פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר – החרות והשיבה לעצמיות | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

ספריה
מועדים
והגדת לבנך

קטגוריה משנית

691

12 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

1 מעם של עבדים לחרות עולם
העם שלנו לא נוצר בן חורין אלא כעבדים. בבואנו למצרים היינו רק שבעים נפש. האומה התהוותה במצרים תחת השעבוד. שם נוצר עם ישראל המוזכר לראשונה באמירת פרעה: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ט; ראה שיחות הרצי"ה שמות עמ' 20). מצרים מוטרדים מכך שמתפתחת אומה בתוכם ועל כן מענים את עמנו ולא נותנים לו להרים ראש. נוצר עם שיש לו טבע של עבדות, כעובר במעי אמו שתלוי בה ואין לו עצמאות משלו. יציאת מצרים הייתה מהפכה עצומה בעם ישראל, המשנה את כל מציאותו ואת האופי שחונך על פיו. העם יוצא לחרות, לחרות עולם. כל השעבודים שיהיו לעמנו בעתיד הם שעבודים חיצוניים. עם ישראל כבר יודע מה זה חירות וטועם את טעמה. מכאן ואילך, אפילו כשעם ישראל יוצא לגולה ומשתעבד לעמים אחרים, השעבוד הוא חיצוני. בפנימיותם הם בני חורין ועם ישראל נשאר בן חורין לעולם. נוצר בנו הטבע של עם חופשי, משוחרר מתלות באחרים. כבר אי אפשר לשעבד אותו יותר, אלא רק באופן חיצוני. זהו עניינו, להיות בן חורין. וכאן נוסיף: לא רק בני חורין משעבוד עמים אחרים אלא גם בני חורין בינינו לבין עצמנו.
כאן נראה דברים שכותב הרב זצ"ל בעניין זה. ראינו שיש גלות של עם אך הרב מבאר כי יש גם גלות של יחיד, גלות פנימית. אדם יכול להיות בגלות בתוך עצמו, וכך כותב הרב באורות הקודש:

ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו (מוסר הקודש, פרק צז: בקשת האני העצמי, עמ' קמ).

כאן הרב משלים את הדברים שדיברנו. העצמיות היא הקדושה שהיא מקור המציאות בכלל. ככל שאדם קרוב יותר אל הקודש הוא יותר עצמי, יותר קשור למקור, שכן הכול בא מן המקור. לכן האני העצמי לא מתגלה אלא לפי ערך הקרבה אל הקודש, לפי ערך הגבורה של השלטון העצמי שלא נותן להיות מושפע מהשפעות זרות.
ממשיך הרב וכותב:

חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָּ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב. חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה... קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על הדרת מלכים חיצונה. (שם)

שורשו של כל חטא לדברי הרב הוא היות האדם מושפע מדבר חיצוני. כך היה בחטא האדם הראשון שלא ידע לענות על שאלת "איכה", מי אתה, כיון שפנה למקור אחר, לנחש ואבדה ממנו ה"אניות" שלו. כך גם חטא הארץ הוא בהיותה מכחישה את עצמיותה, את פנימיותה הטבעית. כל חטא הוא איבוד הפנימיות העצמית הטבעית וקבלת השפעה חיצונית ממקור זר.
ממשיך הרב וכותב:

באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה.

אי אפשר לחנך בלי מחנכים, אבל צריך שהחינוך יהיה חינוך לעצמיות האדם והם לא ינסו לשנות אותו. אם כן מתעוררת השאלה, כיצד תיתכן מציאות של ציבור, של עם, כאשר לכל אחד יש עצמיות משלו וכל אחד רוצה וחייב לגלות את עצמיותו, הרי "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהן שונות" (ע"פ ברכות נח ע"ב, במדבר רבה כא, ב) כיצד יוכל אדם לקבל את דעת הכלל שאולי לא תואמת את דעתו האישית? הרי כיום שאנו נמצאים בשלבי הגאולה העתידה עם ישראל חוזר להיות עם, חוזר להיות ציבור, חוזר להיות כלל, וכל יחיד ויחיד צריך לקבל את מרות הכלל! משיב על כך הרב:

רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ה' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא. הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים, אני ה'.

כלומר, משיח ה' יהיה זה שיגלה את המהות הפנימית שלנו. הוא לא יוביל אותנו בדרך שנצטרך להתאים את עצמנו אליו אלא הדרך תהיה שייכת לפנימיותנו האמתית, "רוח אפינו" (איכה ד, כ). יש בתוכנו משותף רב מאוד, העומק הפנימי שלנו השייך להופעתנו הכללית, להופעת הקדושה, שכן הקדושה היא העצמיות של העולם, של ישראל, ושל כל יחיד ויחיד. ככל שנבקש יותר את הקדושה נחזור יותר אל עצמנו. יש עצמיות כללית ויש עצמיות פרטית. החופש האמתי, החרות האמתית היא החזרה לקדושה הפנים-פנימית הקיימת בתוכנו. קדושה זו המחוברת לעצמותנו הופיעה כשיצאנו ממצרים.

קרבן פסח כתחילת ביטול העבודה זרה
בהמשך לזה, לפני יציאתנו ממצרים נותן לנו הקדוש ברוך הוא את מצוות קרבן הפסח, שבזכותה יצאנו. נאמר במדרש:

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: כל זמן שישראל עובדים לאלהי מצרים לא יגאלו. לך ואמור להם שיניחו מעשיהם הרעים ולכפור בעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב: "משכו וקחו לכם" (שמות יב, כא), כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח, שבכך הקדוש ברוך הוא פוסח עליכם. (שמות רבה טז, ב)

בני ישראל הצטוו להקריב קרבן פסח ביציאת מצרים, כיון שהעבודה זרה של מצרים הייתה שה, לפיכך ציווה הקב"ה לקחת את העבודה זרה של מצרים ולבטל אותה ולפרוש ממנה, ובזכות זו יצאו ממצרים. וממשיך המדרש:

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם! הדבר הזה היאך אני יכול לעשות?! אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים הם? שנאמר: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו" (שמות ח, כב). אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. וכן מצינו שעשה, שבאותו הלילה הכה בכוריהם של מצרים ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו, והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהן שחוטין, ולא היו יכולים לעשות כלום, שנאמר: "ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים" (במדבר לג, ד). (שמות רבה טז, ג)

וכן בטור (סימן תל) נאמר:

שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והטעם לפי שנעשה בו נס גדול... לקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול.

כלומר ממדרשים אלו אנו לומדים שעניינו של קרבן פסח היה ביטול העבודה זרה ביטול אחר ביטול. בתחילה נצטווינו: "משכו וקחו לכם" (שמות יב, כא), קחו צאן, קשרו אותו למיטה ארבעה ימים קודם הקרבת הקרבן בי"ד בניסן, ובבוא היום שחטו אותו בין הערביים שהיא שעת הדין, שנעשה דין בעבודה זרה, צלו אותו על האש ובטלו בכך את העבודה זרה עוד יותר וזרקו את העצמות. המצרים רואים את אלוהיהם נשחט, נשרף, נאכל יחד עם מות בכוריהם ולא יכולים לעשות כלום. עניינו של קרבן פסח היה ביטול העבודה זרה וביטול ההשפעה הנוראית שהייתה למצרים עלינו במשך כל שהותנו במצרים, וגם ביטול כללי של העבודה זרה, שכולם יראו שאין בעבודה זרה כלום. זהו עניין היציאה ממצרים, חירות מהשעבוד לדעות מקולקלות, של אמונה מוטעית בעבודת אלילים.

שלב נוסף בביטול יצר העבודה זרה
עם ישראל אמנם יוצא מהשלב של "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה" (ע"פ שמות רבה כא, ז; זהר תרומה קע ע"ב), אך עדיין לא נעקרת מהם לגמרי העבודה הזרה. שלב זה אירע רק בזמן חזרת ישראל לארץ לאחר חורבן הבית הראשון. כמסופר בסנהדרין (סד ע"א – מתורגם בידי מו"ר):

על הפסוק: "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט, ד). שואלת הגמרא: מה אמרו בזעקתם? אמר רב יהודה ויש אומרים רבי יונתן: הוי הוי, זהו - יצר עבודה זרה - שהחריב את ביתו ושרף את היכלו והרג את הצדיקים והגלה את ישראל מארצם ועדיין הוא מרקד ביניהם. כלום הבאת לנו אותו אלא שנקבל ממנו שכר? לא אותו אנו רוצים ולא את שכרו! אחרי שדבקו בה (בעבודה זרה) ישבו שלושת ימים בתענית וביקשו רחמים לסלק את יצר העבודה זרה. נפל להם פתק משמים שהיה כתוב בו: "אמת". (כלומר הייתה הסכמה משמים לבקשתם)... יצא כגור אריה של אש מבית קדשי הקדשים. אמר להם נביא לישראל: זהו יצר העבודה זרה. (נשים לב היכן שָכַן היצר: במקום הכי פנימי, בבית קדשי הקדשים!) כשתפסו אותו, נשר שער מראשו. זעק והלך קולו לארבע מאות פרסה. אמרו: מה נעשה? אולי משמים ירחמו עליו! אמר להם נביא: זרקוהו בדוד של עופרת וכסו אותו מכל הכיוונים בעופרת, שלא יישמע קולו... (וכך בטלו את יצר העבודה זרה). אמרו: הואיל וזו עת רצון נתפלל גם לבטל את יצר העבירה (דהיינו יצר העריות). בקשו רחמים ונמסר בידם וחבשוהו שלושה ימים. חיפשו ביצים בנות יומן עבור חולה ולא מצאו. (כלומר, התבטל כל כוח היצירה, כוח הפריה ורביה אף של התרנגולות). אמרו: מה נעשה? אם נבקש שיתבטל רק חלק ממנו לא יקבלו בשמיים (בגלל שאלו בקשות חלקיות). מה עשו? עיוורו קצת את עיניו, שלא יתגרה אדם מקרובותיו.

אנו לומדים מהגמרא כי לאחר ביטול יצר העבודה זרה מתחיל שלב חדש בסילוק העבודה זרה מן העולם: ביטול יצר העריות. בתחילת ימי בית שני ניסו לבטלו אך זה לא היה אפשרי. יצר העריות הוא גם השורש של יצר העבודה זרה (ראה שיר השירים רבה ז, יג: "שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו, יצר עבודת כוכבים ויצר זנות... אמר הקב"ה כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן"). כל עבודת כוכבים התחילה מהרצון להתיר עריות, כדברי הגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: יודעים היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש, ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא" (סנהדרין סג ע"ב). כלומר, בני ישראל ידעו שאין ממש בפסלי עץ ואבן, מעשי ידי אדם, אלא שרצו להתיר עריות כי כאשר יעבדו עבודה זרה ממילא יכפרו בתורה שאוסרת עריות וכביכול, יהיה הדבר מותר. שואלת הגמרא שם: הרי כתוב שבני ישראל התגעגעו לעבודה זרה כפי שיש לאדם געגועים לבנו, ומכאן שהייתה להם חיבה לעבודה זרה עצמה ולא רק כדי להתיר להם עריות? עונה הגמרא: ההרגל לעבוד עבודה זרה הביא אותם למשיכה. בהתחלה אכן לא האמינו בהגשמת האמונה בריבונו של עולם ולאחר מכן התרגלו והתחילו להימשך אחרי ההגשמה, עד שהפך הדבר לתאווה ממש.
לאמור, ביציאת מצרים בטלו את העבודה זרה בפועל ובגאולה השנייה בימי עזרא ביטלו את היצר שבלב, את התאווה לעבודה זרה, שהרי בית המקדש מסמל את הלב של ישראל ומשם יצא יצר העבודה זרה והתבטל. ואכן מאז, עבודת האלילים הולכת ומתמעטת בכל העולם. בפועל התרחש הדבר על ידי המינות, שהתפשטה בעולם, והחלישה את העבודה הזרה המגושמת, אף על פי שגם בה יש עדיין צדדים של עבודה זרה, ואחר כך באה המוסלמיות ובטלה עוד יותר את העבודה זרה, אך כל זה בזכות עם ישראל ובהשפעתו. ויתכן שזו הזכות שעומדת להם למוסלמים, שזכו לשלוט בארץ ישראל בהיותה ריקנית בזמן הגלות. וכך אומר הזהר שזכותם היא המילה שהם מלים עצמם, אך מכיוון שהם מלים בלבד ואינם פורעים זכותם מוגבלת (וארא, לב ע"א). וכמו שהמילה שלהם היא ריקנית כך זכו בארץ ישראל רק כל זמן שהיא עומדת ריקנית. ואפשר להבין זאת, שהמילה מבטאת את סילוק הערלה - את שלילת העבודה זרה וביטול יצר הרע, אבל אצלם אין את הצד החיובי של גילוי האמונה האמתית שהיא הפריעה.

הביטול המוחלט לעתיד לבוא
סדר הגאולה של עם ישראל לעתיד לבוא, עתיד לעלות מדרגה נוספת, לא רק ביטול עבודה זרה בפועל כשם שהיה במצרים, ולא רק הריגת יצרא דעבודה זרה כשם שהיה בבית שני, אלא הפיכתו של אותו היצר הרע ליצר טוב. לעבוד את ד' בשני היצרים, שנאמר: "ואהבת את ד' אלוהיך בכל לבבך" (דברים ו, ה), ודרשו חז"ל: "בכל לבבך - בשני יצריך" (ברכות נד ע"א). וכך נאמר בזוהר (פרשת בא, מ ע"ב): אמר הקדוש ברוך הוא - עכשיו אתם מקריבים קרבן פסח ומבטלים את העבודה זרה, ולעתיד לבוא יהיה "זבח לה' בבצרה" (ישעיהו לד, ו), ה' יבטל את יצר הרע מביניכם. לעתיד לבוא, יהיה עניינה של הגאולה האחרונה לבטל את כל יצר הרע, אף של עריות. ביטול יצר הרע יעשה על ידי הפיכתו ליצר טוב. ובאמת גם תוכן זה גנוז בקרבן פסח. שהרי הקב"ה אמר, לא רק לשחוט את השה ולבטל אותו, אלא להקריב אותו קרבן לד', כלומר לקחת את מה שהיה עבודה זרה ולשעבד אותו לקב"ה. לא רק לבטל את יצר הרע אלא להפוך אותו ולהשתמש בו לטובה.
שלוש מצוות הצטוו ישראל לקיים באותו לילה: להקריב קרבן פסח ולאכול אותו על מצות ועל מרורים (פסח, מצה ומרור). במצוות אלו נצטווינו עוד לפני היציאה ממצרים, והן תישמרנה לדורות זכר ליציאת מצרים. כל עוד בית המקדש היה קיים התקיימו כל המצוות האלו מן התורה. אך לאחר החורבן רק מצוות המצה היא מן התורה. מצוות המרור היא מדרבנן, ולקרבן פסח אין תחליף מדרבנן.
נראה שהשינוי הזה בחיוב מסמל את מהות המצוות. המצה מסמלת את השחרור, את היציאה לחירות ועל כן היא תמיד מדאורייתא, שכן ביציאת מצרים יצאנו לחרות ואיננו משועבדים עוד ברוחנו לעולם.
המרור הוא זכר לעבודה הקשה במצרים, שהֶפכה הוא עבודת הקרבנות, היא עבודת ה' שעליה נאמר: "כי עבדי הם" (ויקרא כה, מב) – "ולא עבדים לעבדים" (בבא מציעא י ע"א). במקום עבודת הקרבנות תיקנו רבנן לימינו את התפילות. על כן מצווה זו של המרור נשארה מדרבנן.
קרבן פסח הוא סוג מיוחד של קרבן שמבטא אחדות. המהר"ל (גבורות ה', פרק לה-לו ובפרק ס) מונה אחד-עשר פרטים בעבודת הקרבן המבטאים את האחדות המופיעה בו: הקרבן נשחט בשעה מיוחדת: בין הערביים שהוא זמן מיוחד בפני עצמו שלא שייך ליום שעבר ולא ליום הבא. באופן מיוחד: יש לצלות אותו בשלמות. בדרך כלל כשמבשלים דבר הוא מתפורר, לעומת צלייה שהיא מצמקת ומאחדת. צריך לאכול את כולו: "על כרעיו ועל קרבו" (שמות יב, ט) ואין לחלק אותו לחלקים, אוכלים אותו בצורה מאוחדת: בחבורה, בבית אחד ועוד. כך יהיה לעתיד לבוא: "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד" (זכריה יד, ט), אז יתבטל היצר הרע והכל יפנה לריבונו של עולם. על כן מצוה זו של קרבן פסח שעניינה הוא האחדות המוחלטת לא נוהגת עדיין, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, אלא רק לעתיד לבוא.
נאמר בגמרא בברכות (יב ע"ב) שלעתיד לבוא לא תיזכר שום גאולה פרט ליציאת מצרים, כי "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (שם יג ע"א), אך את יציאת מצרים נמשיך לזכור כי למרות שהגאולה האחרונה גדולה מהגאולה הראשונה, הגאולה הראשונה מביאה ומכשירה לגאולה העתידה שעניינה לגאול את ישראל גאולה שלמה. אלו שלבים בגאולה. ביציאת מצרים יצאנו לחירות, אך עוד לא התרוממנו לעבודת ה' באופן היותר שלם. אמנם כפרנו בעבודה זרה ועל כך נאמר: "כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (מגילה יג ע"א), שכן הוא יותר קרוב לעבודת ה', אבל רק לעתיד לבוא נגיע לעבודת ה' השלמה, שבה האדם בכל רמ"ח איבריו וכל שס"ה גידיו, כל האומה כולה וכל העולם כולו קוראים בשם ה'.

שלמות מעלתה של ארץ-ישראל
לכן על אף המעלה העליונה של המצה שאין בה חמץ, יש במצה בחינה חסרה ולכן היא נקראת לחם עוני, וגם בתורה נכתב "מצת" חסר "ו" (שמות יב, יח). ומבאר הזוהר (פרשת בא, מ ע"א), שישראל עדיין לא היו בשלמות, על כן אכלו לחם עוני. חוסר השלמות שלהם נבע מכך שהם מלו עצמם אך לא פרעו כלומר המילה שלהם לא הייתה שלמה. ולמה לא פרעו? משיב הזוהר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים" (דברים טז, ג) שלא יתעכבו שם יותר. ואחר כך כשפרעו, והשלימו את עצמם זכו ללחם מן השמים. אחר כך באו לארץ ישראל שעליה נאמר: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דברים ח, ט), כלומר הלחם של ארץ ישראל אינו לחם עוני, אלא לחם מושלם. זוהי מעלתה של ארץ ישראל שיש בה מדרגה יותר עליונה מאכילת המן שהוא לחם מן השמים.
ונראה להסביר את דברי הזוהר על פי הרעיון האמור בקרבן פסח. ביציאת מצרים עלו בני ישראל מדרגה אחת והיא סילוק עבודה זרה, ועל כן הצטוו לא לאכול חמץ כי אם מצה. לאחר מכן התעלו עוד, וזכו ללחם מן השמים. זוהי מדרגה עליונה על טבעית, אבל הטבע נשאר נמוך - לא התעלה ולא התהפך לטובה. המעלה השלימה ביותר היא להפוך את את הטבע לטובה, וזוהי מעלתה של ארץ ישראל "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" (דברים ח, ט). הלחם של ארץ ישראל הוא טבעי ובתוכו קדושה עליונה, וזוהי מדרגה שלימה יותר מאכילת המן. זאת אומרת הלחם של ארץ ישראל, למרות שיש בו חמץ והוא טופח, הוא מושלם, משום שהחמץ שבו משמש לקודש. יצר הרע שבו הופך ליצר טוב. וזה פירוש המשך הפסוק שם המתאר את ארץ-ישראל כארץ ש"לא תחסר כל בה", אפילו הדברים הנמוכים כולם מתקדשים ומתעלים לקודש, ולא צריך לבטל שום כוח, אלא הכול משמש בהרמוניה לעבודת ד'. אם כן מדוע אנו אוכלים כיום בארץ ישראל בפסח מצה? זה זיכרון, המזכיר לנו את אותם הימים, שבהם התחלנו את השלב הראשון של ההתעלות משעבוד מצרים לעבודת ד'.

לעתיד לבוא גם הטבע יהיה תואם את רצון ה'
כלומר ביציאת מצרים קרו ניסים המגלים את ריבונו של עולם כשולט על הטבע וכופה עליו את רצונו. לעומת זאת לעתיד לבוא הטבע יותאם לרצון ה', ללא כל צורך בכפייה. חכמים אומרים שכאשר ה' אמר למשה לדבר אל הסלע, הרצון האלוקי היה לרומם את הטבע למדרגה שבה הוא יותאם לרצון ה' בלי צורך באותות, אבל משה הכה בסלע. אִלו היה משה מדבר אל הסלע ולא מכה בו היו ישראל נכנסים לארץ ישראל ונשארים שם לעולם. רצה ריבונו של עולם לתת לעם ישראל את הלוחות הראשונים, אך לא אסתייעא מילתא - בא חטא העגל והכשיל את ישראל. כלומר העם לא היה מוכן לגמרי למדרגה העליונה הזו של ההתבטלות כלפי ריבונו של עולם מתוך הסכמה פנים-פנימית, ועל כן היה צורך בכפיית הטבע.
המגמה העליונה העתידה היא שהכול יותאם. מה הכוונה? האם בימות המשיח לא תהיה בחירה חופשית, כפי שכתוב שלא יהיה שכר ולא יהיה עונש? משיבים חז"ל: "אמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (ברכות לד ע"ב; סנהדרין צט ע"א), כלומר לא יהיה שינוי בטבע העולם, ואחרים אומרים שיהיה שינוי (שם). וכמובן שכולם צודקים, שכן: "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (עירובין יג ע"ב ועוד). מבחינה מסוימת יהיה כך ומבחינה מסוימת אחרת. בשאלה הזו עוסק המהר"ל ועונה שתהיה בחירה, אך לא כפי שהייתה קודם לכן. כלומר, ודאי שיהיה לאדם תפקיד להיות שותף עם ריבונו של עולם בקיום העולם, והשותפות היא בעשיית רצונו מתוך בחירה, דהיינו מתוך התמודדות. פירושו של דבר, שיש אפשרות לעשות אחרת, אלא שהבחירה תהיה באופן אחר, באופן יותר מרומם, יותר מותאם. כלומר, לאחר הבחירה בטוב מתוך ההתמודדות, הבחירה תהיה מוסכמת על ידי כל כוחות הנפש. ואז נגיע לעבודה נפלאה של שלמות (נצח ישראל, פרק נ).
אנחנו כבר רואים שמאיר עלינו באיזו בחינה אורו של משיח. החזרה לארץ ישראל, ההתקבצות כאן, המדרגות בשלבי הגאולה גורמים כבר להתנוצצויות רבות של אותו אור העתיד להופיע בגאולה השלמה. מתנוצצת השאיפה, המגמה לעבודת ה' שלמה כזו, שממלאת את כל כוחות הנפש, שתהיה מוסכמת ולא ייעשו דברים על ידי כפייה חיצונית. אמנם גם לעתיד לבוא תהיה בחירה, ועדיין נצטרך להתמודד ולהתגבר על קשיים, אבל מסוג אחר. כל אחד מבין שיש נטיות פסולות שאי אפשר להתמכר אליהם ולהסכים להם, כשאדם מבין ומתגבר על נטייה מזיקה הוא מתמלא שמחה כיון שהוא מרגיש שאכן בחר בנטייתו היותר פנימית וניצח את הנטייה והמשיכה אל הרע. כך יהיה לעתיד לבוא גם בחוש הרוחני - נחוש ברע שיש באיסורים, אף על פי שהם מאוד "טעימים" ומושכים. ההתגברות תבוא מתוך בריאות, מתוך גילוי פנים פנימיות נשמת האדם, שמקורה בקודש, מתוך גילוי האני העצמי האמתי של האדם. אנחנו בדרך אל המגמה העליונה העתידית הזו של "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

^ 1.. דרשה לפרשת בא תשס"ד ודרשה לשבת הגדול תשמ"ח ותשס"א.

והגדת לבנך

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.

5 דק'
לנתיבות ישראל
מהו התוכן האמיתי של העולם?
לנתיבות ישראל - סיום מאמר "והנצח זו ירושלים"
ג' אב תשפ"ג
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ח - ט(1)
שיעור מס' 95
כ"ב סיון תשפ"ג
38 דק'
לנתיבות ישראל
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
12 דק'
נתיבות עולם - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג

והגדת לבנך

והגדת לבנך
נִרְצָה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
והגדת לבנך
שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
והגדת לבנך
להמשיך את אווירת החרות
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
והגדת לבנך
כּוֹרֵךְ
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

והגדת לבנך

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א
הלכות צומח ובעלי חיים
הלכות שילוח הקן
הרב אליעזר מלמד | תשנ"ד
נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרה"ג יעקב אריאל
הרב אורי שרקי
הרב יוסף צבי רימון
הרב יעקב שפירא
הרב ינון גרוסברג
הרב אליהו ברין
הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל
הרב שלמה שושן
הגאון הרב שלמה גורן זצ"ל

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו