ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שידורים חיים מיוחדים לכבוד חג מתן תורה
בית המדרש הלכה מחשבה ומוסר צומח ובעלי חיים

צער בעלי חיים

הרב יחיאל האופט חשוון תשע"ד
2748
מוקדש לעלוי נשמת
הרב עבדיה יוסף זצ"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
פרק ראשון: צער בעלי חיים מן התורה או מדברי חכמים?
א. שאלות העולות כיום מסוגיה זו
ברצוני להתייחס למספר שאלות שעולות כיום מסוגיית צער בעלי חיים:
שאלה ראשונה : ישנם מקומות ואתרי בילוי שיש בהם אגמים. במקומות אלו מציעים למבקרים לדוג דגים, ולאחר מכן יש שתי אפשרויות: לקנות אותם, או להחזיר אותם בחזרה למים. והשאלה, האם במקרה שמחזירים את הדגים למים אין איסור של צער בעלי חיים?
שאלה שנייה : האם במעיל או בנעליים שעשויים מעור אין בעיה של צער בעלי חיים, בהריגת אותם בעלי חיים שמהם עשויים פריטי לבוש אלו?
שאלה שלישית : בחופש הגדול ישנן משפחות שיוצאות לרכיבה על סוסים, ונשאלת השאלה האם רכיבה זו, שהיא רכיבה של הנאה, אין בה משום צער בעלי חיים?
שאלה רביעית : בשנים האחרונות עלתה מספר פעמים סוגיית "פיטום האווזים". מדובר במפעלים שבהם מפטמים אווזים כך שהמשקל של הכבד שלהם מגיע עד פי שמונה ממשקלו המקורי. תהליך הפיטום גורם צער לאווזים, היות והמשקל איננו באופן יחסי לשאר הגוף. האם אין בכך איסור צער בעלי חיים?
ב. הצגת הסוגיה
הגמרא 1 דנה, האם איסור צער בעלי חיים הוא מן התורה או מדברי חכמים.
הגמרא מביאה שני מקורות למצווה זו מן התורה: מצוות פריקה המופיעה בפרשת משפטים 2 : "כי תראה חמור שונאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו, עזוב תעזוב עמו". מצוות טעינה המופיעה בפרשת כי תצא 3 : "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו".
ואלה דברי הגמרא שם:
"מאי אבל לא לטעון, אילימא אבל לא לטעון כלל, מאי שנא פריקה דכתיב עזב תעזוב עמו, טעינה נמי הכתיב הקם תקים עמו?! אלא מצווה מן התורה... תדע דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, דקתני רישא הלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצווה לפרוק פרוק - פטור, שנאמר עימו, ואי סלקא דעתך צער בעלי חיים דאורייתא, מה לי איתיה למר בהדיה.... א"ל הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאומר צער בעלי חיים לאו דאורייתא".
במסכת שבת מופיע דיון נוסף באיסור זה 4 :
"ואם עלתה, עלתה. מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים, עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות, פרנסה אין כרים וכסתות לא. לא קשיא, הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר בפרנסה. אפשר בפרנסה אין, ואי לא, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. והא קא מבטל כלי מהיכנו. סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".
הסבר דברי הגמרא: הגמרא דנה בבהמה שנפלה לבור בשבת ובעליה רוצים להוציאה משם. אומרת הגמרא: אם אפשר, נותן לה רק אוכל, אבל אם לא − יכול להביא לה כרים וכסתות על מנת שתעלה מן הבור. שואלת הגמרא: איך הוא מניח תחת הבהמה כרים וכסתות, הרי הוא מבטל כלי מהיכנו (=מייעודו), ואסור לעשות זאת בשבת כיוון שזה נחשב כשבירת כלי בשבת? מתרצת הגמרא שביטול כלי מהיכנו הוא איסור דרבנן, ואילו צער בעלי חיים הוא איסור דאורייתא. ולכן במקרה זה אנו בוחרים לקיים את המצווה מן התורה אף שהיא דוחה את האיסור שאסרו חכמים.
מדברי גמרא זו משמע שאנו פוסקים כדעת מי שסבור שצער בעלי חיים מדאורייתא.
ג. פסיקת הרי"ף (רבנו אלפסי)
הרי"ף על דברי הגמרא במסכת שבת 5
"אמר רב יהודה: בהמה שנפלה לאמת המים בשבת מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואע"ג דקא מבטל כלי מהיכנו. מאי טעמא? ביטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא. והני מילי דלא אפשר למעבד לה פרנסה התם במקומה, אבל אפשר למעבד לה, עושה לה פרנסה במקומה ודיו".
עולה מדברי הרי"ף כי הוא פוסק לפי מי שסבור צער בעלי חיים מן התורה.

פרק שני: שיטת הרמב"ם
א. הצגת דברי הרמב"ם
הרמב"ם בהלכות רוצח 6
"בהמת הגוי והמשא של ישראל, אם היה הגוי מחמר אחר בהמתו, אינו זקוק לה, ואם לאו חייב לפרוק ולטעון, משום צער ישראל . וכן אם הייתה הבהמה של ישראל והמשוי של גוי, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של גוי, חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל. אבל בהמת הגוי ומשאו אינו חייב להיטפל בהן , אלא משום איבה".
עולה מדברי הרמב"ם שבמקרה שהבהמה של גויים − אינו חייב לטפל בה גם בפריקה. ולכאורה קשה: הרי אם אנו פוסקים שיש איסור צער בעלי חיים 7 , מדוע פטור מלטפל בבהמה? וכן קשה: מדוע הרמב"ם כותב שהטעם שצריך לפרוק את הבהמה, אם היא של ישראל, הוא משום צער ישראל , ולא משום צער בעלי חיים ? בהמשך ניישב שאלה זו.

ב. קושיית הראשונים על הגמרא, ותירוציהם
הגמרא 8 אומרת שאדם זקן ו"אינה לפי כבודו" פטור ממצוות השבת אבדה וממצוות צער בעלי חיים ואינו חייב לעזור לחברו לפרוק את בהמתו. ומקשים הראשונים: אם מצוות צער בעלי חיים מן התורה, מדוע פטור ממנה?
הרמב"ן 9 מתרץ : "שעשה של כבוד תורה עדיף". כלומר, מכיוון שהזקן מתבזה בכך שהולך ופורק סחורה מן הבהמה, כבוד תורה עדיף. ועל כן זקן פטור ממצוות פריקת הבהמה.
נמוקי יוסף 10 מקשה על דברי הרמב"ן : ה"זקן" שכתוב בגמרא איננו דווקא תלמיד חכם, אלא גם סתם אדם מכובד, ונצטט לשונו: "דהוא הדין למכובד, דאמרינן כל שבשלו פורק וטוען - בשל חברו נמי". ומקשה הנמוקי יוסף, אם המדובר באדם מכובד, לא שייך לומר "עשה של כבוד תורה עדיף".
ומתרץ הנימוקי יוסף : "כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם וכל שכן לכבודם, בשב ואל תעשה , דגדול כבוד הבריות". עולה מדברי הנמוקי יוסף שכל תשמיש שהוא לצורך האדם, אף על פי שנגרם ממנו צער לבהמה, הוא מותר.

ג. תירוץ האור שמח על הקושי בדברי הרמב"ם
על פי יסוד זה של הנמוקי יוסף, רוצה האור שמח 11 לתרץ את הקושיה על הרמב"ם, איך פסק בהלכות רוצח שאין צורך לפרוק ולטעון בהמתו של גוי, הרי יש כאן צער בעלי חיים? ומתרץ: סברת הרמב"ם מתאימה לדברי הנמוקי יוסף בתירוצו, שאין חובה לזקן לעזור בפריקה וטעינה משום צער בעלי חיים מכיוון שגדול כבוד הבריות. הרמב"ם סובר כי אותו יסוד חל על כלל ישראל, שהתורה לא רצתה להטריח אותם משום כבודם. וכך כותב האור שמח:
"ואף על גב דצער בעלי חיים דבר תורה, מכל מקום כמו דכתב הרבנו ניסים דבזקן ואינה לפי כבודו פטור מלפרוק... דלא הטילה התורה להטריח ישראל מפני צער בעלי חיים, דחביב עליה דרחמנא טורח ישראל טפי מצער בעלי חיים, ואף בשכר פטור, דלית כאן רק השבת אבידה דניזוק החמור".

ד. קושיה על דברי האור שמח ותירוצה
אולם קשה לי על תירוץ זה. הלוא לפי הדרך שהסביר האור שמח את הרמב"ם משמע שחובת פריקה וטעינה אינה מדין צער בעלי חיים, שאם כן אין חובה על כלל ישראל לטרוח, כפי שחידש האור שמח, אלא מדין ציווי התורה לפרוק ולטעון. ואם כן, כאשר הגמרא דנה 12 האם ישראל חייב בפריקה וטעינה משום צער בעלי חיים, ומביאה צדדים לחייב או להתיר, צריך עיון לפי דרך זו של האור שמח: הלוא לכאורה הכלל "גדול כבוד הבריות" דוחה צער בעלי חיים, אם כן למה הגמרא אומרת שמדין צער בעלי חיים יצטרך לפרוק ולטעון?

ניתן לתרץ ולומר שלפי הרמב"ם גדר המצווה הוא שיש חובה לפרוק ולטעון את הבהמה. טעם המצווה , כפי שאומרת הגמרא, הוא צער בעלי חיים. ולכן במקום שגדר המצווה אינו קיים, גם אם הטעם קיים, אין חובה לקיים את המצווה. על כן, בבהמתו של גוי הגדר של פריקה וטעינה לא קיים, וממילא גם הטעם לא יהיה קיים. ומה שהגמרא שהבאנו לעיל דנה אם צער בעלי חיים מדאורייתא או מדרבנן, צריך לבאר שהדיון שם הוא אם יש לטעם של המצווה תוקף מדאורייתא או מדרבנן.

ה. ביאור הגאון מווילנא (הגר"א) בשיטת הרמב"ם
הגר"א 13 כותב:
"כתב הרמ"א שי"א לפרוק חייב אפי' אין הגוי שם משום צעב"ח, דהוי דאורייתא. דקיימא לן כרבנן דצער ב"ח דאורייתא וכמו דאוקים שם בגמרא, (כל אלו הבחירות בטענה או כריה"ג ובפריקה וכן ס"ל לר"ש וכמש"ש א"ר דברי שניהן כו'). וכן ס"ל לרב יהודה ורב בשבת (קכח). והרמב"ם שהשמיט וכתב אינו חייב וכו'. משמע דס"ל צעב"ח לאו מדאורייתא".
הגר"א מקשה מהרמב"ם בהלכות שבת 14 :
"אין רוכבין על גבי בהמה בשבת, גזירה שמא יחתוך זורה להנהיגה. ולא יעלה מבעוד יום לישב עליה בשבת. ואין נסמכין לצדי בהמה... עלה באילן בשבת בשוגג מותר לירד. במזיד, אסור לירד. ובבהמה אפילו במזיד ירד, משום צער בעלי חיים. וכן פורקים המשואי מעל הבהמה בשבת משום צער בעלי חיים".
מקשה הגר"א: מכאן רואים שצער בעלי חיים מדאורייתא. שהרי אם היה מדרבנן, אין דרבנן דוחה דרבנן, והיה צריך להשאיר את המשא על גבי הבהמה.
וכן בהמשך דברי הרמב"ם 15 :
"כיצד? היתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מכניס ראשו תחתיו ומסלקו לצד אחר, והוא נופל מאליו. היו השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית וכיוצא בהם, פורק בנחת. ומכל מקום לא יניחון שם על גבי בהמה, משום צער בעלי חיים".

הרמב"ם מתייחס לדברי הגמרא 16 :
"תניא ר"ש בן יוחי אומר: הייתה בהמתו טעונה שליף של תבואה, מניח ראשו תחתיה ומסלקו לצד אחר והוא נופל מאליו. חמורו של רבן גמליאל היתה טעונה דבש ולא רצה לפורקה עד מוצאי שבת. למוצאי שבת מתה. והאנן תנן נוטל כלין הניטלין כשהדביש, הדביש למאי חזי, לכתיתא דגמלי. ויתיר חבלים ויפלו שהין מיצטרו זיקי. ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן, מטנפי וקמבטלי כלי מהיכנו. והאיכא צער בעלי חיים? קסבר צער בעלי חיים דרבנן".
מדברי הגמרא האלה מוכח שדווקא לדברי רבן גמליאל שסבר שצער בעלי חיים מדרבנן, אסור לבטל כלי מהיכנו, אבל לפי מי שפוסק שצער בעלי חיים מדאורייתא, מותר לבטל כלי מהיכנו עקב צער בעלי חיים. חילוק זה עולה יפה עם דברי הרמב"ם שפסק 17 : "ומכל מקום, לא יניחון שם על גבי בהמה דצער בעלי חיים" - משמע שמותר לבטל כלי מהיכנו, כיוון שאיסור צער בעלי חיים מדאורייתא. ואם כן קשה, כיצד בהלכות רוצח שהבאנו לעיל פסק שצער בעלי חיים מדרבנן?
וכן במקום אחר 18 : "בהמה שנפלה לבור... ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים, מפני צער בעלי חיים לא גזרו " (ויהיה מותר לעבור על איסור דרבנן ולבטל כלי מהיכנו).
ואם כן קשה מהלכה זו, שמשמע גם ממנה שצער בעלי חיים מדאורייתא, מכך שכותב הרמב"ם שאף על פי שמבטל כלי מהיכנו, מותר הדבר משום צער בעלי חיים.
ו. יישוב האור שמח
האור שמח סובר ששיטת הרמב"ם היא שאיסור צער בעלי חיים הוא מדרבנן, אולם כאן יש להקשות מהגמרא שהבאנו לעיל 19 , שממנה משמע שלשיטה שצער בעלי חיים מדרבנן, אסור לבטל כלי מהיכנו, ואילו הרמב"ם כתב 20 שמותר לפרוק את הבהמה משום צער בעלי חיים.
כאן מחדש האור שמח: הגמרא במסכת שבת אסרה לפרוק את החמור לשיטה שצער בעלי חיים מדרבנן, משום שהגמרא מדברת על אדם שהניח משא על הבהמה, והגיעה השבת, והוא יכול לפרוק את המשא בשינוי, אלא שהוא מפחד על הכלים שלו שמא יישברו אם יוריד אותם כלאחר יד. במקרה כזה חכמים אומרים כי מצד אחד יש כאן איסור צער בעלי חיים ולכן הוא חייב לפרוק את הכלים, ומצד שני אין אדם חייב לפרוק את הכלים משום שצער בעלי חיים הוא מדרבנן. ואם כן, במקום שאדם אינו רוצה לגרום להפסד הכלים שלו, חכמים לא יבואו ויתקנו שיבטל כלי מהיכנו, ומצד שני אין אדם חייב לפרוק את הכלים כיוון שצער בעלי חיים הוא מדרבנן, ובמקום צורך לאדם, מותר לו להימנע מלפרוק אפילו אם נגרם מכך צער לבהמה. ואילו הרמב"ם, שפסק שמותר לפרוק את הבהמה בשבת, דיבר על העיקרון שלא ישאיר את הבהמה טעונה בשבת, אפילו אם כל האיסור הוא מדרבנן.
ז. קושיה על תירוץ האור שמח
דברי הגמרא 21 סותרים לכאורה הבנה זו ברמב"ם. הגמרא שואלת: "והא קא מבטל כלי מהיכנו? סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן, צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי מדרבנן".
הגמרא שואלת: "והא קמבטל כלי מהיכנו?" כלומר, שאלתה היא: הרי אסור לעבור על איסור זה, שהוא איסור דרבנן. ובהמשך מתרצת שצער בעלי חיים מדאורייתא, והוא דוחה איסור דרבנן של ביטול כלי מהיכנו. אם כן, משמע שבהווא אמינא הבינה הגמרא שאם צער בעלי חיים הוא מדרבנן, אין זה דוחה ביטול כלי. ואילו הרמב"ם פוסק 22 על פי הגמרא שהבאנו, שמותר לזרוק את הכריות ולבטל כלי מהיכנו בשבת, אולם כבר אמרנו שכל דברי הגמרא שם הם רק לפי מי שאומר שצער בעלי חיים מדאורייתא, ואילו אנו לומדים ברמב"ם שצער בעלי חיים מדרבנן, אם כן כיצד ניתן לבטל כלי מהיכנו בשביל בהמה בשבת? צריך עיון.
ניתן להביא ראיה מדקדוק בדברי הרמב"ם על מנת להוכיח כי הוא סובר שצער בעלי חיים מדרבנן. הרמב"ם פסק: "נפל לתוך הבור שמים כרים וכסתות, מפני צערי בעלי חיים לא גזרו ". ואילו הגמרא 23 כותבת שהטעם שמותר לזרוק כרים וכסתות, שאתי דאורייתא ודחי דרבנן. מכך שהרמב"ם כתב "לא גזרו" מוכח שהוא לא סבר שצער בעלי חיים מדאורייתא, שהרי אילו סבר כן היה עליו לכתוב כפי שכתבה הגמרא דחי דרבנן. אלא, כיוון שסבר שצער בעלי חיים מדרבנן, על כן כתב לא גזרו , שהרי בדרבנן מול דרבנן אינה שייכת דחייה.

פרק שלישי: שיטת הרא"ש והטור

א. הצגת שיטת הרא"ש והטור
הרא"ש כותב 24 :
"אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאורייתא. ואף על גב דדחי גמרא קיימא לן דהכי הלכתא והכי אמר רב יהודה בשילהי מפנין 25 בהמה שנפלה לאמת המים, מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה בשבת משום דבטול כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן".
הטור כותב 26 : "אפילו היה עליו יותר ממשאו חייב, אבל אם החמור דרכו לרבוץ תמיד תחת משאו או שהוא עומד ומשאו עליו, אינו חייב".
ובסעיף ז : "היו הבעלים שם והלך וישב לו ואמר לו הואיל ועליך מצוה לפרוק ולטעון עשה, פטור".
ובסעיף ט : "קיימא לן צער בעלי חיים דאורייתא, לפיכך אף במקום שאינו חייב לפרוק, כגון בחמור שהוא רבצן או שהוא עומד או שהבעל הלך וישב לו ואמר לו פרוק, שפטור מצד הפריקה, חייב משום צער בעלי חיים".

ב. ביאור שיטת הרא"ש והטור
מדברי הטור עולים שני גדרים: גדר אחד הוא גדר מצוות פריקה וטעינה. גדר זה אינו קשור למצוות צער בעלי חיים. גדר שני הנלמד מהלכה ט: חובת פריקה וטעינה היא מדין צער בעלי חיים, ולכן גם אם הבעלים אינו רוצה לעזור − חייב בפריקה.
ניתן לבאר את המחלוקת בין הרמב"ם לטור כך: מהרמב"ם שהבאנו בהלכה ט מפורש שהחובה לעזור בבהמת הגוי ובמשאו של ישראל היא רק משום צער ישראל ולא משום צער בעלי החיים.
הרמב"ם מביא שאם הבעלים אינו עוזר לו − אינו חייב לפרוק עמו. הרמב"ם אינו מזכיר, בניגוד לדעת הרא"ש והטור, שיש חובה מיוחדת לעזור מדין צער בעלי חיים. ייתכן שהלכה זו תתיישב לשיטת האור שמח ברמב"ם, שבמקום שאינו שייך גדר פריקה וטעינה, ובמקרה שלנו, בגלל שהבעלים אינו עוזר, לא שייך הטעם של צער בעלי חיים. ולכן אינו חייב לפרוק את הבהמה מדין צער בעלי חיים.

ג. סיכום
אם כן, לשיטת הרמב"ם איסור צער בעלי חיים הוא רק מדרבנן (הגר"א, אור שמח).
ואילו לשיטת הרא"ש, הטור, וכן פסק השולחן ערוך, איסור צער בעלי חיים הוא מדאורייתא.
לשיטתם ישנם שני גדרים: גדר אחד - מצוות פריקה וטעינה, וגדר שני - איסור צער בעלי חיים.





פרק רביעי: היתר לצער בהמה לצורך האדם

א. מקורות מהש"ס לדין זה
הגאון מווילנא (הגר"א) מביא שלושה מקורות מהגמרא שנלמד מהם שמותר לגרום צער לבהמה, אם הצער נעשה לצורך:
א. חגיגה יד ע"ב: "שאלו את בן זומא, מהו לסרוסי כלבא, אמר להם: ובארצכם לא תעשו, כל שבארצכם לא תעשו". אם כן, מעיקר הדין מותר לסרס בהמה בחו"ל, אף שנגרם לה צער.
ב. שבת קי ע"ב: "הוא דאמר רבי יוחנן הרוצה שיסרס תרנגול ייטול כרבולתו ומסתרס מאליו". גם מכאן נראה שמותר לגרום צער לבהמה במקום שיש צורך.
ג. שבת קנד ע"ב: את הגמרא הזאת הבאנו לעיל. הגמרא מספרת על חמורו של רבן גמליאל, ושם נשאל לבסוף: הרי יש כאן צער בעלי חיים, ואיך הוא משאיר את המטען על הבהמה? מתרצת הגמרא: צער בעלי חיים מדרבנן.
הגר"א שואל על מקור ג: "והאיך טענה בתחילה?" הגר"א מבין מדברי הגמרא שמדובר במטען כבד מאוד, ואם כן, כבר מתחילה יש צער בעלי חיים. על כן יש להקשות כיצד בכלל טען את הבהמה במשא, אם אסור לצערה? מוכיח הגר"א מגמרא זו שאם יש צורך, אין איסור לצער את הבהמה. האיסור הוא רק במקרה שאין צורך.
אפשר היה לדחות את דברי הגר"א ולטעון שכל מה שהגמרא אומרת "והא איכא צער בעלי חיים ", כוונתה שאם נשאיר את המשא על גבי הבהמה במשך כל השבת, זה יכביד מאוד על הבהמה ויצער אותה. אבל לפרק זמן של כמה שעות אין כל צער לבהמה, שהרי היא רגילה בכך.

ב. סיכום שיטות הפוסקים בדין הנזכר למעלה
הרמ"א (רבי משה איסרליש) כותב 27 : "כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים, לית ביה משום איסור צער בעלי חיים ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות, וליכא למיחש משום צער בעלי חיים, ומכל מקום העולם נמנעים דהוי אכזריות".
נחלת צבי על השו"ע 28 מביא את המשך דברי תרומת הדשן: "גם לחתוך לשון עוף כדי שידבר, ואזנים וזנב מכלב כדי לייפותו".
עולה מדבריו שאפילו אם המעשה נעשה רק כדי לייפות את הבהמה או לגרום הנאה לאדם בכך שהעוף מדבר, מותר לצער את הבהמה. אלא שהרמ"א מסייג זאת באמרו שהעולם נמנעים מלעשות זאת כיוון שזו אכזריות.
הט"ז 29 מוסיף על דברי הרמ"א: "ולפי זה גם כרבולתו של תרנגול לא ייטול".

פרק חמישי: ציד בעלי חיים


א. שיטת הנודע ביהודה
הנודע ביהודה 30 נשאל על אדם עשיר שהיו לו נחלות מרובות, כפרים ויערות, וביערות שלו מסתובבות חיות, אם מותר לו לצוד את אותן חיות לשם ההנאה או שהדבר אסור משום צער בעלי חיים או משום בל תשחית.
בתחילה מביא את דברי התוספות 31 : "וא"ת ואמאי לא פריך והאיכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן (יג ע"א) גבי נושא ונותן בשוק של עבודת כוכבים. דבשלמא משום בל תשחית ליכא, דכיוון דלכבודו של מלך עושין כן, אין כאן השחתה אלא הוי כמו תכריכין של מאה מנה, אלא צער בעלי חיים איך הותר? וי"ל דשאני כבוד המלך, שהוא כבוד לכל ישראל ואתי כבוד רבים ודחי צער בעלי חיים".
עולה מדברי התוספות שרק במקרה שיש כבוד רבים נדחה איסור צער בעלי חיים, אבל בשאר המקרים אסור לצער בעלי חיים.
אלא מביא שב פסקי תוספות (מופיע בסוף כל מסכת) כתב: "צער בעלי חיים אין אסור, אלא כשמצערה בלי רווח". אם כן לפי פסקי תוספות עולה שמותר לצער בעל חיים אם יש רווח מכך, זאת בניגוד לתוספות הנ"ל, שלדבריו כל ההיתר הוא רק לצורך רבים.
בהמשך מביא הנודע ביהודה, את דברי תרומת הדשן שהבאנו לעיל, שכל דבר שיש בו צורך לאדם אין בו משום צער בעלי חיים.
עוד מביא הנודע ביהודה את דברי הגמרא 32 : " עקרנא להו איכא צער בעלי חיים, קטלא להו איכא משום בל תשחית". עולה מדברי הגמרא שאף שסבר שבעיקור בהמה יש צער בעלי חיים, אם קוטל את בעל החיים אין כאן צער, כי הוא מת מיד ואינו מרגיש כל צער. האיסור היחיד שיש במקרה זה הוא בל תשחית.


ומסכם הנודע ביהודה:
"ומשום בל תשחית ודאי ליכא, דהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה". ונימוק נוסף מביא שאין כאן איסור בל תשחית: מקור האיסור להשחית הוא בכריתת עצי מאכל, שהרי כתוב 33 : "כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות". ואם כן, התורה כללה באיסור השחתה דווקא דבר שאפשר ליהנות ממנו, אבל בנידון דידן, אותן חיות פרא שחיות ביער, אין מהן הנאה לשום אדם, ולהפך, עיקר ההנאה הוא בעורן ובשרן. על כן לא שייך לומר שיש כאן איסור צער בעלי חיים ואיסור בל תשחית.
ומסתייג הנודע ביהודה: "ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד רק בנמרוד 34 ובעשיו 35 , ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב. ואיך ימית איש ישראלי בידיים בעלי חיים בלי שום צורך, רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה..."
עוד מביא מרבנו ירוחם , שמביאו הרמ"א 36 ראיה לכך שאין ציד דבר הראוי: הלוא אין מברכים אדם על נעליים חדשות העשויות מעור "תתבלה ותתחדש", משום שכתוב: "ורחמיו על כל מעשיו".
לסיכום, הנודע ביהודה אסר את מעשה הציד משום שאין דרך בני אברהם, יצחק ויעקב לעסוק בציד.
ב. דיג
מדברי הנודע ביהודה הנ"ל עולה כי אם אדם דג על מנת לאכול − הדבר מותר לכתחילה, מכיוון שזה לצורך. אך אם אדם דג, ומוציא את הדג מהמים באופן שפוצע אותו, ולאחר מכן מחזיר אותו למים − יש כאן איסור צער בעלי חיים, כיון שהדג נשאר בחיים, ואין כאן צורך אלא רק הנאה בעלמא, ואין זה מדרכי בני אברהם, יצחק ויעקב.


פרק שישי: שאלות נוספות העולות מנושא זה

בגדים העשויים מעור
הנודע ביהודה כבר חידש שאין בעניין זה צער בעלי חיים, כיוון שבעלי החיים מתים מיד. ויתרה מכך, במקרה זה גם אם יהיה צער, כיוון שזה לצורך האדם − אין איסור. הנודע ביהודה אוסר רק את הציד לשם ההנאה והספורט.

שימוש בבעלי חיים לצורך רפואה
שרידי אש 37 מביא את שאלת התוספות בעבודה זרה שהבאנו לעיל 38 , כיצד ניתן לסרס בשביל מלכים, והלוא יש בכך צער בעלי חיים? ומתרץ תוספות שכבוד מלך הוא כבוד לכל ישראל, ובא כבוד רבים ודוחה צער בעלי חיים. ומסיק מכאן שעולה מכך שכל דבר הנוגע לכלל ישראל אין להחמיר בו ואפילו מדין מידת חסידות. על כן מותר לרופאים לבצע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, שהרי זה לצורך כלל ישראל. מובן שאם ניתן להגיע לאותן תוצאות ללא ניסויים על בעלי חיים − אין לעשות זאת. וכן, אם יש אכזריות בניסוי, וניתן להגיע לתוצאות דומות בדרכים אחרות, יש לבחור בדרכים אחרות.

פיטום אווזים
ראשית נציג סקירה קצרה על דרך פיטום האווזים בעבר ובהווה:
בעבר היו מחדירים באופן ידני תירס גרוס לתוך קיבתו של הברווז או האווז. באמצעות פעולת הפיטום, גדל הכבד של האווז פי שמונה מגודלו הטבעי, בעוד שאר אבריו נותרו בגודלם המקורי. מציאות זו גורמת לאווז הרגשה של חנק וסבל רב.
עם הזמן השתכללו שיטות הפיטום. המפטמים החלו להחדיר לאווז את התירס הגרוס בעזרת משפך, ישירות לתוך הקיבה, דרך הוושט. שיטה זו הייתה גורמת לפציעת הוושט 39 , ומלבד הכאב שהיה נגרם לאווז, התהליך היה גורם לו לשיגעון.
כיום השתכללה השיטה עוד: מכניסים לאווז כעין קשית קטנה לתוך הפה ומחדירים לו באמצעותה דייסת תירס גרוס מהולה במים. בתהליך זה נמנעת פציעת הוושט. התופעה היחידה שנותרת היא גדילת הכבד גדל פי שמונה, וקיימת אותה הרגשת מחנק.
מעיקר הדין, צער בעלי חיים הותר לצורך האדם כפי שהבאנו לעיל. כאן יש צורך כלכלי גדול, גם אכזריות אין בעצם התהליך מאחר שלא דוחפים לגרונם דבר, אלא הם מקבלים אוכל בקשית פלסטיק. על כן מעיקר הדין זה מותר. אלא שיש כאן מקום להעיר שהרגשת המחנק עדיין קיימת והאווזים סובלים מאוד מכך.
מכל האמור עולה כי מי שמחמיר על עצמו ואינו צורך כבד אווז, תבוא עליו ברכה. אכן, מעיקר הדין זה מותר אלא שיש שיקול נוסף: "ועשית הישר והטוב", ועל כל אדם לחשוב לעצמו אם סבלם של ברווזים ואווזים אלו מוצדק, כדי שאני אקבל כבד אווז בכמה שקלים פחות.




^ 1.בבא מציעא לב ע"א.
^ 2.שמות כג, ה.
^ 3.דברים כב, ד.
^ 4.קכח ע"ב.
^ 5.דף נא ע"א מדפי הרי"ף.
^ 6.פרק יג הלכה ט.
^ 7.בהמשך נבאר שאין זה פשוט להכריע בשיטת הרמב"ם, האם צער בעלי חיים מן התורה או מדברי חכמים.
^ 8.בבא מציעא לב ע"א.
^ 9.בבא מציעא יז ע"ב מדפי הרי"ף.
^ 10.שם.
^ 11.נזיקין, הלכות רוצח, פרק יג הלכה ט.
^ 12.בבא מציעא לב ע"א.
^ 13.על הרמב"ם הנ"ל בהלכות רוצח, מהדורת פרנקל.
^ 14.פרק כא הלכה ט.
^ 15.שם, הלכה י.
^ 16.שבת קנד ע"ב.
^ 17.פרק כא הלכה י.
^ 18.פרק כה הלכה כו.
^ 19.שבת קנד ע"ב.
^ 20.הלכות שבת, פרק יא הלכה י.
^ 21.שבת קכח ע"ב.
^ 22.פרק כה הלכה כו.
^ 23.שבת קכח ע"ב.
^ 24.בבא מציעא סימן כט.
^ 25.שבת קכח ע"ב.
^ 26.סימן רעב סעיף א.
^ 27.שולחן ערוך אבן העזר סימן ה סעיף יד, בשם תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן קה.
^ 28. שם.
^ 29.שם ס"ק יא.
^ 30.מהדורא תנינא יורה דעה סימן י.
^ 31.מסכת עבודה זרה יא ע"א דיבור המתחיל עוקרין על המלכים.
^ 32.חולין ז ע"ב.
^ 33.דברים כ, יט.
^ 34.בראשית י, ט.
^ 35.שם כה, כז.
^ 36.אורח חיים סימן רכג.
^ 37.חלק ג' סימן ז'.
^ 38.יא ע"א דיבור המתחיל עוקרין.
^ 39.הבית חדש אף סבר שבשיטת פיטום זו כל האווזים בחזקת טריפות.
הרב יחיאל האופט
לומד 15 שנים בישיבת מרכז הרב מוסמך לדיינות ע"י הרבנות הראשית לישראל מלמד בישיבת מרכז הרב לצעירים.
עוד בנושא צומח ובעלי חיים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il