סכסוך ארוך טווח

העימות בין ישראל ובין הערבים הגרים בארץ ישראל איננו ויכוח מקומי, הוא עימות בין העם היהודי כולו לעם המוסלמי כולו. שאיפת העם היהודי, לשוב לערש מולדתו כולה ולחיות במדינה משלו, משוחרר מעול גויים וחי את חייו לפי רוח ישראל המיוחדת, ולמלא את היעוד המיוחד שלו בעולם. שאיפה זו היא עצם חייו. היא לא פסקה בכל אלפיים שנות הגלות, והחלה להתממש לפני למעלה ממאה שנים. אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך קבוץ הגלויות, שיבת העם לערש מולדתו, ארץ אבותיו, ארץ הקודש.

לעומת זאת, שאיפת העם הערבי כולו היא שארץ ישראל כולה תהיה תחת שלטון ערבי מוסלמי. השקפת האיסלאם, כהשקפת הנצרות, היא שעם ישראל סיים את תפקידו כעם בין העמים. הנצרות טוענת שהיא באה במקום עם ישראל, היא היורשת שלו, והאיסלאם טוען שהוא היורש האמיתי של עם ישראל ואמונתו.

האיסלאם והנצרות רבים ביניהם על הירושה, והנה כאן עם ישראל לאחר אלפיים שנות גלות, בא ואומר: 'עם ישראל חי!' נכסיו הרוחניים והגשמיים, כלומר תורת ישראל וארץ ישראל, לא נפלו לאף אחד בירושה, הם שייכים לעם ישראל החי. את העובדה הזאת האיסלאם אינו מוכן לקבל. הוא רוצה ושואף שהארץ הקדושה תהיה תחת שלטונו כולה. נמצא כי העימות בינינו לבין ערביי ארץ ישראל הוא עימות בין העם היהודי כולו ואמונתו לבין העם הערבי כולו והמונה המוסלמית.

מהסיבה הזאת אי אפשר לחשוב על פתרון היחסים בינינו לבין הערבים הגרים בארץ ישראל במנותק משורש העימות. אם לא נכיר את שורש הבעיה לא נוכל לטפל בה טיפול נכון. ובכן, שורש העימות הוא דתי, ועימות דתי אין לו פתרון אמתי בהסכמים פוליטיים. הכרעתו תהיה במישור הדתי-אמוני, ואנו מבקשים ושואפים שההכרעה תהיה "לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי אמר ד'".

ההנחה שיסוד הסכסוך בין ישראל לערבים הוא דתי-לאומי מחייבת להכיר בעובדה שהוא יימשך עוד תקופה ארוכה. הגישה שלנו להתמודדות עם הסכסוך לא צריכה לחפש פתרון לסכסוך, אלא דרך ללמוד לחיות איתו. עלינו להכיר בעובדה שאין לנו כעת דרך לפתור את הסכסוך: אף צד אינו מוכן לוותר על דרכו הלאומית והדתית, ולכן צריך ללמוד לחיות עם הסכסוך. כשם שאנו חיים עם צרות וקשיים שאין להם פתרון, עם מחלות או תאונות, כן עלינו ללמוד לחיות עם הטרור.

עלינו להקדיש לעימות הזה תשומת לב מוגבלת מאוד, למדר את הנושא בגבולות הראויים לו ולא להשקיע בו את מיטב מרצנו וכוחנו; להפנות את עיקר המאמץ לקידום שאיפותינו לקיבוץ גלויות, לגיבוש העם בארץ ישראל ולבניית מדינת העם היהודי עם הרוח המייחדת אותנו מכל העמים. עלינו להפסיק לחזר אחר השלום, הוא אינו רלוונטי ואינו מציאותי. אמנם אין פנינו למלחמה, ואנחנו מוכנים תמיד לדבר שלום, אבל אין לחזר אחרי השלום, כי ככל שאנחנו מחזרים אחריו יותר הוא מתרחק יותר. אם אנחנו נפסיק לחזר אחריו, הוא לפחות לא יתרחק.

מדינת כל היהודים
מדינת ישראל צריכה לראות את עצמה כמדינת העם היהודי. לשם כך היא קמה וכך היא צריכה להיות. מדינת ישראל אינה מדינת כל אזרחיה, אלא מדינת העם היהודי כולו. אמנם התושבים שאינם יהודים, הערבים, הם אזרחים שווי זכויות, וככל אזרח במדינה הם חופשיים לחיות את חייהם הפרטיים לפי השקפתם ולפי אמונתם, אך המדינה כמדינה עליה להיות מדינה יהודית, בעלת צביון יהודי ברור.

לפיכך, מדינת ישראל צריכה לראות בכל יהודי בעולם אזרח בכוח של המדינה. יש לאפשר לכל יהודי לממש את הזכות הזאת ולקבל אזרחות של המדינה, גם אם עדיין לא עלה לארץ ישראל והתיישב בה באופן קבוע. צעד כזה יחזק את הקשר של העם אל המדינה. עצם הקביעה שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי אין בה חידוש. היא מעוגנת במגילת העצמאות וברוחו של חוק השבות, אך הקביעה המחודשת הזו תחזק את תוכנה האמיתי של המדינה ותעמיק את הקשר של יהודי התפוצות למדינה. מתן זכות הצבעה ליהודים בחוץ לארץ, בתנאי שיבואו בקביעות לפרקי זמן קצרים לארץ, תצמצם את השאלה הדמוגרפית המרחפת באוויר.

הקביעה שהמדינה היא מדינתו של העם היהודי כולו נותנת הצדקה לתביעתנו על כל ארץ ישראל. העולם מבין ומכיר שלעם ישראל יש זכות שתהיה לו מדינה משלו, העולם גם מבין שהמקום הנכון הוא ארץ ישראל – בהיותה המולדת של עם ישראל, על כן גם תובן תביעתנו שכל הארץ, על גבולותיה ההיסטוריים התנ"כיים, היא מולדתו של עם ישראל, ואי אפשר למנוע מאיתנו להתיישב בכל מקום בארץ ישראל.

הקביעה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ושאיפתה לקבץ את כל היהודים לארץ ולבנות כאן חיים לאומיים יהודיים תחדד את ההבנה לגבי עומק העימות שקיים בינינו לבין הערבים, וזה חשוב. כי ההתעלמות מן המציאות וטשטוש הבעיה אינה מסייעת לפתרון, אלא דווקא מחריפה את הבעיה הדחקת השאלה ופתרונות שטחיים יגרמו להתפרצויות חמורות יותר בסופו של דבר, והמציאות מוכיחה זאת

עלינו להכיר בעובדה שבשעה זו אין פתרון הנראה לעין בסכסוך בינינו לבין הערבים. לא אנחנו ולא הם רוצים להיהפך לעם אחד, על כן יש להשתדל למעט את הערוב בין העמים. הערבים יחיו את חייהם האישיים כרצונם, וגם ינהלו את חייהם החברתיים והתרבותיים והדתיים כרצונם, בכל תחום שאפשר להתנהל בנפרד. המדינה תעודד את מקסימום ההפרדה כדי לשמר את זהותנו ולאפשר להם לשמר את זהותם. שיתוף החיים בינינו יהיה רק בדברים הכרחיים שבהם אי אפשר לנהל מערכות נפרדות. כך נמעט את החיכוך בחיי היום יום.

המדינה תשמור על שוויון זכויות מלא, אך תהיה בעלת זהות ברורה: מדינת העם היהודי; והיא תמנע כמובן מכל אזרח לפגוע בריבונותה ובמגמותיה היהודיות.

ירושלים תחכה לעם ישראל
אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לירושלים. ירושלים השלמה היא בירת מדינת ישראל, והר הבית הוא המקום המקודש ביותר לישראל. הוא צריך להיות בשליטה מלאה של מדינת ישראל, ועלינו לחתור שהר הבית יהיה סגור ומסוגר בפני כל אדם, לגודל קדושתו, עד שיכשר הדור והעולם לעלות למעלה בקודש.

לסיכום, העימות בין ישראל לערבים עמוק, זה עימות דתי ואין לא פתרון הנראה לעין, על כן עלינו להפסיק להשקיע את מרב הכוחות בחיפוש הדרך לשלום. עלינו להשקיע את כוחנו בהפיכת המדינה למדינת העם היהודי כולו ולתת למדינה צביון יהודי ברור. עלינו להחזיק בכל ארץ ישראל בידינו, להילחם בטרור מלחמת חורמה ולנהל את החיים בינינו לבין הערבים בארץ ישראל במקסימום של הפרדה בחיי היום-יום – לא לטשטוש זהויות.

את התהליך של תחיית עם ישראל וחזרתו כולו לארצו השלמה ולדרכו המיוחדת אי אפשר לעצור. אנו כל הזמן מתקדמים, וכל עיכוב נהפך למנוף לעליית מדרגה בדרך הגאולה. אשרי מי שפועל עם ריבונו של עולם בגאולת ישראל.