ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק מ"ט חלק ד

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה תפארת ישראל למהר"ל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ז אדר א' תשע"ד

פרק מ"ט חלק ד

כ"ז אדר א' תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אבישי בן נעם וזיוה קסה ז"ל

יו"ד בסוף נקבה מיעוט כוחה, בראש הזכר עצמת הכח
וְאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁמִּתְּחִלָּה הָיְתָה בְּסוֹף נְקֵבָה, וְעַתָּה תִּהְיֶה בְּרֹאשׁ הַזָּכָר. וְדָבָר זֶה מֻפְלָג מְאֹד. וּפֵרוּשׁ דָּבָר זֶה, כִּי הַיּוֹ"ד מוֹרֶה מִעוּט, כַּאֲשֶׁר הִיא בְּסוֹף הַתֵּבָה שֶׁל שָׂרַי, וּמוֹרֶה כִּי לֹא הָיְתָה רַק לְאֻמָּתָהּ בִּלְבַד. אֲבָל כַּאֲשֶׁר הַיּוֹ"ד הִיא בְּרֹאשׁ זָכָר, אַף עַל גַּב שֶׁהִיא מוֹרָה מִעוּט, הַיְנוּ שֶׁהַזָּכָר יֵשׁ לוֹ מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, וְכָל מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה הִיא מְעַט וּקְטַנָּה. וְדָבָר זֶה שַׁיָּךְ בְּזָכָר דַּוְקָא, כִּי אֵין שַׁיָּךְ זֶה בִּנְקֵבָה, שֶׁתִּהְיֶה מִתְחַבֶּרֶת הַנְּקֵבָה בְּמַדְרֵגַת הַיּוֹ"ד הַקְּטַנָּה, הַנִּסְתָּר, כִּי מַדְרֵגַת הַנְּקֵבָה הִיא גְּלוּיָה בִּלְתִּי נִסְתֶּרֶת. וּלְפִיכָךְ אֵין הַיּוֹ"ד בְּרֹאשׁ הַנְּקֵבָה רַק בְּסוֹף הַנְּקֵבָה, הַמּוֹרֶה עַל מִעוּט כֹּחַ הַנְּקֵבָה, אֲבָל לֹא בְּרֹאשָׁהּ, כִּי בְּרֹאשָׁהּ, אַדְּרַבָּה מוֹרֶה עַל הַמַּדְרֵגָה הַקְּטַנָּה הַנִּסְתֶּרֶת. וּלְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי תְּחִלָּה הָיְתָה בְּסוֹף הַנְּקֵבָה, שֶׁמּוֹרֶה מִעוּט כֹּחַ, עַכְשָׁו תִּהְיֶה בְּרֹאשׁ הַזָּכָר, וְזֶה יִהְיֶה מוֹרֶה גֹּדֶל כֹּחַ. מִכָּל מָקוֹם, כִּי שָׂרָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִן הָאִמָּהוֹת, מִעוּט הַכֹּחַ שֶׁלָּהּ רָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בְּרֹאשׁ הַזָּכָר, שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ בְּנָהּ שֶׁל שָׂרָה. וּלְפִיכָךְ הַהֲוָיָה שֶׁהִיא בַּסּוֹף שֶׁל שָׂרָה, וְאֶבֶן אֲשֶׁר מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הֵם הָאָבוֹת, שֶׁהֵם הַתְחָלָה, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה 1 אֵצֶל הַבָּנִים*, שֶׁהֵם אַחֲרוֹנִים. וּלְפִיכָךְ, הַיּוֹ"ד שֶׁהָיָה בְּסוֹף שָׂרַי, בָּאָה בְּרֹאשׁ יְהוֹשֻׁעַ. כִּי סוֹף הַדָּבָר שֶׁהוּא אֶחָד2 , הוּא רֹאשׁ וְהַתְחָלָה לַאֲשֶׁר הוּא אַחֲרָיו.
יו"ד העתיד בראש הזכר ובסוף הנקבה, מפני תפקיד הזכר והנקבה
וְתֵדַע עוֹד, כִּי הַיּוֹ"ד הִיא אוֹת חֲשׁוּבָה, שֶׁהַיּוֹ"ד מִן הַשֵּׁם3 . וְהוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּרֹאשׁ הַתֵּבָה בִּלְשׁוֹן עָתִיד, יִפְקֹד. וּבִלְשׁוֹן נְקֵבָה בִּלְשׁוֹן עָתִיד בַּסּוֹף, תִּפְקְדִי. וְדָבָר זֶה, כִּי מַדְרֵגַת הַזָּכָר שֶׁהוּא הַתְחָלָה, וְהָאִשָּׁה מַשְׁלֶמֶת אֶת הַזָּכָר, וְהַהַשְׁלָמָה הוּא בַּסּוֹף. וּלְכָךְ הַיּוֹ"ד שֶׁהָיָה בְּסוֹף שָׂרָה, בָּאָה לִיהוֹשֻׁעַ בָּרֹאשׁ. וְהַדְּבָרִים הָאֵלּוּ עֲמֻקִּים מְאֹד מְאֹד בְּחָכְמָה. וְהִתְבָּאֵר לְךָ, כִּי כָּל הֲוָיוֹת שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה, לֹא הָיָה בִּטּוּל לָהֶם כְּלָל. וּבָזֶה הִתְבָּאֵר, וְעוֹד יִתְבָּאֵר.

___________________________________

ואמר הקב"ה שמתחילה היתה היו"ד בסוף השם של נקבה, ועתה תיהיה בראש שם של זכר. דבר זה עמוק מאד. פירוש הדבר, היו"ד, שהיא קטנה, כאשר היא באה בסוף מילה היא מורה על מיעוט. לכן כאשר היא בסוף שמה של שרי, מלמד שהיא רק לאומה הישראלית. אבל כאשר היו"ד בתחילת שם הזכר, אמנם היא מורה על מיעוט, אבל המיעוט הוא מפני מעלה עליונה נסתרת, כי מעלה עליונה ונסתרת היא מועטה וקטנה. מדרגה זו היא מדרגת הזכר, אבל הנקבה היא גלויה ואינה נסתרת, לכן אין היא שייכת אל היו"ד הנסתרת. לכן היו"ד היא בסוף השם של הנקבה, שזה מלמד על מיעוט כוחה, ולא בתחילת שמה, שזה היה מורה על מעלה נסתרת. לכן אמר הקב"ה על היו"ד, שבתחילה היתה בסוף שם של נקבה, שזה מורה על מיעוט כח, ועתה תהיה בראש זכר, שזה מורה על מעלה עליונה. מיעוט כוחה של שרה ראוי הוא להיות בתחילת שמו של יהושע, שהוא מצאצאיה של שרה. 1 ומה שהוא בקטנות אצל האבות מופיע בצורה של כח גדול יותר אצל הבנים. לכן היו"ד של סוף שמה של שרה באה בראשו של יהושע כי 2 הסוף של הראשונים הוא התחלה לאשר באים אחריהם.
ודע עוד, אות יו"ד היא אות חשובה, מפני 3 שהיא מאותיות שם הוי"ה. האות יו"ד מורה על העתיד אצל הזכר בתחילת הפעל יפקוד. ואצל הנקבה בסוף הפעל תפקדי. ענין זה הוא מפני שהזכר הוא ההתחלה והנקבה משלימה את הזכר, וההשלמה היא בסוף. לכן היו"ד שהיתה בסוף שרי עברה לתחילתו של יהושע. דברים אלה הם חכמה עמוקה מאד מאד. התבאר לך בפרק זה, כי כל מה שיש בתורה הוא דבר שאין לו ביטול כלל. דבר זה יתבאר עוד בפרקים הבאים.


ביאורים

אותיות השפה העברית טומנים בחובם סודות גדולים. סדר האותיות וצורתם אינם נקבעו בזמן מן הזמנים על ידי אוסף חכמים שהחליטו על צורה מסוימת לאות. בשפת הקודש כל האותיות ניתנו על ידי הקב"ה שיצק משמעות לצורת הכתיבה של כל אות בשפת הקודש. למשל, האות י' היא האות הקטנה ביותר באל"ף-בי"ת. יש לכך משמעות רבה. היא מבטאת מיעוט והקטנה.
ישנה משמעות עמוקה אף למיקום של האות במילה. אין הדבר משפיע רק על איך המילה נקראת אלא גם על התוכן של המילה. משמעות מילה שהאות י' בראשיתה שונה ממשמעות מילה שהאות י' נמצאת בסופה.
כאשר האות י' מופיעה בסוף המילה היא בעצם משמשת כעזר להבנת אותה מילה. כתוספת הבהרה. רואים זאת במילה 'שרי'. משמעות המילה 'שרי' הוא שהיא הייתה שרה, מלכה. אך אין אנו יודעים אם היא הייתה שרה ובעלת חשיבות גדולה לכל העולם כולו או רק לעם בו היא ישבה. לכן נכתבה האות י' בסופה. האות י' מלמדת על הקטנה ומורה לנו להקטין את המשמעות של המילה שלפניה. ולכן היא מלמדת אותנו שבתחילת דרכה שרה אמנו הייתה המלכה והמדריכה הרוחנית של העם אשר בתוכו פעלה. לאחר שהקב"ה בישר לה שהיא תהפוך להיות המורה הרוחנית של העולם כולו נלקחה ממנה הי' כדי שהמשמעות של שמה תהיה המשמעות האמיתית שהיא השרה של האנושות כולה.
כאשר האות י' מופיעה בתחילת המילה היא מורה לנו שמילה זו היא פנימית, נסתרת. דבר קטן רומז לנו על כך שהעומק הפנימי שלו הוא גדול מאוד ואינו מתגלה. כל האותיות מגלות את התוכן שלהן באופן ניכר. הן גדולות בנפחן ונראות היטב לעין. האות י', לעומת זאת, היא נקודה קטנה אשר התוכן שלה כמעט ואינו מתגלה דרכה. זהו ההבדל בין זכר לנקבה. הנקבה ניחנה בכישרון דיבור. "עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו הנשים" [קידושין מט:]. השיחה היא היכולת לבטא את עולמנו הפנימי כלפי חוץ. האישה היא כישרונית בכך ולכן עולמה הפנימי מתגלה כלפי חוץ על ידי השיחה. לעומת זאת, הגבר מתקשה יותר לחשוף את רגשותיו וממילא עולמו הפנימי נשאר נסתר. ולכן האות י', הקטנה והכמעט בלתי נראית, התווספה לתחילת שמו של יהושע, האיש, כדי ללמדנו על אישיותו כולה, אישיות פנימית ועמוקה. כל זאת למדנו מאות אחת בתורה.

הרחבות
* אבות ובנים
וְאֶבֶן אֲשֶׁר מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הֵם הָאָבוֹת, שֶׁהֵם הַתְחָלָה, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה אֵצֶל הַבָּנִים. בדברי המהר"ל טמונה נקודה מהותית: היחס בין האבות והבנים בעם ישראל. על דברי המשנה: "עשרה דורות מנח עד אברהם... עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו " [אבות ה, ב-ג], עולה הקושי מדוע השתנה הניסוח מ'אברהם' ל'אברהם אבינו'. מסביר ר' חיים מוולאזין "כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגם, לבניו אחריו המה כטבע מוטבע, ובקצת יגיעה יגיעו לזה. כמו שנראה בחוש, שרבים מעמי ארץ מהיהודים, מוסרים את עצמם על קידוש השם, והוא מוטבע בנו מאבינו אברהם, שמסר נפשו לאור כשדים על אמונתו" [ רוח חיים שם].
הרב קוק כותב: "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה" [ אורות ישראל ד ט]. מדבריו עולה עומק נוסף לדברי ר' חיים מוולאזין: לא זו בלבד שיש לבנים תכונות שהוטבעו מכוח האבות, אלא האופי הישראלי והתורה ('הצד הטבעי' ו'הצד הלמודי') הם שני צדדים של אותו המטבע, ועל ידי קיום פרטי המצוות הבנים מוציאים אל הפועל את אופי הנפש הישראלית (עיין אגרות ראיה תקנה). "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשַי למעשֵי אבותי, אברהם יצחק ויעקב" [ תנא דבי אליהו רבה כג]. חובה זו מתבססת על העובדה שבכל יהודי גנוז האופי של האבות, ועל הבנים לממשו במעשיהם כדי להחיש את קיום ההבטחות שנתן הקב"ה לאבות (עיין קול התור א ח).

שאלות לדיון
המהר"ל אומר ש"כָל מַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה הִיא מְעַט וּקְטַנָּה", למה ככל שגדלה הכמות קטן האיכות?
'מעשה אבות סימן לבנים'. כיצד ניתן להבין משפט זה לאור דברי המהר"ל?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il