בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצ"ל

מנהג אבותינו בידינו

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ד
14 דק' קריאה
זוכר ברית אבות
כולנו בבריתו של אברהם אבינו
הברית והשבועה לאברהם, ליצחק וליעקב מוזכרת בתורה בעשרות מקומות. בסוף חומש בראשית אומר יוסף לאֶחָיו כי יציאת מצרים תלויה בברית הזאת: "אלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (נ כד). כך גם חוזרת התורה ואומרת בספר שמות: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹקִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב". וכך, כאמור, בעוד עשרות מקומות (שמות ב כד; ו ד; ו ח; יג יא; לב יג; לג א; ויקרא כו מא; במדבר יא יב; יד כג; לב יא; דברים א ח; א לה; ד לא; ו י; ו יח; ו כג; ז ח; ז יב; ז יג; ח א; ח יח; ט ה; י יא; יא ט; יא כא; יג יח; יט ח; כו ג; כו טו; כח יא; כט יב; ל כ; לא ז; לא כ-כא; לד ד).
התורה מזכירה את הברית הזאת שוב ושוב, כדי שנדע ונבין כי כל אורחות חייו של עם ישראל הם המשך ישיר שלה. כך מתן תורה וכך ירושת הארץ: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב".
כשהתורה רוצה ללמד אותנו חשיבות של דבר היא מקדישה לו הרבה מקום. "שנים ושלוש דפים" לשיחתם של עבדי אבות (מדרש רבה בראשית ס ח) מול הלכות חשובות שנאמרו ברמז. כך גם רבי ישמעאל לומד על ערכה של מצוות המילה מכך שהוזכרה בה המילה "ברית" שלוש-עשרה פעמים. "גְּדוֹלָה הִיא מִילָה שֶׁשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת נִכְרְתוּ עָלֶיהָ" (רש"י שבת קלב ע"א). מכאן נבין כמה חשובה השבועה והברית של האבות.

מילה של ברית
הברית והשבועה נאמרה רק לאברהם. אלוקים נשבע לו אחרי העקידה "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'... כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". אלוקים כורת פעמיים ברית עם אברהם. האחת, בין הבתרים: "כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו יח). הפעם הנוספת היא בברית המילה.
בשום מקום לא מוזכר שאלוקים כרת ברית או נשבע ליצחק או ליעקב. הברית והשבועה של אלוקים לאברהם נחשבת כמו ברית ושבועה ליצחק וליעקב. התורה מזכירה עשרות פעמים שהברית הייתה עם כל האבות, כיוון שהברית עם אברהם הייתה על זרעו. ביצחק נאמר: "וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (בראשית כו ג רמב"ן שם). וליעקב נאמר: "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ", וברש"י: "לצרכך ועליך".
אלוקים לא נשבע או כורת ברית מיוחדת ליצחק וליעקב, כי הוא רוצה שתהיה המשכיות. ברית אחת שכולם מצטרפים אליה. כך יצטרפו אליה בני-ישראל במעמד הר סיני ובכניסה לארץ. כך נכנס כל אחד מאתנו לברית הזאת בעת ברית המילה, ומברכים עליו "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". גם נשים מברכות עליה. כולנו חלק מאותה ברית גדולה שאלוקים כרת עם אברהם.

העברת המסורת – המשכיות
גדול שימושה יותר מלימודה
הרצף הזה של כל הדורות שמחוברים זה לזה הוא מהותי לעם ישראל. "משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה" (אבות א א). חשיבות הרצף של ההמשכיות היא גדולה כל כך, עד שחכמינו אמרו בגמרא (ברכות ז ע"ב): "וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, גְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ שֶׁל תּוֹרָה יוֹתֵר מִלִמּוּדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (מ"ב ג) 'פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ'. 'לָמַד' לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא 'יָצַק', מְלַמֵּד שֶׁגְּדוֹלָה שִׁמּוּשָׁהּ יוֹתֵר מִלִּמּוּדָהּ".

בזכות הפשטות והענווה
זו הסיבה שבגללה התמנה יהושע להיות ממשיכו של משה, ולא אחד מהזקנים שאולי היה חכם מיהושע. כשהתמנה יהושע להיות ממשיך דרכו של משה אמרו: "זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ, פְּנֵי מֹשֶׁה – כִּפְנֵי חַמָּה, פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ – כִּפְנֵי לְבָנָה. אוֹי לָהּ לְאוֹתָה בוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָה כְּלִימָּה" (ב"ב עה).
מו"ר אבא זצ"ל היה מפרש שהזקנים לא רצו לסדר את הספסלים בבית המדרש של משה באומרם: זו בושה שאנחנו, חשובים כל כך, נעסוק במלאכה פשוטה כל כך. עכשיו שראו את ערכה של המלאכה הפשוטה הזאת אמרו: אוי לאותה בושה שנתביישנו ונמנענו, והפסדנו בגללה את המעלה הגדולה שזכה לה יהושע.
העובדה שיהושע היה ממשיך דרכו היחיד של משה גרמה לכך שלא היו מחלוקות בישראל בימי יהושע. אחר כך לא נמצא אדם שאפשר היה להעביר לו את התורה בשלמותה, כשם שמשה העביר ליהושע, ולכן יהושע העביר אותה לכמה אנשים, זקנים. כל אחד מהם לוקח חלק אחר בתורה וכולם יוצרים שלמות, אבל כאן כבר טמון החשש ממחלוקות.

מחלוקת מחמת זחיחות הלב
הגמרא (סנהדרין פח ע"ב): "תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מִתְּחִלָּה לֹא הָיוּ מַרְבִּין מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד יוֹשְׁבִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וּשְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה אֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת, וְאֶחָד יוֹשֵׁב עַל פֶּתַח הָעֲזָרָה, וּשְׁאָר בָּתֵּי דִּינִים שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה יוֹשְׁבִים בְּכָל עַיְרוֹת יִשְׂרָאֵל. הֻצְרַךְ הַדָּבָר לִשְׁאֹל, שׁוֹאֵל מִבֵּית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ – אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו – בָּאִים לְזֶה שֶׁסָּמוּךְ לְעִירוֹ. אִם שָׁמְעוּ – אָמְרוּ לָהֶם. וְאִם לָאו – בָּאִים לְזֶה שֶׁעַל פֶּתַח הַר הַבַּיִת וְכוּ' עַד, בָּאִים לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית, שֶׁשָּׁם יוֹשְׁבִים, מִתָּמִיד שֶׁל שַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, וּבְשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים יוֹשְׁבִים בַּחֵיל.
"נִשְׁאֲלָה שְׁאֵלָה בִּפְנֵיהֶם, אִם שָׁמְעוּ – אָמְרוּ לָהֶם, וְאִם לָאו – עוֹמְדִין לְמִנְיָן, רַבּוּ הַמְטַמְּאִין – טִמְּאוּ. רַבּוּ הַמְטַהֲרִין – טִהֲרוּ. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן רַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת. מִשָּׁם כּוֹתְבִין וְשׁוֹלְחִין בְּכָל מְקוֹמוֹת כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. מִשָּׁם מַעֲלִין אוֹתוֹ לְהַר הַבַּיִת, מִשָּׁם לַעֲזָרָה, מִשָּׁם לְלִשְׁכַּת הַגָּזִית".
למה מחפשים "חָכָם, וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ"? הגמרא (סוטה מז ע"ב) מסבירה את הסיבה שבגללה תלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צרכן – גאווה שהייתה בהם. "מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב, רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל, שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת". זו סיבת חורבן הבית השני שהיה ממש אחר כך.

סיני ועוקר הרים – סיני עדיף
הגמרא (ברכות ס"ד) אומרת: "אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר: סיני עדיף, וחד אמר: עוקר הרים עדיף. רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים, שלחו לתמן: איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני עדיף, דאמר מר: הכל צריכין למרי חטיא".
הדיון שעוסקת בו הגמרא הוא בשאלה מי עדיף, וממילא את מי למנות כראש ישיבה, האם את רב יוסף או את רבה. רב יוסף היה "סיני", בקי בתורה כנתינתה מסיני, ואילו רבה היה "עוקר הרים", מפולפל מאוד. שלחו להם תשובה, סיני עדיף. ולכן אתם צריכים למנות את רב יוסף ראש ישיבה.
למרות זאת, במחלוקת רבה ורב יוסף בדרך כלל הלכה כרבה. והסיבה היא הלימוד המשותף שלהם. שבכל דיון הביא רב יוסף לשולחן את כל התורה כנתינתה מסיני. במקרה זה, בגלל תורתו של רב יוסף, פסיקת רבה עדיפה, שהיא מכילה את הכול. אם היו שניהם בנפרד, הלכה הייתה כמו רבה.

מסורת של ענווה
בהקדמה לפירוש המשניות כותב הרמב"ם שכתיבת המשניות על-ידי רבי יהודה הנשיא נועדה למנוע מחלוקת, שזה אומר בכה וזה אומר בכה ותשתכח התורה. לדבריו, רבי יהודה הנשיא, שכתב את ששת סדרי המשנה, היה מצוין במידה ההפוכה לתלמידי שמאי והלל. הוא מביא את דברי הגמרא במסכת סוטה (מט ע"ב) שכותבת על רבי: "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא". זאת לא התכונה היחידה שהייתה ברבי. אבל הרמב"ם הזכיר אותה, כי זאת התכונה שמונעת מחלוקת ומאפשרת את מסירת המסורת מדור לדור.
"והיה הוא בעצמו מן המקבלים, שהוא קבל משמעון אביו ושמעון מגמליאל אביו, והוא משמעון, והוא מהלל, והוא משמעיה ואבטליון רבותיו, והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן, והם מאנטיגנוס איש סוכו, והוא משמעון הצדיק, והוא מעזרא שהיה משירי אנשי כנסת הגדולה ועזרא מברוך בן נריה רבו, וברוך מירמיה. וכן קיבל ירמיה בלי ספק מאשר קדמוהו מן הנביאים, נביא מפי נביא, עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון, והוא מפי משה".
מי שמתבונן יראה כי כל מוסרי התורה לדורותיהם ניחנו במידה הזאת. הראשון שבהם הוא משה רבנו, שהתורה ציינה אותו במיוחד במידה זו של ענווה: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". בצפת היה רבי יוסף קארו, שמסר את התורה כמו רבי יהודה הנשיא בדורו. גם עליו נאמרה המידה המופלאה הזאת של ענווה. רק כך הוא יכול למסור את התורה באופן נכון, שלא מעורר מחלוקת אלא מחבר. מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי על כן קראו שמו בישראל: רבי יוסף קארו – המחבר.

מורה הלכה בפני רבו – שובר שלשלת הדורות
להעברת המסורת ולמניעת המחלוקת יש חשיבות גדולה מאוד. לצורך זה קבעה התורה בית-דין גדול בירושלים שמכריע בכל המחלוקות. החולק עליו נקרא "זקן ממרא", והוא תלמיד חכם שמלמד בעם ישראל הוראות הפוכות מהמסורת שיש בעם ישראל, כפי שהיא נשמרת בידי בית הדין הגדול בירושלים. הרמב"ם (ממרים ג ח) מספר על התהליך של דין זקן ממרא, שמזהירים אותו ואומרים לו שמותר לו לומר את דעתו אבל אסור לו להורות לעשות הפך המסורת כפי שנשמרת על-ידי בית הדין הגדול בירושלים.
אם הורה לעשות או שעשה כהוראתו – חייב מיתה. "ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו". וכל זה על מנת שלא יהיה מצב שבו תהיה תורה כשתי תורות.
בימינו אין בית-דין גדול בירושלים, אבל עיקרה של הלכה זו קיימת. כך כותב ה"שולחן ערוך" (יורה דעה רמב סעיף ב): "אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו – חייב מיתה". וכל כך למה? לא מפני כבודו של הרב ולא מפני המחלוקת. כל זה בגלל שהוא שובר את השלשלת של מסירת התורה לדורותיה מהר סיני ועד ימינו. ולכן כותב שם ה"שולחן ערוך": "כל החולק על רבו, כחולק על השכינה. וכל העושה מריבה עם רבו, כעושה עם השכינה. וכל המתרעם עליו, כאילו מתרעם על השכינה. וכל המהרהר אחר רבו, כמהרהר אחר השכינה".  
מחלוקת צרת הבת – גאונות מול מסורת
ביקור בעקבות ביקורת
הגמרא (יבמות טז ע"א) מביאה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בעניין צרת הבת, האם היא מותרת לייבום או לא (ישנה הלכה שעניינה אישה שנצרכת לייבום, ועמה נופלת לייבום אישה נוספת של אותו בעל שמת, שהיא קרובת משפחה האסורה בנישואין עם היבם מהתורה מצד עצמה, כגון בתו של היבם. בגלל נוהג שהיה קיים בעבר, של נישואי אחיינית לדוד, הייתה שכיחות גבוהה של דין זה כאשר בת נפלה לייבום לפני אביה, אחי הבעל הנפטר, ועל כן הלכה זו מכונה גם בשם "צרת הבת"). בית הלל סברו שאסורה, ובית שמאי סברו שמותרת. חכמינו מספרים על הוויכוח הגדול הזה, אולי הוויכוח הגדול ביותר ביניהם, וכיצד הוא הוכרע.
"בִּימֵי רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינָס הֻתְּרָה צָרַת הַבָּת לְאַחִין (כדעת בית שמאי. וחשבו חכמים שרבי דוסא פסק כן הפך דעת בית הלל), וְהָיָה הַדָּבָר קָשֶׁה לַחֲכָמִים, מִפְּנֵי שֶׁחָכָם גָּדוֹל הָיָה, וְעֵינָיו קָמוּ מִלָּבֹא לְבֵית הַמִּדְרָשׁ (היה רבי דוסא עיוור ולא יכול לבא לבית מדרש). אָמְרוּ: מִי יֵלֵךְ וְיוֹדִיעֵהוּ? אָמַר לָהֶם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, אֲנִי אֵלֵךְ. וְאַחֲרָיו מִי? רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. וְאַחֲרָיו מִי? רַבִּי עֲקִיבָא".
חכמינו מתארים את הכבוד הגדול שהוא נותן להם: "הָלְכוּ וְעָמְדוּ עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ. נִכְנְסָה שִׁפְחָתוֹ, אָמְרָה לוֹ, רַבִּי, חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בָּאִין אֶצְלְךָ. אָמַר לָהּ: יִכָּנְסוּ, וְנִכְנְסוּ. תְּפָסוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. אָמַר לוֹ (רבי יהושע לרבי דוסא): רַבִּי, אֶמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב. אָמַר לוֹ, מִי הוּא? אָמַר לוֹ, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר לוֹ, וְיֵשׁ לוֹ בֵן לַעֲזַרְיָה חֲבֵרֵנוּ? קָרָא עָלָיו הַמִּקְרָא הַזֶּה, (תהלים לז) 'נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם'. תְּפָסוֹ וְהוֹשִׁיבוֹ עַל מִטָּה שֶׁל זָהָב. אָמַר לֵיהּ, רַבִּי אֱמֹר לְתַלְמִידְךָ אַחֵר וְיֵשֵׁב. אָמַר לוֹ, וּמִי הוּא? אָמַר לוֹ, עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף. אָמַר לוֹ, אַתָּה הוּא עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? שֵׁב בְּנִי שֵׁב, כְּמוֹתְךָ יִרְבּוּ בְיִשְׂרָאֵל".

אח קטן, בכור שטן
"הִתְחִילוּ מְסֹבְבִין אוֹתוֹ בַּהֲלָכוֹת, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְצָרַת הַבָּת. אָמְרוּ לוֹ, צָרַת הַבָּת מַהוּ? אָמַר לָהֶם, מַחֲלֹקֶת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל. הֲלָכָה כְּדִבְרֵי מִי? אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. אָמְרוּ לוֹ, וַהֲלֹא מִשִּׁמְךָ אָמְרוּ, הֲלָכָה כְּבֵית שַׁמַּאי? אָמַר לָהֶם, 'דּוֹסָא' שְׁמַעְתֶּם? אוֹ 'בֶן הַרְכִּינָס' שְׁמַעְתֶּם? אָמְרוּ לוֹ, חַיֵּי רַבִּי, סְתָם שָׁמַעְנוּ" (שמענו "בֶן הַרְכִּינָס" סתם, בלי שם פרטי).
כאן יש ביטוי קשה מאוד, אבל הוא כתוב בגמרא ונראה שהוא מסביר יותר מכל דבר אחר את המחלוקות שהיו בתקופה המדוברת, ממש לפני חורבן בית שני שנחרב בגלל שנאת חינם. "אָמַר לָהֶם (רבי דוסא לחכמים): אָח קָטָן יֵשׁ לִי, בְּכוֹר שָׂטָן הוּא, וְיוֹנָתָן שְׁמוֹ, וְהוּא מִתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי, וְהִזָּהֲרוּ בוֹ שֶׁלֹּא יְקַפֵּחַ אֶתְכֶם בַּהֲלָכוֹת, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תְּשׁוּבוֹת בְּצָרַת הַבַּת שֶׁהִיא מֻתֶּרֶת. אֲבָל מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁעַל מְדוּכָה זוֹ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא, וְאָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים, צָרַת הַבַּת אֲסוּרָה, עַמּוֹן וּמוֹאָב מְעַשְּרִים מַעֲשַׂר עָנִי בַּשְּׁבִיעִית, וּמְקַבְּלִין גֵּרִים מִן הַקַּרְדּוֹיִים וּמִן הַתַּרְמוּדִיִּים". המסורת שיש בידי מחגי הנביא – שצרת הבת אסורה. הפקחות של אחי תאמר לכם שצרת הבת מותרת.

מסורת קודמת לגאונות
הגמרא מספרת כי כְּשֶׁנִּכְנְסוּ שלושת החכמים לבית רבי דוסא נִכְנְסוּ בְּפֶתַח אֶחָד, וּכְשֶׁיָּצְאוּ – יָצְאוּ בִשְׁלֹשָׁה פְתָחִים. כדי שלא יפגשו את אחיו יונתן וינצח אותם בהלכות ויצטרכו לקבוע הלכה כמותו, שהרי הוא חכם מאין כמותו. אף שניסו להתחמק ממנו, הצליח יונתן בן הרכינס לפגוש את רבי עקיבא ביציאתו והתחיל להקשות לרבי עקיבא קושיות בנושא צרת הבת. רבי עקיבא לא הצליח להשיב תשובות מספקות, ועל כך אָמַר יונתן בן הרכינס לרבי עקיבא בלגלוג: "אַתָּה הוּא עֲקִיבָא שֶׁשִּׁמְךָ הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ? אַשְׁרֶיךָ שֶׁזָּכִיתָ לְשֵׁם, וַעֲדַיִן לֹא הִגַּעְתָּ לְרוֹעֶה בָקָר (לא הגעת למדרגת רועה בקר מחמת חכמתך הנמוכה). אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, וַאֲפִלּוּ לְרוֹעֶה צֹאן (לא הגעתי)".
אם רבי עקיבא לא מצליח להשיב לו, הרי שלמרות חוצפתו של יונתן בן הרכינס, לכאורה הוא צודק. למה אפוא לא נקבעה הלכה כמותו וכמו בית שמאי? התשובה היא בפיו של אחיו, דוסא בן הרכינס, שאומר להם לפני הפגישה עם יונתן אחיו: "מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁעַל מְדוּכָה זוֹ יָשַׁב חַגַּי הַנָּבִיא, וְאָמַר שצָרַת הַבַּת אֲסוּרָה". זה מה שקובע, ולא הגאונות של יונתן שמצליח להוכיח דבר שאינו אמת כפי מסורת הדורות.

כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה
מסורת משמעיה ואבטליון
בתלמוד ירושלמי (פסחים לט ע"א, שבת פז ע"א) נכתב כלל חשוב על חשיבותה של המסורת: "כל תורה שאין לה בית אב – אינה תורה". הגמרא בירושלמי מסבירה את הסיפור שבעקבותיו נאמרה הקביעה הזאת. "זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות שבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעיה ואבטליון יודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אפשר שיש ממנו תוחלת.
"שלחו וקראו לו אמרו לו שמעת מימיך כשחל י"ד להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה". הסבירה הגמרא את כוונתו בקרבנות תמידים ומוספים, שבכל שבת יש קרבן כזה שדוחה את השבת. "אמרו לו כבר אמרנו שיש עמך תוחלת". חכמים מקבלים את דבריו כיוון שהם מבינים שהוא משיב להם על-פי מה ששאלוהו בזכות היותו מי ששימש את שמעיה ואבטליון, ותשובתו היא דבריהם של שמעיה ואבטליון.
בהמשך דבריו של הלל הזקן עולה חשש לפני חכמים שהוא אומר את דבריו על-פי חכמתו. "התחיל דרוש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה וכו'". התאכזבו חכמים ואמרו לו כי כל דבריו ניתנים לדחייה ואמרו בלשון תימה: "כבר אמרנו: אם יש תוחלת מבבלי?"
הם קוראים לו "בבלי" כי הוא עלה מבבל, דוחים את דבריו ואומרים שלכל הוכחותיו יש תשובה שסותרת אותן. "אף על פי שהיה יושב ודורש להן כל היום – לא קיבלו ממנו עד שאמר להן, יבוא עלי כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן עמדו ומינו אותו נשיא עליהן".

זחה דעתו של הלל
הגמרא מספרת כאן סיפור קשה, אבל נראה שהוא חשוב מאוד לכולנו להבין את שורש הקלקול ואת שורש התיקון. הלל הזקן, שהוא סמל לענווה וסמל להנהגה נכונה, מתחיל לקנטר את החכמים שהתווכחו אתו ונופל. לכאורה הוא אומר להם דברי מוסר כדי שיתקנו את דרכם, אבל באמת זה לא נקי כל כך והתוצאה לא מאחרת לבוא. "כיון שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים, ואומר: מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה? לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצליכם. כיון שקינתרם בדברים נעלמה הלכה ממנו. אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם?". איך יביאו סכינים בשבת, במקום שאין עירוב, לבית המקדש לשחוט את קרבן הפסח בערב פסח שחל בשבת?
מודה הלל ואומר: אני לא יודע. "אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו לישראל אם אינן נביאים בני נביאים הן". הם בוודאי זוכרים מה שהיה בערבי פסחים אחרים שחלו בשבת, וידעו מה לעשות עם סכיני השחיטה. "מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה בגיזתו. גדי – היה קושרה בין קרניו. נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהם עמהן. כיון שראה את המעשה נזכר את הלכה אמר כך שמעתי משמעיה ואבטליון. ר' זעירה בשם רבי אלעזר: כל תורה שאין לה בית אב אינו תורה".
מסיפור זה לומדים חכמים כי גם אם ישראל הם בני נביאים, לא היו מקבלים את דבריהם אם הלל הזקן לא היה נזכר שכך שמע משמעיה ואבטליון. ללמדך חשיבותה של מסורת, שהיא ממשיכה את מה שקיבל משה תורה מסיני.

שמאי והלל חלקו בשלושה דברים בלבד
על מנת להבין את הענווה של הלל ושמאי, מרן הרב זצ"ל היה מזכיר את הגמרא שאומרת כי רק בשלושה מקומות חלקו הלל ושמאי עצמם. כל המחלוקות האחרות הן של תלמידים, שבגלל זחיחות דעת לא למדו מרבותיהם כל צרכם. כך אומרת הגמרא במסכת שבת (טו ע"א): "אמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל. א] שמאי אומר מקב – חלה. והלל אומר מקביים. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייב בחלה וכו'. ב] הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה וכו'. שמאי אומר תשעה קבין. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים משער האשפה שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו חכמים את דבריהם. ג] שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן. והלל אומר מפקידה לפקידה ואפילו לימים הרבה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה ומפקידה לפקידה ממעט על יד מעת לעת".
הסביר מו"ר הרב זצ"ל כי היו מחלוקת רבות בין שמאי להלל שהתיישבו והוסכמו. הם למדו זה עם זה, דנו בהלכות, השתכנעו והודו זה לזה עד שלא נשארה מחלוקת אלא בשלושת המקרים הללו בלבד. ולמה בשלושה אלו לא הצליחו להגיע להבנה? כי ההלכה בהם היא לא כמו אף אחד מהם, אלא כמו הדעה השלישית.
כשהיה הצדק עם אחד מהם, הוא הצליח לשכנע את חברו באמיתות דבריו ונגמרה המחלוקת. שכל מחלקתם הייתם לשם שמים ולא לשם עצמם. אבל בכל שלושת הדברים הללו הלכה לא כדברי זה ולא כדברי זה, לכן לא הצליחו שמאי או הלל לשכנע זה את זה ונשארו במחלוקתם.

מסורת קודמת לחידושים
שמירה זו על המסורת לא מקפיאה את ההלכה. היא מאפשרת חידושים רבים לפי המתחדש בכל יום. אבל כל החידושים הללו בנויים על המסורת. כך כותב הרמב"ם, שנחשב בעצמו מחדש גדול בספריו ובדרכיו. למרות היותו מחדש, כל לומד יודע שהרמב"ם לא חידש דבר בספריו וחידש המון, כי כל דבריו הם מסורת של חכמים מדורות קודמים. ממשיך הרמב"ם וכותב: "ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחדוש הענינים". אבל יש תנאי לפני כל חידוש: "והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר, והיו לומדין מהם ומחדשים ענינים".

בגלות מחלוקת. בארץ אחדות
תכונה זו של אחדות שייכת בעיקר בארץ-ישראל. כך דורש הזוהר הקדוש על הפסוק "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – כי רק בארץ-ישראל הם יכולים להיות עם אחד. "וַדַּאי, בָּאָרֶץ הֵם גּוֹי אֶחָד, עִמָּהּ אִקְרוּן אֶחָד, וְלָא אִינּוּן בִּלְחוֹדַיְיהוּ" (חלק ג דף צג ע"ב).
אם חורבן הבית השני נגרם על-ידי זחוחי הדעת שמיעטו את המסורת והרבו את המחלוקת עד שנעשית תורה כשתי תורות, הרי שתפקיד החכמים להרבות ענווה ולהחזיר את המסורת והאחדות כשם שעשו רבי יוסף קארו וחבריו.

ויהי רצון שנזכה להשלים את המלאכה. לזכות למעלתה האמיתית של ירושלים, שעושה כל ישראל חברים. "בִּיְרוּשָׁלַם דִּלְתַתָּא, יִקְרוּן יִשְׂרָאֵל אֶחָד" על-ידי בית המקדש שבנוי לתלפיות ובית הדין הגדול שמאחד את כל כלל ישראל להיות "כאיש אחד בלב אחד". אמן ואמן.

לא לבטל את סבא ישראל

הרב צפניה ערוסי: מן המפורסמות היא, כי דרכו של הרב זצ"ל להלכה הייתה שיש לשלב בין תורת הקבלה לבין תורת הנגלה, כי חד הם. כפי שהגר"א וה"בן איש חי" סברו, שלדידם לא ייתכן לומר כי ישנה סתירה בין תורת הנסתר לנגלה. עם כל זאת, דעתו לא הייתה נוחה מביטולי מנהגי עדות ישראל בארץ-ישראל, אשר יסודם במסורת ישראל סבא.
ביום נישואיי לרעייתי שתחיה, הרב ערך לנו חופה וקידושין והקפיד בברכת האירוסין לברך כמנהג התימנים כנוסח הרמב"ם: "והבדילנו מן העריות", ובחתימת הברכה: "מקדש ישראל" בלבד, ללא התוספת של מנהג בני ספרד ואשכנז: "על-ידי חופה וקידושין". הרב הסביר את עצמו מיד כי נהג כן על-פי הרמב"ם ועל-פי ה"שולחן ערוך" שפסק כנוסח הרמב"ם, על אף שאין זה כמנהג המקובל אצלו, כדי לשמר המסורת של העדה שלנו.

תורה מסיני

הרב זאב נוימן: ההלכה אומרת, כי הַשּׁוֹאֵל חָכָם וְאָסַר – לֹא יֵלֵךְ לִשְׁאֹל חָכָם אַחֵר בְּתִקְוָה שֶׁהַשֵּׁנִי יַתִּיר. וְכֵן הַשּׁוֹאֵל לְחָכָם וְטִמֵּא – לֹא יֵלֵךְ לְחָכָם אַחֵר שֶׁיְּטַהֵר. אמנם אם אומר השואל מראש לרב שבכוונתו לשאול רב נוסף - מותר הדבר.
פעם שאלתי את מו"ר הרב זצ"ל: וכי אחרי שהרב יפסוק, האם יש אפשרות שרב אחר יפסוק אחרת? וענה לי: וכי רק אני קיבלתי את התורה מסיני? אדרבה, שילכו לשאול.

אם חורבן הבית השני נגרם על-ידי זחוחי הדעת שמיעטו את המסורת והרבו את המחלוקת עד שנעשית תורה כשתי תורות, הרי שתפקיד החכמים להרבות ענווה ולהחזיר את המסורת והאחדות

שנזכה לחלות . האם מותר לערבב שני בצקים שונים ביחד, שכל אחד מהם שוקל קילו, ולעשות הפרשת חלה?
אם לא מקפידים שהעיסות תגענה זו בזו – מצטרפות לחלה. אולם במשקל כזה יש לברך בלי ברכה, מפני שהוא פחות מהשיעור שקבע לנו הבן איש חי, דהיינו 2486 גרם.

ירושלים של זהב ואחווה ואחדות . אילו חברות של טחינה וחומוס אפשר לאכול מבחינת בישולי גויים?
אחווה, אחדות, זהב וירושלים.

גדול בקביעת עתים . אם אני רוצה לגדול בתורה או לגמור ש"ס, מה אני צריך לעשות?
להתחיל בקביעות עתים לתורה, וכל פעם להוסיף עוד ועוד.

הצגה נטושה . במסגרת התנדבות בפנימייה לילדים נטושים, אנחנו בנות בכיתה י"א שצריכות להציג לילדים בכיתה ו'. האם ראוי?
לא. למצוא דרך אחרת.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il