בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר הכוזרי
לחץ להקדשת שיעור זה
ג' סיוון תשע"ג

מאמר שלישי ס"ז

היום ריה"ל ממשיך ומבאר את העברת המסורת עד לתקופת חתימת המשנה. נראה היום מהי החכמה המיוחדת שנצרכה לשם עריכת המשנה וממילא נבין את ערכה הגדול של המשנה וחשיבותה להעברת המסורת.

undefined

בשביל הנשמה

ג' סיוון תשע"ג
4 דק' קריאה
סז אָמַר הֶחָבֵר: וְאַחֲרֵיהֶם בְּדוֹר אֶחָד רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי וְשִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי וְרַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן וְחַבְרֵיהֶם. וְאַחֲרֵי אֵלֶּה רַבִּי, וְהוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, וְהוּא רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, וְעִמּוֹ רַבִּי נָתָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְזוּלָתָם הַרְבֵּה, וְהֵם סוֹף בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה הַנִּקְרָאִים תַּנָּאִים, וְאֵין אַחֲרֵיהֶם אֶלָּא הָאֲמוֹרָאִים, וְהֵם אַנְשֵׁי הַתַּלְמוּד. וְחֻבְּרָה הַמִּשְׁנָה בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים לְמִנְיַן הַשְּׁטָרוֹת, וְהִיא שְׁנַת מֵאָה וַחֲמִשִּׁים לְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי, אַחֲרֵי חֲמֵשׁ מֵאוֹת וּשְׁלשִׁים שָׁנָה מֵהִסְתַּלֵּק הַנְּבוּאָה, נִכְלַל בָּהּ כֹּל מַה שֶּׁהִזְכַּרְנוּ. אֵלֶּה נְקֻדּוֹת מְעַטּוֹת מִנִּי רַבּוֹת מִסִּפּוּרֵיהֶם וּמָסֹרוֹתֵיהֶם. סוף תקופת המשנה

וְשָׁקְדוּ עַל הַמִּשְׁנָה כִּשְׁקִידָתָם עַל הַתּוֹרָה, בְּסִדּוּרָם אוֹתָהּ וּבַעֲרִיכָתָהּ, וּבְמִסְפַּר הַסְּדָרִים וְהַפְּרָקִים וְהַהֲלָכוֹת, וּבִשְׁמִירַת הַשְּׁמוּעוֹת, מַה שֶּׁיַּרְחִיק מֵהַמַּחְשָׁבָה שֶׁיִּהְיֶה זֶה דָּבָר שֶׁהִסְכִּימוּ עָלָיו, וְנִכְלַל בָּהּ מִצַּחוּת הַלָּשׁוֹן הָעִבְרִית הַרְבֵּה מַה שֶּׁאֵינוֹ נִגְזָר מִלְּשׁוֹן הַמִּקְרָא. אֲבָל קִצּוּר דְּבָרֶיהָ, וִיפִי סִדּוּרָהּ, וְטִיב חִבּוּרָהּ, וַהֲקָפַת צְדָדֵי הָעִנְיָנִים, עִם הַהַחְלָטָה וְהַפְּסִיקָה בְּלִי סְפֵקוֹת וְהַשְׁעָרוֹת, הֲרֵי הֵם בְּגֶדֶר שֶׁהַמְעַיֵּן בָּהּ בְּעֵין הָאֱמֶת יִרְאֶה שֶׁבָּשָׂר וָדָם לֹא יוּכַל לְחַבֵּר כְּמוֹתָהּ אִם לֹא בְּעֵזֶר אֱלֹהִי. וְאֵין עוֹיֵן אוֹתָהּ אֶלָּא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדְעָהּ, וְלֹא הִתְעַסֵּק בְּלִמּוּדָהּ וּבָעִיּוּן בָּהּ, וְהוּא שׁוֹמֵעַ מִמָּסֹרוֹת הַחֲכָמִים הַסִּפּוּרִים הָעֲמָמִיִּים הַדְּרָשִׁיִּים, וְיִגְזֹר עֲלֵיהֶם בְּחֻלְשָׁה וְחֶסְרוֹן, כַּאֲשֶׁר גּוֹזֵר אָדָם בְּחֶסְרוֹן עַל מִי שֶׁפָּגַשׁ אוֹתוֹ מִבְּלִי נִסָּיוֹן וְחֶבְרָה מְמֻשֶּׁכֶת. מעלת המשניות והדיוק בחיבורן

וּמִדֻּגְמָאוֹת סְמִיכַת מָסָרְתָּם אֶל הַנְּבוּאָה, אָמְרָם: "אָמַר רַבִּי נַחוּם הַלַּבְלָר מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי". וּמֵהִסְתַּיְּגָם מִקַּבָּלַת הַיְּחִידִים, מַה שֶּׁאָמַר אֶחָד מֵהֶם לִבְנוֹ, מְצַוֶּה לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ: "בְּנִי, חֲזֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר, אָמַר לוֹ, וְאַתָּה לָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בְּךָ? אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי רַבִּים וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי רַבִּים, אֲנִי עָמַדְתִּי בִּשְׁמוּעָתִי וְהֵם עָמְדוּ בִּשְׁמוּעָתָם, אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי יָחִיד, מוּטָב לְהַנִּיחַ אֵת דִּבְרֵי יָחִיד וְלֶאֱחֹז אֵת דִּבְרֵי מְרֻבִּים". וְאֵלֶּה נְקֻדּוֹת מְעַטּוֹת וְטִפָּה מִיַּם רְאָיוֹת עַל מַעֲלַת מָסֹרוֹת הַמִּשְׁנָה. אֲבָל מָסֹרוֹת הַתַּלְמוּד וּמוֹסְרָיו, יֶאֶרְכוּ הַדְּבָרִים בָּהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם וּבְמַעֲשִׂיּוֹתֵיהֶם וּבְמִשְׁלֵיהֶם, וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מַה שֶּׁאֵינוֹ נֶחְשָׁב לְנָאֶה הַיּוֹם, הֲרֵי כְּבָר הָיָה בַּדּוֹרוֹת הָהֵם נָהוּג וְנֶחְשָׁב לְנָאֶה. מעלת מסורות המשנה
___________________________
דבר שהסכימו עליו – בסברה, אלא זו קבלה. מה שאינו נגזר מלשון המקרא – מילים מתקופת המשנה שאינן מופיעות בתנ"ך. ויגזור עליהם – ויקבע על החכמים. חברה – קשר חברתי. עמדתי – לא חזרתי בי.



ביאורים
בשעה שראה 'רבי', רבי יהודה הנשיא, שיש לחזק ולקבוע את המסורת שהתקבלה עד כה מפי חכמי כל הדורות סידר וערך את כל המשניות שנאספו עד זמנו בבתי המדרש ובכך 'חתם' את המשנה. כבר לפניו החלו לסדר את השמועות ואת ההלכות של החכמים, ולכתוב את המחלוקות שהיו בבתי המדרש. רבי הוא זה שערך את כל המשניות וסידר אותן באופן שבו אנו לומדים כיום.
ריה"ל מפרט שלושה עקרונות יסודיים בנוגע לאמיתותה של המסורת שהובאה לידינו בידיו האמונות של רבי. הראשון הוא הסדר המושלם של המשנה בכל פרטיה, כך שלא ייתכן שתיפול בה טעות. הסדר נוגע בדברים הגדולים של אופן סידור המשניות, ומגיע עד הפרטים הקטנים כמו הדקדוק הלשוני והקיצור בדברים המעיד על עריכה קפדנית.
העיקרון השני הוא הדיוק במסירת השמועות, להביא דבר בשם אומרו כמה דורות לאחור. דבר זה מאפשר לאמת את השמועה ומסיר את החשש שמא מישהו בדה את ההלכה במהלך הזמן או לא דייק בה. כי כאשר נאמרת ההלכה בשם חכם מסוים, לו היה יודע אחד מתלמידיו האחרים שהדברים סותרים את מה שלימדו הרב, היה מתווכח על כך. וכבר למדנו שלכל רב היו תלמידים רבים, ואף מצאנו מחלוקות בדברי התנאים והאמוראים המוכיחות עד כמה שמר כל אחד על המסורת שהייתה בידו, ולא הניח לשום דין והלכה להתעוות חלילה.
העיקרון השלישי הוא הסיוע האלוהי בכתיבת המשנה ובהעברת המסורת. כי החכמים שהיו מזוככים כל כך ביראת שמים, בחכמת התורה ובמידות טובות, היו כלי להשראת שכינה. אמנם לא במדרגת הנבואה אך מחשבתם הייתה זכה ביותר עד שזכו לרוח הקודש ולעזר אלוהי בדבריהם.
לכן עלינו לדקדק מאד בדבריהם הקדושים, מתוך שימוש תלמידי חכמים.

הרחבות
* אמיתות המסורת
לֹא יוּכַל לְחַבֵּר כְּמוֹתָהּ אִם לֹא בְּעֵזֶר אֱלֹהִי. ריה"ל מסביר שאמינות דברי חז"ל קבועה בשלושה קווי יסוד ובשל כך לא ייתכן שנפלה בהן טעות: א. חז"ל שקדו רבות על כתיבת התורה שבעל פה ועריכתה (המשנה). יש סדר בפרקים והלכות, אמרו דבר בשם בעל השמועה וכתבו בלשון ברורה וטובה. ב. היו רבים שהעבירו לרבים [לעיל ג כד; לח; מא; נג; סה; ולקמן ג, עג]. ג. לחכמים הייתה 'סייעתא דשמיא' (עזרה משמים) בפסיקתם.
כדברים אלה כותב גם הרמב"ם : א. שקידה על העברת תורה שבעל פה- "ולא היה זמן שלא היתה בו התבוננות" [הקדמת הרמב"ם למשנה, ג]. ב. רבים שמסרו לרבים- "להודיעך אמיתת המסורת והקבלה שהיא אמת, וקיבלוה רבים מרבים" [הקדמת הרמב"ם למשנה, ד]. ג. הקב"ה סייע לחכמים לכוון ההלכה לאמת- "וכאשר השלים רב אשי חיבור התלמוד... לעד עליו די רוח אלהין קדישין ביה" [הקדמת הרמב"ם למשנה, ז].
* אלפיים שנות תורה
וְהִיא שְׁנַת מֵאָה וַחֲמִשִּׁים לְחֻרְבַּן בַּיִת שֵׁנִי. חורבן בית שני היה בשנת ג'תתכ"ח (3828 לבריאת העולם), אם כן לפי החשבון שעושה ריה"ל חתימת המשנה הייתה בשנת ג'תתקע"ח (3978 לבריאת העולם), כמעט בשנת ארבעת אלפים לבריאה. כך יוצא שעם חתימת המשנה נחתמו אלפיים שנות תורה, כדברי המדרש "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח" [סנהדרין צז.].

שאלות לדיון
מדוע דווקא רבי נקרא "קדוש"?
מהו היחס בין התלמוד והמשנה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il