ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
הִנֵּה – כִּי הַטּוֹבָה וְהַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹנָה הִיא: לְהַגִּיעַ אֶל הַחֶבְרָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת• וְלִהְיוֹת בַּכָּבוֹד הַזֶּה וּבַמַּעֲלָה הַנִּזְכָּרֶת. וְקִיּוּם הַנֶּפֶשׁ – כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ – עַד אֵין סוֹף, כְּקִיּוּם הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהוּא סִבַּת קִיּוּמָהּ – לְפִי שֶׁהִשִּׂיגָה אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר בַּפִּילוֹסוֹפְיָא הָרִאשׁוֹנָה. וְזֶה הוּא הַטּוֹב הַגָּדוֹל אֲשֶׁר אֵין טוֹב לְהַקִּישׁ לוֹ, וְאֵין תַּעֲנוּג שֶׁיִּדְמֶה לּוֹ – כִּי אֵיךְ יִדְמֶה הַתָּמִיד אֲשֶׁר אֵין לוֹ סוֹף וָקֵץ בְּדָבָר הַנִּפְסָק?! וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב ז); וּמִפִּי הַקַּבָּלָה לָמַדְנוּ בְּפֵרוּשׁ זֶה: "'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' – לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב; 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' – לָעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ אָרֹךְ" (קידושין לט ב).
הרעה השלמה
וְהָרָעָה הַשְּׁלֵמָה וְהַנְּקָמָה הַגְּדוֹלָה הִיא שֶׁתִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ וְתֹאבַד, וְשֶׁלֹּא תִהְיֶה חַיָּה וְקַיֶּמֶת – וְהוּא הַ"כָּרֵת" הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וְעִנְיַן הַ"כָּרֵת" הוּא: שֶׁתֹּאבַד הַנֶּפֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ וְאָמְרוּ: "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ הַהִיא" (במדבר טו לא), וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "'הִכָּרֵת' – בָּעוֹלָם הַזֶּה; 'תִּכָּרֵת' – בָּעוֹלָם הַבָּא" (סנהדרין סד ב). וְנֶאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" (שמואל א כה כט). הִנֵּה, כָּל מִי שֶׁבָּחַר וְהִרְגִיל בְּתַעֲנוּגֵי הַגּוּף וּמָאַס בָּאֱמֶת וְאָהַב הַשֶּׁקֶר – נִכְרַת מֵאוֹתָה מַעֲלָה וְיִשָּׁאֵר חֹמֶר נִכְרָת. העולם הבא לא מושג בחושים
וּכְבָר בֵּאֵר הַנָּבִיא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהָעוֹלָם הַבָּא אֵינוֹ מֻשָּׂג בַּחוּשִׁים הַגּוּפָנִיִּים, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד ג). וְאָמְרוּ בְּפֵרוּשׁ זֶה: "כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ; אֲבָל הָעוֹלָם הַבָּא – עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ" (ברכות לד ב).
ייעודי התורה
אָמְנָם הַיִּעוּדִים• הַטּוֹבִים וְהַנְּקָמוֹת הָרָעוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה, עִנְיָנָם הוּא מַה שֶּׁאֲסַפֵּר לָךְ, וְהוּא זֶה: הוּא אוֹמֵר לָךְ: אִם תַּעֲשֶׂה הַמִּצְווֹת הָאֵלֶּה – אֲסַיֵּעַ לְךָ עַל עֲשִׂיָּתָן וְהַשְּׁלֵמוּת בָּהֶן, וְאָסִיר מֵעָלֶיךָ הַמְּעִיקִים וְהַמּוֹנְעִים כֻּלָּם. לְפִי שֶׁהָאָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת הַמִּצְווֹת לֹא כְשֶׁהוּא חוֹלֶה וְרָעֵב, אוֹ צָמֵא, וְלֹא בִשְׁעַת מִלְחָמָה וּמָצוֹר. וְלָכֵן יָעַד שֶׁיָּסוּרוּ כָל אֵלֶּה הָעִנְיָנִים, וְשֶׁיִּהְיוּ בְרִיאִים וּשְׁקֵטִים – עַד שֶׁתִּשְׁלַם לָהֶם הַיְדִיעָה• וְיִזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. הִנֵּה, כִּי אֵין תַּכְלִית שְׂכַר עֲשִׂיַּת הַתּוֹרָה שֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמֵנָה, וְשֶׁיִּחְיוּ שָׁנִים רַבּוֹת, וּבְרִיאוּת הַגּוּפוֹת – אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ נֶעֱזָרִים עַל עֲשִׂיַּת הַתּוֹרָה בְּאֵלֶּה הַדְּבָרִים כֻּלָּם. וּכְמוֹ כֵן אִם עָבְרוּ עַל הַתּוֹרָה יִהְיֶה עָנְשָׁם: שֶׁיֶּאֶרְעוּ לָהֶם אוֹתָן הָרָעוֹת כֻּלָּן, עַד שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וְגוֹ'" (דברים כח מז-מח). וּכְשֶׁתִּתְבּוֹנֵן בָּזֶה הִתְבּוֹנְנוּת שְׁלֵמָה תִּמְצָא כְּאִלּוּ הוּא אוֹמֵר לָךְ: אִם עָשִׂיתָ קְצָת מִצְווֹת מֵאַהֲבָה וְהִשְׁתַּדְּלוּת – אֶעֱזָרְךָ לַעֲשׂוֹתָן כֻּלָּן, וְאָסִיר מֵעָלֶיךָ הַמְּעִיקִים וְהַמּוֹנְעִים; וְאִם תַּעֲזֹב דָּבָר מֵהֶן דֶּרֶךְ בִּזּוּי• – אָבִיא לְךָ מוֹנְעִים יִמְנָעוּךָ מֵעֲשׂוֹתָן כֻּלָּן, עַד שֶׁלֹּא תִהְיֶה לְךָ שְׁלֵמוּת וְלֹא קִיּוּם בָּעוֹלָם הַבָּא. וְזֶה הוּא עִנְיַן אָמְרָם, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "שְׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה, וּשְׂכַר עֲבֵרָה – עֲבֵרָה" (אבות ד ב).
___________________________________
הַחֶבְרָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת – נשמת הצדיקים. הַיִּעוּדִים – ההבטחות שייעדה התורה שיבואו בעשיית הטוב (ונתתי מטר ארצכם וכד'). הַיְדִיעָה – במשכלות העליונות. דֶּרֶךְ בִּזּוּי – עזיבת התורה מתוך ביזוי (ולא מתוך אונס וכדומה).
ביאורים
הרמב"ם כתב לעיל שהתענוג הגדול הרצוי הוא התענוג הרוחני הנצחי הקיים בעולם הבא. תענוג זה הוא נצחי ועליון, ואי אפשר להשוות לו שום תענוג אחר.
לפי זה, העונש הגדול שהוא "הרעה השלימה והנקמה הגדולה", המתאים לאדם שאינו ראוי לאותה מציאות הוא להִכָּרֵת ממנה. שהרי הוא זה שבחר להשאיר את עצמו משועבד לעולם הגשמי הכּלֵה, ולכן יישאר במצב שהביא את עצמו אליו – מציאות שהיא כָּלה ונגמרת ואינה נצחית.
אלא שדברים אלו קשים, שהרי משמע מהם שעיקר העיקרים הוא הגמול בעולם הבא , אולם בדברי התורה מצינו מספר פעמים, שמעשיו של האדם יהיו הגורמים לטובתו או לרעתו בעולם הזה , כגון אורך ימיו, או בריאותו וכדומה?
הרמב"ם עונה שגם מטרת הייעודים המובטחים בתורה לאדם בעולם הזה אינה ההקלה וההנאה שייגרמו לאדם, אלא היכולת שתהיה לו לעסוק בתורה ובעבודת ה'. כדי שהאדם יוכל להתפנות לכך, הוא צריך שהכלים הגשמיים יהיו לטובתו ויעזרו לו ולא יפריעו, שהרי בשעת סבל וצער, קשה מאוד לאדם להתקדם בעבודת בוראו.
לפי זה, כוונת התורה לומר שה' מבטיח למי שיתאמץ וישתדל להתקדם בעבודת ה', שהתנאים החיצוניים יאפשרו לו להגביר את לימוד התורה, את קיום המצוות, ואת חיזוק קרבת ה', וזהו שכרו.
הרחבות
התכלית האחרונה
הִנֵּה כִּי הַטּוֹבָה וְהַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹנָה הִיא לְהַגִּיעַ אֶל הַחֶבְרָה הָעֶלְיוֹנָה הַזֹּאת. דעת הרמב"ם היא שעיקר הטובה והתכלית נמצא בעולם הנשמות. הרמב"ן חולק על כך וסובר שעיקר הטובה והתכלית הוא בתחיית המתים לעתיד לבוא בגוף ובנפש יחד. (ראה בספר תורת האדם שער הגמול). להרחבה, עיין בהרחבות להלכות תשובה כ"ד אלול [עמוד 172].
עונש הכרת
וְהָרָעָה הַשְּׁלֵמָה וְהַנְּקָמָה הַגְּדוֹלָה הִיא שֶׁתִּכָּרֵת הַנֶּפֶשׁ וְתֹאבַד. הרמב"ן [שם] כותב שיש רמות שונות בחומרת עונש הכרת בהתאם למעשיו של החוטא.
להרחבה, עיין בהרחבות להלכות תשובה [שם].
צרור החיים
וְנֶאֱמַר: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים" [שמואל א' כה כט]. דברים אלו נאמרו לדוד מפי אביגיל, במהלך הניסיון שלה לשכנע אותו שלא יעניש את נבל בעלה. רבנו ישעיה בפירושו לפסוק זה, מסביר שהמושג 'נפש' מתייחס לגוף ולנשמה ביחד. לפי זה, אביגיל מברכת את דוד שאויביו לא יוכלו לפגוע בו. הדברים מתקשרים היטב לתחילת הפסוק: "ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אֲדֹנִי צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך וכו'". אולם הרמב"ם כאן מסביר, שהדברים מכוונים לעולם הבא, עולם הנשמות. וכך פירש הרלב"ג על 'צרור החיים': "הוא העולם הבא כי שם תתאחד הנפש במושכליה שהם צרור החיים ומצבם יהיה עם השם יתברך". לפי הרמב"ם והרלב"ג נראה שפירוש הפסוק הוא כדברי המצודת דוד: סוף הפסוק עוסק בשכר על המעשה הרמוז בתחילת הפסוק "ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך" – כוונת הפסוק במילה 'אדם' היא לשאול שרדף אחרי דוד, ולמרות זאת, דוד נמנע מלהורגו. גם חז"ל בתלמוד פירשו פסוק זה ביחס לעולם הבא כפירושו של הרמב"ם "תניא ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמר והיתה נפש אֲדֹנִי צרורה בצרור החיים" [שבת קנב:].
שאלות לדיון
"לְפִי שֶׁהָאָדָם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲשׂוֹת הַמִּצְווֹת לֹא כְשֶׁהוּא חוֹלֶה וְרָעֵב, אוֹ צָמֵא". האם יש חשיבות עצמית לבריאות הגוף וצרכיו? או שמא העיקר שהגוף 'לא יפריע' לקיום המצוות?
"וּשְׂכַר עֲבֵרָה – עֲבֵרָה". האם קיימת בחירה על העבירה השנייה שניתנה כעונש? איך זה ייתכן?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה המשמעות הנחת תפילין?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הלכות שטיפת כלים בשבת
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך ללמוד גמרא?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
