בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תפארת ישראל למהר"ל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

כ"ט טבת תשע"ד

פרק ד' חלק ג

undefined

בשביל הנשמה

כ"ט טבת תשע"ד
5 דק' קריאה
שני מושלים בעולם התחתון, השמש והאדם
וְכַאֲשֶׁר תִּתְבּוֹנֵן בִּמְצִיאוּת עוֹלָם הַזֶּה, נֶחְלָק לִשְׁנֵי חֲלָקִים, כּוֹלְלִים כָּל הַמְּצִיאוּת. הָאֶחָד, הוּא הַמְּצִיאוּת הַתַּחְתּוֹן, וְהוּא בִּכְלָלוֹ מְסֻדָּר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְהַשֶּׁמֶשׁ כּוֹלֵל אוֹתוֹ. כִּי הַשֶּׁמֶשׁ מֶלֶךְ עוֹלַם הַטֶּבַע, וְעוֹלַם הַטֶּבַע מְסֻדָּר תַּחְתָּיו. וּכְמוֹ שֶׁתִּמְצָא מְבֹאָר מִן הַכָּתוּב, שֶׁכַּאֲשֶׁר יִרְצֶה לְהַזְכִּיר כָּל הָעוֹלָם יֹאמַר תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּכְדִכְתִיב(קהלת א, ג) : מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. וְרָאִיתִי כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ וְכֵן תָּמִיד. וְהַשֶּׁמֶשׁ הִיא שְׁמִירַת סֵדֶר עוֹלַם הַטֶּבַע, בְּמַהֲלָכָהּ וּבִתְנוּעָתָהּ בְּמַה שֶּׁהִיא מוֹשֶׁלֶת בְּעוֹלַם הַטֶּבַע. וּכְמוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא הַשּׁוֹמֵר אֶת הַסֵּדֶר לְבִלְתִּי יֵצֵא אֶחָד מִן הַסֵּדֶר הָרָאוּי, כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהוּא הַמּוֹשֵׁל עַל עוֹלָם הַזֶּה, וּכְדִכְתִיב(תהלים קלו, ח) : אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם. וְהוּא הַשּׁוֹמֵר סֵדֶר הָעוֹלָם, לְבִלְתִּי יַחְלִיף וְיָמִיר אֶת סֵדֶר הָרָאוּי, וְיַעֲמֹד עַל עָמְדּוֹ. וְדָבָר זֶה יָדוּעַ מְאֹד וְאֵין סָפֵק בָּזֶה, זֶהוּ הַחֵלֶק הָאֶחָד.
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, הוּא הָאָדָם בִּלְבַד, שֶׁהוּא חֵלֶק שֵׁנִי נֶגֶד כָּל הַמְּצִיאוּת. שֶׁהוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֵינוֹ נִכְלָל עִם שְׁאָר הַנִּמְצָאִים. שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל הָאָדָם נִבְרָא הַכֹּל, וְאֵיךְ יִהְיֶה נִכְלָל הָעֶבֶד עִם אֲדוֹנָיו? דָּבָר זֶה לֹא יִתָּכֵן כְּלָל. וּלְפִיכָךְ הוּא חֵלֶק בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

מלכות השמש אינה משתנת, מלכות האדם משתנת ומקנה שלמות לעולם
וְהוּא גַּם כֵּן נֶחְלָק מִן חֵלֶק הַמְּצִיאוּת הָרִאשׁוֹן, אֲשֶׁר לֹא יְשַׁנּוּ סִדְרָם אֲשֶׁר נִבְרָא עָלָיו, אֲבָל לֹא יִקְנוּ גַּם כֵּן דְּבַר מַעֲלָה נוֹסָף עַל עַצְמָם1 , רַק הֵם נִשְׁאָרִים בַּהֲוָיָתָם כְּמוֹ שֶׁנִּבְרְאוּ, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּפֶרֶק ג'. וְהָאָדָם הַזֶּה, שֶׁהוּא הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, אֶפְשָׁר שֶׁיֵּצֵא מִן הַסֵּדֶר הָרָאוּי. אֲבָל הָאָדָם הוּא קוֹנֶה מַעֲלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה לוֹ. וּכְמוֹ שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ הוּא מֶלֶךְ, גַּם כֵּן הָאָדָם הוּא מֶלֶךְ, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל נָתוּן תַּחְתָּיו. וּמַלְכוּת הָאָדָם הִיא, שֶׁהוּא מוֹלִיךְ שְׁלֵמוּת אֶל כָּל הַתַּחְתּוֹנִים. כִּי הַכֹּל נִבְרָא לַעֲבֹד הָאָדָם וּלְשַׁמְּשׁוֹ, וּבָזֶה הוּא צוּרָה2 אֶל כָּל הַתַּחְתּוֹנִים. וּמוֹלִיךְ שְׁלֵמוּת אֶל הַכֹּל, כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא הַמַּשְׁלִים אֶת הַכֹּל*.

__________________________________
כשנבחן את העולם הזה, נמצא שהוא מורכב משני חלקים הכוללים את כל המציאות. החלק האחד, העולם התחתון הכולל את כל מה שתחת השמש ואף השמש כלולה בו. השמש היא כמלך על עולם הטבע, וכל עולם הטבע נמצא תחת ממשלת השמש. דבר זה מבואר בספר קהלת, שכאשר הוא רוצה לומר עולם הטבע הוא אומר: תחת השמש, לדוגמה: מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. ראיתי ונתון את לבי לכל מעשה אשר נעשה תחת השמש." השמש היא השומרת על סדרי הטבע, על פי מהלכה ותנועתה נקבעים סדרי הטבע. דומה הדבר למלך שהוא שומר ומקפיד על סדרי הממלכה שלא יופרו, כך השמש מושלת בעולם הזה. כמו שנאמר: את השמש לממשלת ביום. השמש שומרת על סדרי העולם שיתקיימו סדריו. דבר זה ידוע ואין בזה ספק, זהו החלק האחד מחלקי עולם הזה.
החלק השני הוא האדם. האדם הוא מציאות עצמית, שאינה כלולה עם שאר הנבראים. בשביל האדם נברא הכל, וכל המציאות נועדה לשרת את האדם. לא יתכן שהאדם יהיה כלול עם שאר הברואים, כשם שלא נכלול את האדון עם עבדיו. לכן אנו צריכים לומר שהאדם הוא מציאות עצמית.
הבדל מהותי נוסף בין האדם לשאר הנבראים, 1 ששאר הנבראים לא משנים את מציאותם, לא לשלילה ולא לחיוב, אינם יורדים ממעלתם ואינם קונים מעלה נוספת מעל המציאות בה נוצרו, אלא הם נשארים כמו שנבראו. דבר זה התבאר לעיל בפרק ג'. לעומתם האדם יכול להשתנות מהמציאות בה נברא, הוא אמור לקנות מעלה גבוהה יותר מזו שהיה בשעת בריאתו. כמו שהשמש היא מלך המושל על עולם הטבע, כך האדם מושל על כל מה שמצוי בעולם התחתון. מלכות האדם היא בכך, שהוא מקנה שלימות לכל הבריאה, כמו המלך שמקנה שלימות לכל העם. כל הנבראים נוצרו כדי לשרת את האדם, הם בבחינת החומר, 2 האדם נותן למציאות את המימד הרוחני, משום כך הוא משלים את העולם והרי הוא בבחינת מלך.


ביאורים
ישנה חלוקה מפורסמת בין העולם הזה לעולם הבא. שני חלקים אלו הם בחינת דרך ומטרה, פרוזדור וטרקלין, כאשר מטרת העולם הזה היא ההכנה לקראת השגת העולם הבא.
המהר"ל מבאר שישנה חלוקה נוספת הנמצאת בתוך אותו חלק של העולם הזה. החלק הראשון הוא המציאות הטבעית החומרית כולה, שנבראה בששת ימי הבריאה. המושלת על מציאות טבעית זו היא השמש, מכיוון שהיא זו שעל-ידה ניתן לחלק באופן ברור את העולם לזמנים של יום ולילה, לשנים, לעונות, למצבים שונים של מזג האוויר ועוד.
החלק השני הוא מציאות האדם. אף-על-פי שגם הוא שייך גם לעולם הטבע, מכל מקום הוא מהווה חלק בפני עצמו שהרי הוא מטרת הבריאה כולה וכל המציאות הטבעית נועדה לשמש אותו, כפי שאומרים חז"ל [קהלת רבה פרשה ז]: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו... כל מה שבראתי בשבילך בראתי". כלומר האדם אינו רק מציאות טבעית. אמנם יש בו גם מציאות טבעית, אך יש בו הרבה מעבר לכך, ובזה הוא נעשה מובדל משאר הבריאה הטבעית (הבדל נוסף יבואר להלן).
יתרונו של האדם על פני שאר הבריאה אינו מנתקו ממנה, אלא מטיל עליו אחריות לנהלה ולהנהיגה. הנהגה זו פירושה לקחת אחריות למעשיו וליישרם, מפני שבמעשיו משפיע שפע רוחני לאותה מציאות שנבראה לשמשו ולסייעו בעבודת השלמתו.

הרחבות
*מעלת האדם ומרכזיותו
כִּי הַכֹּל נִבְרָא לַעֲבֹד הָאָדָם וּלְשַׁמְּשׁוֹ, וּבָזֶה הוּא צוּרָה אֶל כָּל הַתַּחְתּוֹנִים. וּמוֹלִיךְ שְׁלֵמוּת אֶל הַכֹּל, כְּמוֹ הַמֶּלֶךְ שֶׁהוּא הַמַּשְׁלִים אֶת הַכֹּל. חשיבות האדם בעולם הוא יסוד מרכזי. בספרו על אגדות הש"ס כותב המהר"ל שבניגוד לדעת הפילוסופים הטוענים שהאדם הוא כשאר הנבראים ואין בו שום יחוד, דעת חכמי ישראל היא שלאדם הצדיק "מדריגה עליונה יותר מן המלאכים" [חידושי אגדות בכורות ח, ב].
במקום אחר מסביר המהר"ל שהדרך להגיע למדרגה זו היא באמצעות מאבק עם היצר הרע: "יצר הרע, אף שהוא רע בעצמו, מכל מקום על ידו קונה האדם הדבקות בו יתברך לגמרי, כאשר גובר על יצרו ומסלק אותו, כדכתיב 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'... כי אותם שהם עומדים בתפקידיו של מקום ויש בהם יצר הרע והם כובשים אותו, בודאי הם קודמים למלאכים שאין בהם יצר הרע... ולפיכך יצר הרע שברא ה' טוב מצד זה, שכאשר גובר על יצרו מעלתו גבוהה על הכל " [נתיבות עולם, נתיב כוח היצר ד].
על רקע יסוד מרכזיות האדם בבריאה נוכל אף להבין מדוע ישראל נקראו 'בנים'. זאת מכיוון ש"ישראל, כל העולם נברא בשבילם ולכך נקראו ישראל בנים שהם אינם, רק בשביל עצמם" [דרך חיים ג, יד]. ככלל, כל נברא נוצר לצורך נברא אחר. דוגמא טובה לכך היא שרשרת המזון: העשב נוצר כמזון לחגב, והחגב נוצר כמזון ללטאה. ישראל, לעומת-זאת, לא נוצרו לצורך נברא אחר, הם פסגת הבריאה ולכן הם נקראים 'בנים'. כשם שאדם מעמיד צאצאים כמטרה בעלת ערך עצמי ולא על מנת שצאצאיו ידאגו לו וישמשו אותו, כך גם ישראל נוצרו לתכלית עצמית ולא לצורך נבראים אחרים.

שאלות לדיון
כאן המהר"ל אומר שכל הנבראים 'נִשְׁאָרִים בַּהֲוָיָתָם כְּמוֹ שֶׁנִּבְרְאוּ', ואילו בפרק א' כתב שכל הנבראים 'כולם הם פועלים'!
נראה שהאדם דווקא כן משועבד תחת סדרי הטבע (גשמים, אסונות טבע, חוקי הפיזיקה). האם זה סותר את דברי המהר"ל?

הצטרף לדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il