ט"ו בשבט מכונה במשנה (ראש השנה פ"א, א) "ראש השנה לאילן". כינוי זה נובע מהמשמעות ההלכתית של יום זה מבחינת איסור הערלה, ומצוות התרומה והמעשר. יכולים אנו אם כן לראות יום זה כראש השנה למצוות התלויות בארץ.
לכל מצוה בתרי"ג המצוות שניתנו לנו יש פרטי הלכה מעשיים, גדולי הדורות ראשונים ואחרונים מצאו למצוות השונות גם יסודות רעיוניים. רבנו הראי"ה זצ"ל שחיבתה ואהבתה של ארץ ישראל יקדה בו, נתן ביטוי לערך מצוות אלו בכתביו.
בפרקי אורות התחיה שבספר אורות (עמ' נז – נט) עוסק הרב בהרחבה בערך מצוות התרומות והמעשרות, אולם בתחילתו וכן בסופו של הפרק דן הוא ביחס לאומות העולם.

קיים הבדל מהותי בין ישראל לאומות העולם. עם ישראל נבדל מהאומות בהיסטוריה המיוחדת שלו, ובתכונותיו המיוחדות. אופיו המיוחד של עם ישראל מתבטא באמונה עמוקה בא-ל אחד. "נשמתנו מקפת עולם ומלואו ומצגת אותו על בסיס אחדותו העליון". עם ישראל בעומק נשמתו מפנים את ההכרה שהמציאות כולה נובעת מהבורא ובסופו של דבר תשוב כל האנושות להכרה זו.
כאשר העם זוכר את תכונותיו המיוחדות הוא מתרומם ולעומת זאת כאשר עמנו שוכח את גדולתו הדבר מביא להשפלתו.
חייו של עם ישראל אינם מתמקדים רק בהווה. "גדול הוא עברנו ויותר מזה גדול הוא עתידנו". אנו חיים את ההווה מכוח זיכרונות העבר המפואר של עם ישראל, ומכוח הביטחון שעם ישראל ישוב למעמדו הגדול והחשוב.

קיום מצוות התרומה והמעשר-מתוך געגוע לעבר ושאיפה לעתיד
על בסיס הנחות אלו פונה הרב לעיסוק הרחב בעניין התרומות המעשרות.
לדעתו ניתן להבין את ערכן של מצוות אלו דווקא כאשר המבט מופנה להוויה האידיאלית כשמלכות ישראל קיימת ובית המקדש עומד על מכונו, כוהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם. מציאות זו הייתה בעבר ומובטחים אנו שתשוב בעתיד, ודווקא מתוך הסתכלות זו יכולים אנו להבין את משמעותן המלאה של מצוות אלו. כאשר מקיימים אנו מצוות אלה כיום אין בקיום זה אלא זכר לימים עברו, "צורה דלה", אלא שטמון בקיום זה כוח צמיחה שנותר מכוח הקיום המלא בעבר הרחוק, ואותו יש לפתח מתוך השאיפה לקיום השלם בעתיד.
וכדי להבין ולו במקצת את ערך מצוות אלו מתאר בפנינו הרב זצ"ל בלשון נפלאה מרוממת ונשגבת את קיום המצוות ההן באותה מציאות אידיאלית.
התרומות והמעשרות מבטאות את ההכרה בברכת הארץ, את הרצון הטבעי להודות על ברכה זו ולבטא הודאה זו בנתינת חלק ממנה, ואת מעלתם של הכוהנים והלויים מקבלי אותן מתנות.
במציאות האידיאלית השדה והכרם נותנים את יבולם בשפע. וכאשר מתמלא ליבו של האדם מישראל שמחה על טוב הארץ, הרי שרצונו החופשי הוא לתת לכך ביטוי בנתינת חלק מפירותיו, והמתאימים לכך ביותר הם הכוהנים והלויים משרתי ה'.
באותה מציאות עתידית הכוהנים להם ניתנת התרומה ותרומת המעשר הם "אנשי קודש משרתי מקדש ה' אלוהי ישראל, לבם מלא אהבה וחסד, רוח הקודש שפוך על פניהם". כוהנים אלה המפוזרים בערים השונות הם אלה שעם ישראל פגש בהם בבית המקדש בעלותו לרגל "בעמדם לשרת בתוך מקדשנו גאון עוזנו מחמד עינינו". מאידך הלויים להם מעניקים את המעשר הם אלה "הטובים והענוגים אשר לקחו את לבבנו בנועם זמרתם בקודש בהתקדש חג". וכאשר אלה הם המקבלים את מתנות הכהונה הרי ש"אנחנו מתעדנים עדנים רוחניים ונותנים להם בלב מלא שמחה ועושר את חלקם מן המעשר".
לא רק שמחה מתמלא הנותן את התרומה והמעשר, אלא הרבה מעבר לכך. קיום מצוות אלה מרומם את הנותן. "מוצאים אנו בקרבנו רגש מרומם ועולים יחד עם התרומה אל אותו הגובה הרוחני ששם אנשי קודש הללו מתעלים".
וכללית ניתן לומר, שיש במתן התרומה והמעשר, לדעת הראי"ה זצ"ל, ביטוי לקשר העמוק עם הארץ, לקשר עם הכוהנים והלויים משרתי ה', ודרכם מתקשר היהודי אל המקדש בירושלים.

כי קרוב אליך הדבר
האם תיאורים נפלאים אלה יכולים להתחבר אל המציאות הנוכחית שלנו?
תשובתו של מרן הראי"ה היא שאדרבה, מציאות זו היא אומנם רחוקה ומופלאה אך יחד עם זאת המציאות "היא קרובה ומוחשה במלוא נשמתנו כל זמן שאין אנו עסוקים להשכיחה, וכל זמן שאנו שומעים בקולנו הפנימי המושך אותנו ליתן מקום לזיכרונות המחיים אותה בימי שפלותה". הטבעית והמקורית שלנו היא מציאות של געגועים לאותה שלמות, ושל ביטחון שאכן עתיד זה הוא קרוב ומוחשי.
השפעת המקדש על האנושות בעתיד
אותה מציאות עתידית אותה מתאר הרב זצ"ל תרומם לא רק את עם ישראל אלא את האנושות כולה. המקדש בירושלים מרכז האמונה בא-ל אחד הוא זה "אשר הכה חרם את האליליות עם תועבותיה ונתן לאנושיות בסיס טהור ונשגב לחייה הרוחניים". ככל שהאנושות מתרחקת ממקור זה היא מתדרדרת, ובעתיד היא עומדת להתקרב מחדש לאותו מקור. האנושות שתרבותה סוטה מדרך הישר, הנגועה "באיבה ותחרות ובכל חולי וקצף", המתחכמת ומתרחקת מהפשטות והתום תחזור אל רגשה הטבעי. הטהרה והקדושה האופפות את המקדש ישפיעו את השפעתן על כל אומות העולם. "במקום אחד במלוא התבל כדאי לה לאנושות לראות את עצמה בתומת ילדותה... אין קץ לעונג השירה אשר תתחולל בכל העולם הנעור לרגלי המחזה הנשגב הזה... רק סכל ואין לב.. יוכל לחפוץ ליתן כחל ושרק של התרבות החדשה הלקויה... באיבה ותחרות ובכל חלי וקצף, על גלי ים החיים הבריאים ועתיקים הללו... הכל ישמח דווקא במחזה הנאור הטבעי... שהוא מנהיר דווקא אז את כל שלל צבעי אורותיו ומפזרם בישראל ועל עם רב."
אנו שזכינו לחיות בארץ הקודש ולראות בתקומתו המופלאה של עם ישראל, חשים לפעמים מבוכה נוכח שטף הגלים של תרבות המערב הקלוקלת, הנראה כמאיים על המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. דברי הרב מחזקים בליבנו את הביטחון שגלים עכורים אלו יחלפו, ועם ישראל יתייצב במהרה על הדרך העולה בית אל.