ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- הקדמת הרמב"ם לפרק חלק
אות ה' חלק ג
היסוד השמיני הוא להאמין שהתורה היא מן השמים. בדבריו הרמב"ם יעמיק במשמעות יסוד זה ומה כלול בהבנתו העמוקה. עוד נלמד יסוד נוסף וחשוב לגבי התורה.
וְהַיְסוֹד הַשְּׁמִינִי – הֱיוֹת הַתּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם – וְהוּא: שֶׁנַּאֲמִין, כִּי כָל הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַמְּצוּיָה בְיָדֵינוּ עַתָּה, הִיא הַנְּתוּנָה עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם - שֶׁהִיא כֻלָּהּ מִפִּי הַגְּבוּרָה, כְּלוֹמַר: שֶׁהִגִּיעָה אֵלָיו כֻּלָּהּ מֵאֵת ה' יִתְבָּרֵךְ, בְּעִנְיַן שֶׁנִּקְרָא עַל דֶרֶךְ הַשְׁאָלָה•: "דִּבּוּר". וְאֵין יָדוּעַ הֵיאַךְ הִגִּיעָה – אֶלָּא הוּא מֹשֶׁה, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִגִּיעַ לוֹ; וְכִי הוּא הָיָה כְּמוֹ סוֹפֵר שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ וְהוּא כוֹתֵב כָּל מְאוֹרְעוֹת הַיָּמִים, הַסִּפּוּרִים וְהַמִּצְווֹת, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא: "מְחוֹקֵק". וְאֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" (בראשית י ו); "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת מַטְרֵד" (שם לו לט); "וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶש" (שם יב), וּבֵין "אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דברים ה ו), וּ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ אֱלֹהֵינוּ יְיָ אֶחָד" (שם ו ד) – כִּי הַכֹּל מִפִּי הַגְּבוּרָה, וְהַכֹּל – תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, טְהוֹרָה וּקְדוֹשָׁה, אֱמֶת. וְזֶה שֶׁאוֹמֵר: שֶׁכְּמוֹ אֵלֶּה הַפְּסוּקִים וְהַסִּפּוּרִים מֹשֶׁה סִפְּרָם מִדַּעְתּוֹ – הִנֵּה הוּא אֵצֶל חֲכָמֵינוּ וּנְבִיאֵינוּ כּוֹפֵר וּמְגַלֶּה פָנִים• יוֹתֵר מִכָּל הַכּוֹפְרִים, לְפִי שֶׁחָשַׁב שֶׁיֵּשׁ בַּתּוֹרָה לֵב וּקְלִפָּה•, וְשֶׁאֵלֶּה דִבְרֵי הַיָּמִים וְהַסִּפּוּרִים אֵין תּוֹעֶלֶת בָּהֶם, וְשֶׁהֵם מֵאֵת מֹשֶׁה – וְזֶה עִנְיַן "אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם•". אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "הוּא הַמַּאֲמִין שֶׁכָּל הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה חוּץ מִפָּסוּק זֶה שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ" (סנהדרין צט א) – וְזֶה: "כִּי דְבַר יְיָ בָּזָה". הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה וְיִתְבָּרֵךְ מִמַּאֲמַר הַכּוֹפְרִים•. אֶלָּא כָּל דִּבּוּר וְדִּבּוּר מִן הַתּוֹרָה יֵשׁ בָּהֶם חָכְמוֹת וּפְלָאִים לְמִי שֶׁמֵּבִין אוֹתָם, וְלֹא תֻשַּׂג תַּכְלִית• חָכְמָתָהּ, "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם" (איוב יא ט), וְאֵין לָאִישׁ אֶלָּא לְהַלֵּךְ בְּעִקְּבוֹת דָּוִד מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב שֶׁהִתְפַּלֵּל: "גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט יח). וּכְמוֹ כֵן פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה הַמְקֻבָּל – גַּם כֵּן מִפִּי הַגְּבוּרָה. וְזֶה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים הַיּוֹם: מִתַּבְנִית הַסֻּכָּה, וְלוּלָב, וְשׁוֹפָר, וְצִיצִית, וּתְפִלִּין וְזוּלָתָם – הוּא בְעַצְמוֹ הַתַּבְנִית אֲשֶׁר אָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ לְמֹשֶׁה, וְהוּא אָמַר לָנוּ; וְהוּא הַמַּגִּיעַ שְׁלִיחוּת• – נֶאֱמָן בִּשְׁלִיחוּתוֹ. וְהַמַּאֲמָר הַמּוֹרֶה עַל הַיְּסוֹד הַשְּׁמִינִי הַזֶּה, הוּא מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְיָ שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִבִּי" (במדבר טז כח).
התורה לא תבוטל ולא תשתנה
וְהַיְסוֹד הַתְּשִׁיעִי – הַהֶעְתֵּק• – וְהוּא: כִּי תוֹרַת מֹשֶׁה זֹאת מֻעְתֶּקֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, לֹא מִזּוּלָתוֹ. וְעָלֶיהָ אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנָּה אֵין לִגְרֹעַ; לֹא בַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב וְלֹא בַתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תוֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (דברים יג א). וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מַה שֶּׁצָּרִיךְ לְבָאֵר בִּיסוֹד זֶה בִּפְתִיחַת זֶה הַחִבּוּר.
___________________________________
דֶרֶךְ הַשְׁאָלָה – בלשון מושאלת, כיוון שלא שייך כלפי ה' דיבור ממש. מְגַלֶּה פָנִים – מסביר את התורה בצורה חדשה. לֵב וּקְלִפָּה – עיקר וטפל. אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם – חז"ל אמרו: האומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם הבא. הַשֵּׁם יִתְעַלֶּה וכו' – כבוד ה' יתרבה ולא יתבזה חס ושלום מחמת הכופרים. תַּכְלִית – סוף. הַמַּגִּיעַ שְׁלִיחוּת – שמגיעה אליו השליחות. הַהֶעְתֵּק – ההעברה.
ביאורים
אחרי שהרמב"ם עסק במשה רבנו - מוֹסר התורה, ובייחודיותו, ביסוד השמיני הוא עובר לעסוק ב תורה עצמה. התורה היא הדבר שדרכו מעביר לנו בורא עולם את הדרך לעשיית רצונו, ואת הגדרת התפקיד שלנו. דרכה כל יהודי לומד על מהותו, על תפקידו, ומבין מהו רצון ה' ממנו. מי שאינו מאמין בהיותה של התורה מן השמים, טוען כאילו 'ממציא' התורה הוא אינו הבורא שברא אותנו, וגורם לתורה להיות לא מחייבת עבורו.
בכלל זה כולל הרמב"ם את היותה של כל התורה, ללא יוצא מן הכלל, מאת ה'. אפילו פסוקים שבעיני בני האדם הם משניים בחשיבותם, הם מאת ה' והם חלק מהתורה הקדושה. גם אם האדם אינו מבין את גודל חשיבותם של פסוקים אלו, הדבר נובע מהעומק הרב הקיים בהם שהאדם טרם זכה להבינו. כל אדם שנפגש עם תוכן שאינו יכול להבינו, יכול להמעיט בחשיבותו או לומר שאינו אמיתי וכדו', אולם לעיתים התוכן אמיתי לחלוטין, והאדם אינו מוכשר דיו להבין אותו. אדם הניגש לתורה צריך להבין שהתורה היא חכמה אלוהית הרחוקה מאוד מבני האדם שבעולם הגשמי, ולכן חוסר ההבנה נובע ממיעוט הבנתם בלבד.
לדבר זה נוסף עניין נוסף – התורה שבעל פה . כשנתן הקב"ה תורה לישראל הוא נתן להם גם תורה שבכתב וגם תורה שבעל פה המפרשת את התורה שבכתב ומרחיבה אותה. דבר הכתוב בספר קל יותר לשמור עליו ולהעביר את אמיתותו לציבור, ואילו דבר שנמסר בעל פה קשה יותר לשמור ולהעביר. במשך הדורות התמודד עם ישראל עִם כאלה שניסו לפקפק בתורה שבעל פה לעיתים רק כדרך ערמומית לכפור בכל (עיין פירוש המשנה לרמב"ם אבות פרק א משנה ג), ובכך לרוקן חלק נכבד מתוכנה של התורה וקיומה בישראל. כנגד זה מדגיש הרמב"ם שיש להאמין ולקבל את כל התורה על כל חלקיה, שכולם מן השמים.
מתוך כך יש להתייחס לתורה כדבר קבוע ונצחי – זהו היסוד התשיעי . אין כל אפשרות של תוספת או של גריעה מן התורה לא בדור שלנו ולא בכל דור אחר. התורה היא רוחנית ועליונה ולא משועבדת לזמן ולשינויים שבעולם הגשמי.
הרחבות
סמכות חכמים בבל תוסיף
כִּי תוֹרַת מֹשֶׁה זֹאת מֻעְתֶּקֶת מֵאֵת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ, לֹא מִזּוּלָתוֹ. וְעָלֶיהָ אֵין לְהוֹסִיף וּמִמֶּנָּה אֵין לִגְרֹעַ. הרמב"ם מונה כאן את איסור ההוספה או הגריעה מהתורה בתור אחד מעיקרי האמונה. בספר 'משנה תורה' הרמב"ם מסביר את גדרי האיסור: "הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר, ויעמוד איסורו לדורות, וכן יש להן להתיר איסורי תורה, לפי שעה - מה הוא זה שהזהירה תורה "לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" [דברים יג, א]? (אלא) שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן, ולקבוע הדבר לעולם שהוא מן התורה, בין בתורה שבכתב, בין בתורה שבעל פה" [הלכות ממרים ב, ט]. כוונתו היא שיש לחכמים סמכות לגזור גזרות או לתקן תקנות, הם רק צריכים להודיע שמדובר בתקנה ולא בדין תורה.
ריה"ל , בספר הכוזרי, עונה תשובה שונה: "לא נאמרה אזהרה זו כי אם להמון העם בל יחדשו מצוות מדעתם ולא יתחכמו לקבוע אותן תורה לפי סברותיהם בלבד... זאת, איפוא, כוונתו לא תוסיפו על הדבר אשר ציותיכם ע"י משה או ע"י נבואות... או לא תוסיפו על הדבר שהסכימו עליו הכהנים והשופטים... כי הללו מקבלים סיוע מן השכינה וביותר מספרם רב מאד לא יתכן כי יסכימו ביניהם לדבר המתנגד לתורה ולא יתכן בהם טעות..." [כוזרי ג, מא]. נמצא אפוא, שלדעת הכוזרי חכמי ישראל אינם מצווים בציווי זה וביכולתם באמת להוסיף או לשנות חלק מהמצוות.
שאלות לדיון
הרמב"ם כותב שאין הפרש "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן" ל"אָנֹכִי יְיָ אֱלֹהֶיךָ". האם באמת אין הפרש, או שמא באמת יש הפרש, אלא שאם "נגלה" שיש הפרש, יבואו לזלזל גם בדברים יסודיים מאוד?
לדעת הרמב"ם הכתוב האומר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", מתייחס גם לתורה שבעל פה. ולכאורה לא מובן, כי הרי התורה כותבת פסוק זה ביחס לספר התורה, לא לפירושו. איך אפשר להסביר את הרמב"ם?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
