח שלא הבין כך.
ביורה דעה (ס"ק ג) דוחה תחילה את דברי הרמ"א שאין זה מוקצה, וכותב שזה ודאי מוקצה אלא שהותר לצורך מצווה, והביא סיוע למהרי"ל מהתוספתא ומהירושלמי. בתוספתא (סוכה פרק ב) כתוב: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא ידי חובה בו אסור לטלטלו", ובירושלמי (סוכה פרק ג) כתוב "הניחו בארץ אסור לטלטלו".
לגבי המחלוקת השנייה, הוא גם כן סובר כמהרי"ל שלמרות שהחפץ כבר בידיו אסור לו להמשיך לטלטלו אלא עליו להניחו מיד. בשונה מהמקרה באורח חיים, כאן מדובר בחפץ שהגיע לידיו בהיתר, אך הגר"א מביא כאן סייג נוסף ומחלק בין דברים האסורים מגזירת מוקצה לדברים האסורים מגזירת כלים, ומבאר שאלו גזירות שונות שאינן תלויות זו בזו שהרי רבי שמעון המתיר מוקצה אוסר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור מחמה לצל. על פי זה הוא מחלק שדווקא בכלי שמלאכתו לאיסור כתבו התוס' שאם נטלו לצורך גופו ומקומו רשאי להמשיך לטלטלו, משום שאין זה מוקצה אלא כלי ורק אסרו לטלטלו מחמה לצל אך אם נטלו לצורך גופו ומקומו רשאי להמשיך לטלטל עד שיניחו.

טעמי ההיתר

האור שמח (שבת כד, יב) מנמק את טעם ההיתר להמשיך לטלטל על פי דברי הראב"ד (שבת כד, יג) שהטעם שאסרו לטלטל הוא גזירה משום הוצאה, ומקורו מדף קכד ע"ב "וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא?". בהוצאה אם לא הייתה עקירה אין איסור מהתורה ולכן גם לא גזרו באופן זה בטלטול. לפי טעם זה אין סברא לחלק כדעת הגר"א בין תחילתו בהיתר לתחילתו באיסור, כי גם המקרה של תחילתו באיסור עוסק בעקר לפני שבת אלא שבשבת לא היה לו שום היתר ליטול, ובהוצאה פטור אם העקירה נעשתה לפני שבת 2 . הברכת אברהם בביצה (ג ע"ב 'בענין התחיל לטלטל') תמה על טעמו, וכי בשאר הדינים גם משווים לקולא ולחומרא בין טלטול להוצאה. לדוגמא, בהוצאה ההיתר מהתורה כשלא עקר הוא רק אם כשהגיע לידיו היה גבוה משלושה טפחים כי אחרת נחשב כעוקר, והרי לגבי טלטול מוקצה ברור שמותר להמשיך גם אם אוחז במוקצה בפחות משלושה טפחים. ומאידך, בהוצאה אין איסור אם הוציא ממקום פטור, ובמוקצה כמובן חייב גם ממקום פטור.
הברכת אברהם עצמו רצה להסביר בתחילה שכיוון שהתחיל את המעשה בהיתר הכל חלק ממעשה היתר. נראה כוונתו שבמקום שהתירו לו את תחילת הטלטול לא צמצמו והכריחו אותו לסיים מיד כשנגמר הצורך המותר אלא כבר הפקיעו את איסור הטלטול מפעם זו 3 . אולם הוא מקשה על כך מדברי רש"י בדף כח ע"ב, שעל דברי רבי מלכיו ששיפוד שצלה בו ביום טוב אסור לטלטלו אלא שומטו ומניחו, ביאר ששומטו דווקא בטלטול מן הצד ולא בטלטול גמור. והרי כאן בא לידו בהיתר ובכל זאת לא התירו להמשיך לטלטלו.
לפיכך מסיק שיש לנמק את שיטת הגר"א שהואיל והתחיל לטלטל לצורך גופו ומקומו נחשבת גם התוספת כחלק מן הטלטול לצורך גופו ומקומו, ולכן בשיפוד שנעשה מוקצה ושוב אין היתר אפילו לצורך גופו ומקומו אינו רשאי לסיים את הטלטול. יש להוסיף על דבריו שכך מוכח גם מדברי הגר"א ביורה דעה, שהרי שם לקח את האיזמל בהיתר ובכל זאת אסר הגר"א משום שאין זה כלי שמלאכתו לאיסור, ועל כרחך שהטעם אינו שכל טלטול שהתחיל בהיתר הותר כולו אלא זהו דין רק בכלי שמלאכתו לאיסור או בכלי שמלאכתו להיתר (לעניין לטלטלו לצורך דבר שאינו ניטל).
אולם לדעת הרמ"א שהתיר גם מוקצה מחמת גופו מוכרחים לנמק כהסבר הקודם, שכיוון שהותר תחילתו הותר גם סופו, ובפשטות אינו מתיישב עם דברי רש"י.
המנחת אשר (סימן לט) מבאר את חילוקו של הגר"א שבאיסור מוקצה האיסור הוא מצד החפץ, שנאסר בו עצם הטלטול, והמוקצה הוא כעין חפצא של איסור לעניין טלטולו. לכן אין שום היתר להמשיך לטלטלו גם אם ההתחלה הייתה בהיתר. לעומת זאת בגזירת כלים האיסור הוא על הפעולה ולא אסרו אלא פעולה שלימה של טלטול כולל תחילתה.
ובדעת הרמ"א כתב שלא מסתבר שטעמו הוא שגם במוקצה נאסרה רק פעולה שלימה של טלטול כי נראה כאמור שבמוקצה עצם הטלטול אסור, אלא שכאשר הוא עוסק בטלטול המוקצה ובהנחתו לא הקפידו חכמים באופן הנחתו ולא חייבוהו להשליכו מיד ובאותו מקום באופן שיופסד.
הוא מביא נפקא מינה מדבריו, שאף שמותר לו להניח את המוקצה בכל מקום שירצה אסור לו להשהותו בידיו ולטלטלו סתם שלא לצורך הצנעתו, ומציין שנחלקו בכך האחרונים. שולחן ערוך הרב (או"ח קונטרס אחרון סימן שא הערה י ד"ה ומיהו) כותב שאסור לטלטלו שלא לצורך הצנעתו ואילו מדברי התוספת שבת (או"ח רסב, יב ס"ק כט) משמע שהואיל והגיע לידיו בהיתר שוב מותר לטלטלו לגמרי אף שלא לצורך הצנעתו. נמצא שאחרונים אלו נחלקו בטעם ההיתר לפי הרמ"א, אם הטעם הוא שגם במקוצה נאסר רק טלטול שלם או שטלטול כל שהוא נאסר אלא שלא הקפידו על דרך הצנעתו, ודעת המנחת אשר כדעת שולחן ערוך הרב.
עוד הביא, שהחכמת שלמה (תחילת סימן שח) כתב שאם נמצא כבר בידו מותר לו אפילו להעבירו ליד חברו, ואם כן ודאי הלך בדרכו של התוספת שבת, שגם המשך טלטול שלא לצורך הצנעתו מותר, וכן דעת המשנה ברורה (שי ס"ק טו) שהתיר למוהל לתת לחברו את האיזמל שיקחנו לביתו. אמנם התוספת שבת עצמו, למרות שהלך בדרך זו, סבר בנקודה זו בדיוק להפך, שאפילו מיד ליד אסור לו להעבירו משום שלדעתו נחשב הדבר לטלטול חדש. ובמנחת אשר כתב שלדרכו יש להכריע בדרך האמצע, שלתת לחבר אסור כי זה ודאי טלטול חדש, אולם מיד ליד רשאי אם עושה כן כחלק מהטלטול לצורך סילוק החפץ והצנעתו.
יש להקשות על תלייתו שלכאורה יש כאן מחלוקת בפני עצמה אם מיד ליד וכן אם מחבר לחבר נחשב לטלטול חדש, שהרי גם המנחת אשר הסובר שדרך סילוק מותר סובר שלתת לחבר אסור אפילו בדרך סילוק כמו המקרה שבמשנה ברורה, ונימק שזהו טלטול חדש, ואם כן אם נסבור כתוספת שבת שגם מיד ליד נחשב טלטול חדש יש לאסור גם לדרכו של המנחת אשר. ונראה לבאר דבריו, שטעם ההיתר משפיע על ההגדרה מה מוגדר כטלטול חדש, ואם הטעם הוא סילוק, מסתבר לאור זה להגדיר שמיד ליד לא נחשב טלטול חדש כי זוהי דרך סילוק, אולם בדרך כלל לא מעבירים לחבר אחר כדי לסלק ולכן זה כבר נחשב כטלטול חדש, ושוב נאסר אפילו במקרה מסויים שעושה זאת לצורך סילוק כמו באיזמל. לגבי דעת התוספת שבת, לכאורה מסתבר יותר שהבין כמנחת אשר (שלא כהסבר המנחת אשר בדבריו) שטעם ההיתר הוא משום שהתירו סילוק, אלא שסבר שאפילו כשנחשב טלטול חדש כגון שהעביר לחברו התירו כל שעושה זאת לצורך סילוק והצנעה.
בשולי הדברים נביא את סיכומו של הפסקי תשובות להלכה:
"והנה המעיין בדברי האחרונים הכא ובעוד מקומות יראה ויווכח שישנו מבוכה גדולה בענין זה, ורבו הדיעות, וגם מצינו הכא והתם סתירות בדבריהם ובדברי המשנ"ב. וכבר נתבאר שטלטול מוקצה, הגם שאיסורו מדרבנן, חמיר טפי משאר איסורים דרבנן, ולכן הרוצה לצאת מכל חשש ונדנוד איסור, לא יקל לעצמו אלא במוקצה שהותר טלטולו לצורך גופו ומקומו (כלי שמלאכתו לאיסור) והגיע לידו בהיתר (לצורך גופו ומקומו), בזה רשאי לדברי הכל להמשיך טלטולו לאיזה מקום שירצה, ויש החוכחים להחמיר גם בזה שלא לטלטלו לחדר אחר, אלא יניחנו באותו חדר, אא"כ צריך למקום כל החדר.
אבל המיקל גם בשאר סוגי המוקצה (האסורים בטלטול גם לצורך גופם ומקומם) כשהגיעו לידו בהיתר, להמשיך לטלטלו עד למקום המשתמר או למקום שלא יהיה לו הפרעה מהימצאות המוקצה שם, בודאי יש לו על מי לסמוך ואין עליו שום תלונה, ובמקום הפסד רשאי להקל גם כשהגיע לידו בשוגג או בשכחה ובטעות או בלי שימת לב, ובשו"ע הרב (שז, לו) מצדד להקל גם בנטל המוקצה בזדון. אך לדברי הכל אין להתיר אלא כל זמן שהמוקצה בידו והולך עמו תיכף למקום המשתמר (או למקום שנוכחות המוקצה אינה גורמת להפרעה, וכנ"ל), ויניחו מידו תיכף ומיד בלי להתמהמה כלל, ולא יעבירנו לאדם אחר, וגם מהנכון ליזהר שלא יעבירנו מיד ליד".




^ 1.אמנם שם הגיע לידו ביום שישי וזה לכאורה בהיתר, אך הכוונה היא שלא היה ליה היתר חיובי מצד השבת.
^ 2.לכאורה יש מקום לחילוק השני של הגר"א, בין כלי שמלאכתו לאיסור לבין מוקצה, כי הראב"ד שם עוסק בגזירת טלטול כלים ואפשר לומר שדווקא היא מטעם הוצאה אך גזירת מוקצה היא מטעם אחר, אולם באמת אין לומר כך שהרי מקורו מהגמרא בדף קכד ע"ב והיא כתבה דבריה ביחס לבקעת שאין לה תורת כלי.
^ 3.ומביא בשם אחד מתלמידיו שרצה לדמות זאת לסברת "הותרה" שכותב הר"ן לגבי אוכל נפש ביום טוב, שכיוון שהותר לבשל לצורך יום טוב התירו גם להוסיף ולבשל יחד מעבר למה שנדרש לו עבור היום טוב.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il