בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מצוה גדולה
לחץ להקדשת שיעור זה
מתוך ספר המצוות הקצר

מצווה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים

מצות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה" (שמות י"ג).

undefined

הרב שמואל הולשטיין

שבט תשס"ז
3 דק' קריאה
מצות עשה לקדש בכורות פטר רחם הזכרים, שנאמר: "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה" (שמות י"ג).

מצוה לספר
במאמץ עצום עברו רבני ה'מכון לחקלאות על פי התורה' בקיבוצים השונים, במטרה לשכנע את החקלאים לסדר את ענייני הכשרות השונים על הצד הטוב ביותר. אחת המשימות החשובות ביותר הייתה לדאוג לכך שלא יהיו בעיות בנושא קדושת הבכורות בבהמות. הם עברו בין כל החקלאים המגדלים בהמות ושיכנעו אותם להצטרף להסדר בו גוי קונה חלק מסוים מהבהמות המבכירות (שטרם המליטו), ובכך למעשה הופך לשותף בבעלות על הבהמה וממילא הולד הנולד ראשון אינו קדוש בקדושת בכור. אצל אחד הקיבוצניקים משימת השיכנוע הייתה קשה ביותר, הוא התנגד למה שנתפס על פי הגדרתו "פולחן אלילי קדום", והתנגד לכל מושג של 'קדושה וטומאה'. אולם לאחר שיחות ארוכות עלה בידי הרבנים לשכנעו והא ניאות לחתום על הסכם המכירה כנדרש.

אולם למרבה ההפתעה, אחת מפרותיו המבכירות של אותו חקלאי המליטה קודם לתאריך החלת המכירה, וממילא העגל קדוש בקדושת בכור. כעבור מספר ימים, קיבל האיש הודעה כי עגל שמספרו 572931 מת, ובמחשבה מהירה שם לב כי מדובר בעגל הבכור. אחד הרבנים ששמע על כך הזדרז והודיע לבעליו של העגל כי היות וחלה על העגל קדושת בכור, ממילא חייב בקבורה ואין להשליכו סתם. אך לכך הקיבוצניק כבר לא היה מוכן - לקבור עגל בגלל "אמונה טפלה במושג של קדושה"?! והחליט לעשות לעגל מה שנוהג לעשות בדרך כלל לכל העגלים שמתים. הוא לקח את העגל וזרק אותו לואדי שמעבר לשטחי המרעה, מתוך הנחה ברורה כי החיות בסביבה יאכלו את הפגר תוך זמן קצר. בימים שלאחר מכן שם לב כי בכל יום מת בעדר עגל אחד, כשאת העגלים המתים זרק כהרגלו אל מעבר לגדר. כעבור כשבועיים, החליט ללכת ולבדוק מה קורה עם העגלים שזרק בואדי, הוא ירד בזהירות רבה, וראה כי מהעגלים לא נותר דבר, וכי נטרפו עד תום. אולם לפתע שם לב כי בצד ישנו עגל אחד שלם, שהזאבים והתנים לא נגעו בו כלל. הוא ניגש אל העגל, הסתכל במספר הטבוע באוזנו, ונדהם לראות את המספר 572931, אותו עגל קדוש שזרק לפני שבועיים תמימים! לרבנים שהופתעו לראותו חבוש בכיפה סיפר לאחר מכן בהתרגשות גדולה על ההתעוררות שעבר, בכך שהבין שאפילו החיות הטורפות הרגישו את אותה קדושה החופפת את פגר הבכור, שאכלו את כל הפגרים חוץ ממנו.

מצוה להורות
זה לשון ספר החינוך: "משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחות בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם".

בכור בהמה טהורה נוהג בזכרים ואינו נוהג בנקבות. ונוהג בין בארץ ובין בחוצה לה.

ומצוה להקדיש את הבכור ולומר עליו "הרי זה קודש", אבל קדושתו אינה תלויה באמירת הבעלים אלא קדוש מרחם אימו גם אם לא אמר נוסח זה.

בזמן הזה, שאי אפשר לאכול את הבכור בטהרה, נוהגים למכור חלק מהבהמה לנוכרי, מפני שבהמה ששותף בה נוכרי ולדה הבכור אינו קדוש בקדושת בכורות.

נולד בכור בלא שמכרו חלק מהאם לנוכרי, אסור להשתמש בבכור לשום דבר. אין לגזוז את הבהמה, או להשתמש בה לשימושים אחרים, אלא תראה במרעה עד שייפול בה מום משמעותי, ועל פי חכם אפשר אז לשוחטה ולאוכלה. ויש בדבר חילוקי דינים רבים ולכן אדם שיש לו בהמה מבכירה קודם לידתה, יש לו לשאול תלמיד חכם כיצד לנהוג הלכה למעשה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il