ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מאבק בין תרבויות

בית מדרש חגים וזמנים חנוכה חנוכה בראי דורנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ג

מאבק בין תרבויות

אבני המקום כרך ט"ו



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
דוד ונאוה אפלבוים הי"ד

הגמרא במסכת ראש השנה מגיעה למסקנה שבטלה מגילת תענית, כלומר אלו היו ישועות לזמן מסוים של בית שני ומאז שחרב בית המקדש פסקה הארתם, מלבד חנוכה ופורים שעליהם אומרת הגמרא שלא בטלו. כלומר הארתם נמשכת גם לאחר ימי בית שני עד לימינו אנו. נבחן מהו אותו אור שהתגלה בחנוכה וממשיך עד לדורנו, שעליו אמרו חז"ל שלא בטל.
מאבק בין תרבויות
המאבק בחנוכה כלל דברים רבים, אולם למעשה מטרתם של היוונים לא היתה להחריב את בית המקדש (כפי שמתואר בגמרא ביומא 1 ) כי אם לטמא את המקדש, ובכך לטשטש את אמונת ישראל. כמובן שהיוונים ניסו לנהל כאן מאבק תרבותי מול תרבות ישראל לאחר שהבינו שהשמדת עם ישראל מבחינה פיזית איננה עיקר הנקודה. אם רוצים לדכא את עם ישראל צריך לטמא את רוחו עד שלא יהיה הבדל ניכר בינו לבין יון. נצחון המכבים היה בכך שהיוונים לא הצליחו למלא את מבוקשם. היהדות נשארה חזקה ואיתנה ולא התערבה תחת תרבות יון, וזהו ענין השמן, שאנו מרבים להשתמש בו במשך החג, שהוא צף ולעולם לא מתערב עם שום דבר.
מהי אותה תרבות יון שכל כך נלחמנו בה? כאשר מתבוננים בתרבות יון ניתן לראות בה שני סממנים עיקרים. הסממן הראשון הוא הפן של המיתולוגיה היוונית, הבנויה על אמונה באלים רבים הפועלים בעולם, שהיא במידת מה המשך לעבודה זרה האלילית. הפן הנוסף שרואים אצל יון באותה תקופה הוא החכמה היוונית, שחז"ל מתיחסים אליה פעמים רבות, ולא תמיד באופן שלילי. חכמה זו היא הביטוי של החכמה האנושית הצומחת מהגויים. נראה שבקרב היוונים עצמם היו שתי קבוצות עיקריות: מן העבר האחד היה המון העם שעדיין היה קשור לאלילות, ועל אף שהיתה זו אלילות מזוככת יותר מהעבודה זרה הקדומה, עדיין היתה אמונתם בנויה על גבי עבודה זרה. ומן העבר השני היו אנשי המעלה שעסקו בפילוסופיה, שכמובן קידמה את העולם לשלב הבא אחר האלילות (הפילוסופיה באה והוציאה את האלילות מליבות האנשים, אולם במקום להעמיד את האמונה באל אחד היא העמידה את הכפירה - כפירה בזה שיש סיבה ראשונה או כפירה בקשר בין הסיבה הראשונה לעולם ומתוך כך הפקרת העולם. לכן ודאי שהפילוסופיה עסקה רבות בשכל האדם ופיתוחו, אולם אין בכוחה לגאול את כל חלקי העולם). לרוב כאשר מדברים על חנוכה מזכירים את מאבקנו כנגד הפילוסופיה היוונית יותר מאשר המאבק כנגד האלילות היוונית, כנראה משום שחג החנוכה שנמשך לדורות שייך יותר להבדל היסודי בין חכמת ישראל לחכמת הגויים המנותקת מהקדוש ברוך הוא, שהרי בהמשך הדורות עיקר המאבק כבר לא היה נגד האלילות שבתקופת סוף בית שני. גם אצל הגויים האלילות פסקה או לפחות הופיעה בצורה יותר מעודנת ומופשטת מהאלילות הישנה (כמו הנצרות). לכן בימינו, בחנוכה מודגש יותר המאבק התרבותי שבין החכמה האלוקית היהודית לבין החכמה האנושית.
חנוכה - גלות או גאולה?
כדי להבין את חנוכה והארתו המיוחדת, ראשית יש להבין האם עניינם של המאורעות שאירעו בתקופת המכבים הוא רק חיזוק לקראת הגלות או שהם גם היוו בניין של יסודות הבית השלישי. לכאורה נראה שחנוכה הוא חג של גאולה, שכן בתקופה זו חוזר המרכז היהודי לארץ ישראל, קמה מלכות וכו', כמו בימינו, ועל כן יש שאמרו שהשם "חנוכה" לא ניתן לחג רק על שם חנוכת בית המקדש השני, אלא גם משום שהוא חונך את השורשים של הבית השלישי. אולם מצד שני ניתן לראות בחנוכה סממנים רבים של הכנה לגלות, כפי שנבאר בהמשך.
הופעת עם ישראל דרך "כלל ופרט וכלל"
נבאר תחילה רעיון המובא פעמים רבות בדברי הרב זצ"ל:
ישנם שלושה בתי מקדש, ולכל מקדש ענין שונה מחברו. להבנת הענין נשתמש באחת המידות שהתורה נדרשת בהם - "כלל ופרט וכלל". למעשה, כל דבר בעולם מתגלה בצורה של כלל, אחריו פרט ואחריו שוב כלל - ראשית יש להציב אידאה, רעיון כללי, אף שעוד אינו עומד במבחן המציאות. כמובן שזה לא מספיק, שהרי בעולם הזה צריך להוריד את האידאה למעשה עד כדי שתתגלה במציאות. כאן בא שלב הפרט שלאחר הכלל, ומנסה לישב את האידאה בתוך פרטי המציאות. בשלב זה יכולה להתעורר בעיה, שכן בכל אידאה שעוברת לפרטים יש סכנה שהאידאה תצטמצם עד שמרוב עיסוק בפרטים לא יראו את הכלל. לכן יש לחזור לבסוף וליצור הרמוניה בין הכלל והפרט. זהו הכלל האחרון, שבנוי על איך שמכל פרטי הפרטים עולה שוב הכלל הראשון בצורה שלמה. כך מופיע עם ישראל בעולם בצורה של כלל ופרט וכלל. ניתן לראות את המהלך הזה, של "כלל פרט וכלל", גם בשלושת בתי המקדש (ואם היינו זוכים היה די בשנים):
הבית הראשון - מקביל לכלל הראשון, להבזק האור הראשוני של האידאה הכללית בעולם עוד לפני פירוקה לגורמים. בית המקדש הראשון מקביל לתורה שבכתב, כיוון שהוא עדיין שייך לתקופת הנבואה, המהוה המשך לנבואת משה רבנו שהיתה על ידי אור גדול וקשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא. כך התורה שבכתב כתובה בצורה של אמירה כללית בלא כניסה לפרטי הפרטים, וכן הנביאים שלאחר משה המשיכו בדרך זו של אמירות מוסריות כלליות עוד יותר מנבואת משה, שעוד היתה קשורה למצוות מעשיות.
הבית השני - הפרט. זהו זמן הופעתה ופיתוחה של התורה שבעל פה, שעניינה לפתח ולהפריט את האמירות הכלליות המובאות בתורה שבכתב ולעגנן במציאות. אכן, בתקופה זו של ימי בית המקדש השני ניתן לראות כיצד המערך הכללי של עם ישראל נחלש ולעומתו מתבלט הפן האישי הפרטי. נביא לכך מספר דוגמאות:
א. בבית ראשון המרכז הוא הארון, הממשיך את מדרגת משה רבנו, לעומת בית שני שבו הארון נגנז, (ודאי שהמנורה עדיין שואבת את כל כוחה מהארון, אולם הארון עצמו נגנז). נשארה לנו רק המנורה שהיא בבחינת החכמה, כפי שנאמר ש"הרוצה להחכים ידרים", והיא כבר לא מאירה אור אחד גדול כאור הנבואה הכללי, כי אם מספר אורות קטנים.
ב. בימי בית ראשון ניתן לראות שכאשר המלך צדיק כולם צדיקים וכאשר המלך רשע כולם רשעים, לעומת תקופת בית שני שבה כבר מופיעים מצבים של מלך צדיק שלא מצליח למשוך אחריו את עם ישראל. הצד הכללי נחלש.
ג. נראה שניתן לעשות הבחנה מהותית בין עבודת ה' המצויה בזמן בית ראשון לעבודת ה' שבבית שני. בימי בית ראשון עבודת ה' היתה בנויה על פרשת "והיה אם שמוע", על בסיס ההשגחה של ה', על הכלל. מבחן האמונה היה להאמין שה' הוא המביא את הטוב והרע בעולם - אם עם ישראל ייטיב דרכיו אזי הקדוש ברוך הוא יתן לו רוב טוב, ואם לאו יענש. עיקר ההתמודדות בבית ראשון היתה כנגד העבודה זרה, כלומר על האדם המאמין היתה מוטלת החובה להבין שכל מה שמתרחש הוא מאת ה' ולא להתפתות אחר אלילים וליחס אליהם את הטובה והרעה. לעומת זאת, עבודת ה' בזמן בית שני, שהיא יותר מוכרת לנו בזמננו, כבר איננה קשורה לתחושה שה' משרה שכינתו עלינו בכל רגע ורגע על-ידי נביא. עיקר עבודת ה' היא באמונה בתורה ובערכיה, ובראיה של כל אחד את עצמו כמקדש שם שמים ומוריד את התורה לעולם. יש פחות פגישה אישית עם הקדוש ברוך הוא, ויותר קבלת חוקי התורה והיותנו שליחים להפצתה בעולם. באופן כללי ניתן להגיד שנקודת החילוק היא שבימי בית ראשון היה מושג של כלל ישראל, ועבודת ה' היתה מצד הכלל, שה' מתגלה בכלל ומשפיע ברכה, ואילו בימי בית שני העבודה פרטית יותר. בתקופה זו ודאי שלא היה שפע גלוי לצדיקים, אלא הקדוש ברוך הוא הופיע יותר בהסתר - לא על-ידי קשר ישיר דרך נביא אלא דרך חכמת ה' המוסתרת בתורה, ועלינו לפגוש את ה' דרכה.
הבית השלישי - בגאולתנו כעת פשוט ששוב חוזר המושג של כלל, אולם הוא איננו כמו הכלל שהופיע בבית ראשון. זהו כלל הבנוי על גבי הופעת הפרטים. למשל, ביחס לארץ ישראל - בבית ראשון ירושת הארץ נעשית על-ידי "כיבוש", ובבית שני היא מוגדרת כ"חזקה". כאשר אנו באים כעם אז הירושה היא מצווה כללית, ועל כן נקראת "כיבוש", אבל בבית שני רוב עם ישראל לא הגיע לארץ ישראל, ועל כן הירושה נקראת "חזקה", התישבות בפועל המתחילה מאנשים פרטיים. גאולתנו עתידה להיות מורכבת משילוב של שני הצדדים - היא מתחילה מהתישבות פרטית, כפי שאכן ניתן לראות, ותעבור בעזרת ה' להופעה כללית. תהליך זה יקרה שוב ושוב עד שיופיע הכלל השלם, הכולל את הופעת הפרטים, במלואו.
עניין חנוכה - בניית הפרט
בימים אלו של תקופת בית שני חל חג החנוכה. אכן בחנוכה עצמו ניתן לראות כיצד הדברים מתגלגלים דרך הפן האישי הפרטי ולא דרך כלל ישראל. אחד הביטויים הבולטים של הפרטיות בחנוכה הוא אופי הקרב נגד היוונים - מנהיג המרד אינו מלך ישראל כי אם מתתיהו ובניו. הרבה מהנצחונות באו מתוך גבורתם האישית, מסירות הנפש האישית שלהם, וכך נושע עם ישראל. וכן אנו מוצאים במצוות הדלקת נרות חנוכה, שממנורה אחת במקדש מופיעה מצווה על כל איש ואיש שידליק בביתו, באופן פרטי. הסיעתא דשמיא שמתגלה בחנוכה היא לא סיעתא דשמיא כללית, שהקדוש ברוך הוא משפיע טוב על עם ישראל, אלא שהתורה נשמרה, שהרוח ניצחה.
כידוע, ההבדל העיקרי בין גלות לגאולה הוא שבגאולה התגלות עם ישראל באה בצורה של כלל, וממילא מופיעה הארה כללית, לעומת הגלות שבה אין הארה כללית, ה' רחוק, ולכן הדרך היחידה לעבדו היא דרך הפרטים. על פי ההגדרה הזו ברור שחנוכה הוא לא חג של גאולה אלא של התמודדות הפרטים, כדוגמת יהודה המכבי, שתוך מסירות נפש אישית קידש את השם. בימים אלו לא היה צורך בבניה כללית של עם ישראל אלא בבנית הפרט כהכנה לגלות, ששם לא תהיה יותר מציאות של כלל ישראל. חג החנוכה, המסמל את נצחון רוח ישראל, ישמור אותנו במשך הגלות הארוכה יותר מכל חיבור לכלל ישראל. מה שישמור על היהודי הבודד בגלותו הוא התורה הפרטית (כפי שנבאר בהמשך).
אם כן לסיכום, עניינו של חג החנוכה הוא בניית הפרט וקדושת הפרט כהכנה לגלות, אולם כפי שאמרנו חיזוק הפרט הוא גם הכנה לגאולה השלישית שבה תופיע הארה כללית על גבי הבנין הפרטי.
בין ישראל לעמים
נתבונן מעט על היחס בין עם ישראל לגויים בתקופות השונות. בפשטות היינו אומרים שבימי בית ראשון הפער בינינו לגויים אמור להיות גדול יותר מבימי בית שני, שכן בימים אלו שרתה השכינה רק בישראל. לעומת זאת, בימי בית שני אין השכינה שורה, וממילא נראה שהפער בינינו לבין הגויים קטן מאוד, שכן כל אחד בא וחכמתו בידו. זו אף הסיבה לכך שהמאבק בימים אלו קשה, שהרי קשה יותר להבחין בין עובד עבודה זרה לעובד ה'. בעיה נוספת שישנה בימי הבית השני היא שבניגוד לאלילות, לא ניתן "לזרוק" את הפילוסופיה שהרי יש בה אמת, כפי שחכמי ישראל אכן "גיירו" אותה.
אולם למעשה אנו רואים שלא כן, אלא דווקא בבית ראשון לא הצליח עם ישראל להתחמק מהגויים והשפעת העבודה זרה חדרה לתוכנו עד שמלכי ישראל הלכו אחר עבודה זרה, ואילו בבית שני דווקא היתה הבדלה גדולה בין עם ישראל לגויים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בחג החנוכה.
לתופעה זו ניתן להתייחס בשני אופנים: ניתן לומר שזהו הנס הגדול, שעם ישראל הצליח לעמוד כנגד הגויים גם בלא נבואה ובלא קשר ישיר וגלוי עם הקדוש ברוך הוא. אולם נראה שאין זה נס נקודתי מקרי, אלא דווקא בתקופת החכמה עמדנו מול הגויים בהצלחה, יותר מאשר בתקופת הנבואה, שזה ממעלות החכמה שיכולה לשמור עלינו גם כאשר אין מציאות כללית ואנו שרויים כפרטים בתוך הגויים.
"חכם עדיף מנביא" 2
נראה שלכך מכוונים דברי חז"ל - "חכם עדיף מנביא", שדווקא חכם יכול יותר לעמוד מול הגויים. ולמה חכם עדיף מנביא?
א. הנבואה היא אור גדול מקומי, לעומת החכמה שהיא בנויה מהרבה אורות קטנים, אלא שבסך הכל הם מפיקים הארה כללית גדולה יותר מאור הנבואה. זהו אף היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. עד להופעת התורה שבעל פה יהודי עבד את ה' על פי רגשותיו ותחושותיו הפנימיים, וכאשר היתה בעיה, היה הולך לנביא וזה נתן לו ביטחון שה' מדבר איתו דרך הנביא. עובדה זו גרמה לתלות גדולה מאוד באור הכללי של הנביא. בסוג כזה של עבודת ה' אכן יכולה העבודה זרה לפגוע ביתר קלות, כיוון שהאדם נמשך לברק החיצוני שלה. עבודת ה' כזו אינה בנויה על מערכת חוקים מוגדרים של תורה, אלא על תזונה שוטפת מאת הנביא. העובד כך את ה' אינו באמת "בעל הבית" על התורה. התורה שבעל פה חידשה את החקירה השכלית, הבוחנת את כל הבעיות וההצלחות שיכולות להיות, ובונה מערכת חשיבה וחוקים, שעל-פיהם אנו חיים. אין זו הארה המאירה לשעתה בלבד כנבואה, אלא הרבה הארות פרטיות המדריכות את האדם בכל שעה בחייו. עניינה של תורה שבעל פה הוא "לסתום את כל החורים" ולמלא את כל האפשרויות, וכך לא ניתן יותר להפתיע את עם ישראל, שכן בכל תחום ועניין כבר יש לו גישה ברורה הנובעת מהתבוננות עמוקה שקדמה לה ואנו יודעים בדיוק מה לעשות בכל מצב.
ב. עדיפות נוספת ישנה לחכם על הנביא. עדיפות זו קשורה למה שאמרנו שהנבואה מדברת יותר על האידאה, לעומת החכמה העוסקת במעשה, בירידה לפרטים. כנראה שעל פי רוב הכשלונות אינם באידאות אלא ביישומן. לרוב האידאה נתקלת במציאות מסובכת ועל כן היא מתמוססת. זו הסיבה לכך שבימי בית ראשון היה יצר עבודה זרה גדול - אור הנבואה לא התייחס לפרטי הפרטים, ולכן חיפשו דרך לפרוק את היצרים בעולם המעשי ובחרו בדבר יותר ממשי, דבר שהיה חסר להם בנבואה. החכם עוסק בכל דבר ודבר בפרטי המציאות ועושה סייג לאיסורים - כך בעריות וכך בכל יצרי האדם. התורה שבעל פה קובעת גדרים מה מותר ומה אסור, וכיצד ניתן להתרחק מן העבירות. הידיעה הזו כיצד לנהוג בכל מצב היא מה שנתן את היכולת ליהודי הבודד לעמוד מול הגויים גם כאשר אין מציאות של כלל בעם ישראל.
היחס בין חכמה אלוקית לחכמה אנושית
מהו באמת יסוד ההבדל הגדול בין החכמה האנושית היוונית לבין החכמה האלוקית? ניתן לומר שהחילוק הוא ברמת הסגולה, שכל החכמות האנושיות של חז"ל בנויות על גבי הסגולה האלוקית הנטועה בהם, וזה ודאי נכון, אולם נבאר יותר שתי נקודות נוספות בהבדל שבין החכמות:
א. חכמה אנושית נבנית בעקבות הצרכים האנושיים. אין אמת אובייקטיבית מוחלטת שאליה יש לחתור אלא הכל הוא צורך אנושי. אמנם החכמה האלוקית נבנית על ידי החכמים, אך היא תמיד מבוססת על הדבר המוחלט שאינו משתנה - התורה שבכתב. הכל בנוי על אמת אבסולוטית.
ב. החכמה האלוקית אינה חכמה גרידא כי אם חכמה הבאה לתת תיקון למעשה, ועל כן היא חכמה מחייבת, ואילו החכמות האנושיות הן השקפות עולם שאינן מחייבות את האומר אותם, כפי שמתמטיקאי אינו צריך להיות משולש. עניינה של החכמה האלוקית הוא לגאול את הכל, ולכן ניתן ללמוד אותה רק ממי שהוא דומה למלאך ה' צבאות.




^ 1.. דף סט.
^ 2.. בבא בתרא יב, א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב