בית המדרש
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד יומי באמונה
  • ספר הכוזרי
קטגוריה משנית
undefined
4 דק' קריאה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

וְצָרִיך שֶׁיִּסְמֹך גְּאֻלָּה לִתְפִלָּה בְּתַכְלִית הַחֵשֶׁק וְהַזְּרִיזוּת, כְּמוֹ שֶׁקָּדַם, וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה, בַּתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם, בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כֹּל יִשְׂרָאֵל, כִּי הַמִּשְׁאָלָה וְהַבַּקָּשָׁה בְּמַה שֶׁמְּיֻחָד לוֹ אָמְנָם הִיא מִתְּפִלּוֹת הָרְשׁוּת שֶׁאֵינָן מְחֻיָּבוֹת, וְיֵשׁ לָהֶן מָקוֹם בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה לְמִי שֶׁרוֹצֶה. וִיצַיֵּר בְּלִבּוֹ מֵהַבְּרָכָה הָרִאשׁוֹנָה הַנִּקְרֵאת 'אָבוֹת' מַעֲלַת הָאָבוֹת, וְהַתְמָדַת בְּרִית ה' לָהֶם שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּנֶּה לָנֶצַח בְּמַאֲמַר "וּמֵבִיא גוֹאֵל לִבְנֵי בְנֵיהֶם". ברכת 'אבות'

וּמֵהַבְּרָכָה הַשְּׁנִיָּה הַנִּקְרֵאת 'גְּבוּרוֹת', שֶׁיֵּשׁ לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה מֶמְשָׁלָה תְּמִידִית, וְלֹא כְּמוֹ שֶׁחוֹשְׁבִים חוֹקְרֵי הַטֶּבַע שֶׁהוּא כְּפִי הַטְּבָעִים אֲשֶׁר נִסּוּ אוֹתָם. וִיצַיֵּר בְּלִבּוֹ שֶׁהוּא מְחַיֶּה מֵתִים בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה, עַל אַף רִחוּק זֶה מֵהֶקֵּשׁ חוֹקְרֵי הַטֶּבַע, וְכֵן מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם וְזוּלַת זֶה, וּבָעִנְיָנִים הָרְצוֹנִיִּים מַתִּיר אֲסוּרִים וְזוּלַת זֶה, וּכְבָר הִתְאַמֵּת זֶה מִמָּסֹרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ברכת 'גבורות'

וְאַחַר הַהַבְטָחָה בְּ'אָבוֹת' וּ'גְבוּרוֹת', הַמְדַמָּה שֶׁהוּא יִתְעַלֶּה נִתְלֶה בְּזֶה הָעוֹלָם הַגַּשְׁמִי, יְעַלֵּהוּ וְיַקְדִּישֵׁהוּ וִירוֹמְמֵהוּ מִשֶּׁיַּשִּׂיגֵהוּ אוֹ יִתָּלֶה בּוֹ דָּבָר מִתָּאֳרֵי הַגַּשְׁמִיִּים בִּ'קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם', וְהִיא "אַתָּה קָדוֹשׁ". וִיצַיֵּר בְּלִבּוֹ מִזֹּאת הַבְּרָכָה כֹּל מַה שֶּׁתֵּאֲרוּהוּ בּוֹ הַפִילוֹסוֹפִים מִן הָעִלּוּי וְהַקִּדּוּשׁ אַחֲרֵי הַכְרָזַת רִבּוֹנוּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ בְּ'אָבוֹת' וּ'גְבוּרוֹת', כִּי בָּהֶן הִתְאַמֵּת אֶצְלֵנוּ שֶׁיֵּשׁ לָנוּ מוֹשֵׁל וּמְצַוֶּה, וְלוּלֵא הֵן הָיִינוּ מְסֻפָּקִים בְּדִבְרֵי הַפִילוֹסוֹפִים וּבַעֲלֵי הַקַּדְמוּת, וּלְפִיכָך חֻיַּב לְהַקְדִּים 'אָבוֹת' וּ'גְבוּרוֹת' לִ'קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם'. וְאַחַר זֶה הַשֶּׁבַח יַתְחִיל בְּבַקָּשַׁת צְרָכָיו בִּכְלַל כֹּל יִשְׂרָאֵל, וְאֵין מֻתָּר זוּלַת זֶה אֶלָּא בִּתְפִלּוֹת רְשׁוּת, וְהַבַּקָּשָׁה הַנַּעֲנֵּית אָמְנָם הִיא לְצִבּוּר, אוֹ בְּצִבּוּר, אוֹ לְיָחִיד הָעוֹמֵד בִּמְקוֹם צִבּוּר, וְהוּא נֶעְדָּר בִּזְמַנֵּנוּ. ברכת 'אתה קדוש'
___________________________
בתנאים וכו' – במאמר ג' פסקה ה'. במה שמיוחד לו – בקשות, צרכים פרטיים. כפי הטבעים וכו' – חוקי הטבע שהוכחו במדע. ובענינים הרצוניים – התלויים ברצון ומעשה בני אדם. נתלה – קשור ומשגיח. וירוממהו משישיגהו – מרוממו שה' מעבר להשגתנו. זולת זה – בקשת צרכים פרטים. העומד במקום ציבור – אדם צדיק השקול כנגד כל ישראל.


ביאורים
הסדר הוא ביטוי לכוונה. כאשר אנחנו מסדרים משהו יש לנו כוונה שאותה אנו מבקשים להביע בסדר הזה. למשל, כאשר אדם בוחר לשים בסלון ספרים מסוימים ולהשאיר בחדר אחר ספרים אחרים, כוונתו הביאה אותו לסדר הזה. זה לא דבר מקרי וסתמי. בפסקאות הללו מלמד ריה"ל על הסדר המופתי וההגיוני שקיים בתפילה. כעת הוא פונה לבאר את תחילת תפילת העמידה. מדוע אנו פותחים דווקא בתפילת אבות? ההסבר שמביא ריה"ל מזכיר מעט את פתיחת דבריו של החבר: "אני מאמין באלוהי אברהם יצחק ויעקב..." האמונה בה' איננה השערה. זוהי לא מחשבה אודות האל. האמונה העברית היא חוויה קיומית אשר נודעה עוד לאבותינו בהתגלות האל עליהם. זהו גם ביטוי לברית שנכרתה בין אבות האומה לבין האל, ברית אשר נקשרה עם דורות עם ישראל כולם. זוהי, אפוא, הפתיחה. האמונה שלנו בבורא איננה פילוסופיה. זהו לא היקש הגיוני. זהו קשר. זוהי ברית המתבטאת גם בהשגחה. מכאן אנו צועדים לחלק השני – ברכת גבורות. ברכת גבורות היא השבח שאנו משבחים את ה' על השגחתו על העולם הנברא. הבורא לא הותיר את העולם להתנהלות הטבע העיוור. הוא ממשיך להשגיח ולהנהיג את העולם דרך כל חוקי הטבע המסועפים. לאחר שתי הברכות האלה, המבטאות יותר מכול את הקשר האישי שמעניק הבורא לברואיו ובעיקר לעמו הנבחר, מגיעה ברכת קדושת השם – 'אתה קדוש'. תפקיד ברכה זו הוא להחזיר לנו את ההבנה שלמרות הקרבה הגדולה של ה' אלינו והשגחתו עלינו, עדיין – הוא נשגב ונבדל מכל מה שאנו מתארים ומכירים. קדוש פירושו נבדל. ה' יתברך נבדל מן העולם הגשמי על אף השגחתו והשפעתו עלינו. אנו תלויים בו אך הוא אינו תלוי בנו.

הרחבות
* היחס בין תפילת הכלל לתפילה הפרט
וְיַעֲמֹד לַתְּפִלָּה, בַּתְּנָאִים אֲשֶׁר קָדַם זִכְרָם, בַּבְּרָכוֹת הַכּוֹלְלוֹת כֹּל יִשְׂרָאֵל. הרב קוק, בפירושו לאגדות חז"ל על מסכת ברכות ('עין אי"ה') משרטט שני כיוונים בתפילה: תפילת הנפש הפרטית, הטבעית, הנובעת מהרצון 'לשפוך את לִבנו' לפני ה'. ותפילת הכלל, שבה אנו מתפללים על התכלית, על 'תיקון עולם'. השאלה היא, אומר הרב קוק, מה קודם למה? האם התפילה הפרטית מתוך רגשי הלב ההומה בסוף תשפיע על הכלל, או שנקודת המוצא צריכה להיות התפילה על הכלל ומתוך כך נצא לתפילת היחיד. זוהי, לדעתו, השאלה האם התפילות נתקנו כנגד תפילת האבות או כנגד הקרבת התמידין, דהיינו, האם כנגד תפילת האבות, כשעוד לא היה עם ותפילתם תפילת יחיד, או כנגד הקרבת התמידין שהן קרבן ציבור, והתפילה כנגדם היא תפילת ציבור.
* מתי יכול האדם לבקש את בקשותיו בתפילה?
כִּי הַמִּשְׁאָלָה וְהַבַּקָּשָׁה בְּמַה שֶׁמְּיֻחָד לוֹ אָמְנָם הִיא מִתְּפִלּוֹת הָרְשׁוּת שֶׁאֵינָן מְחֻיָּבוֹת, וְיֵשׁ לָהֶן מָקוֹם בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה לְמִי שֶׁרוֹצֶה. ה'קול יהודה' מביא בשם רבו ארבעה מקומות שבהם אפשר, בתנאים מסוימים, לבקש בקשות אישיות: א. בברכת שומע תפילה יכול לבקש כל מה שירצה ובכל לשון, שלכך תקנוה. ב. בסוף כל ברכה יכול לבקש מעניין אותה הברכה, אף שאינו ממש צריך לזה. ודווקא בלשון רבים. ג. אם שואל צרכיו ממש יכול לבקש אפילו באמצע ברכה ודווקא בלשון יחיד (שלא יאה כמוסיף על מטבע שטבעו חכמים), כגון שיש לו חולה בתוך ביתו. ד. בסוף התפילה, אחרי או לפני 'יהיו לרצון' יכול לבקש בכל לשון, בין לשון רבים בין לשון יחיד, ובכל עניין, בין צרכו ובין צורך רבים.
הרב הנזיר בספרו קול הנבואה מציב שיטה מחשבתית שלימה המסבירה שיסוד הנבואה והשירה הישראלית נעוץ בהקשבה אל דבר ה' הנשמע בעולם, שמיעה פנימית, ליבית. להגעה לשמיעה כזו, מביאה את האדם לחכמת הנגינה.

שאלות לדיון
מה ניתן ללמוד מכך שהתפילה מכילה בקשות על כלל ישראל, ואילו הבקשות הפרטיות הן רשות?
מה ההבדל בין ברכת 'אתה קדוש' לטעות הפילוסופים בתחילת מאמר ראשון?
סרטונים קצרים מיוחדים
שיעורים פופולריים
שיעורים פופולריים
שיעורים חדשים
שיעורים חדשים
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il