ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש הראשון חלק ב
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
עם ישראל
אָמְנָם, הוֹדִיעַתְנוּ הַתּוֹרָה שֶׁמֵּאֵלּוּ הַנִּבְרָאִים* הַחֲסֵרִים אֲשֶׁר הֵם בְּתַכְלִית* הַחִסָּרוֹן כָּל אֶחָד מִצַּד עַצְמוֹ, בְּהֵאָסְפָם יַחַד יִתְחַדְּשׁוּ מֵהֶם מֻרְכָּבִים• רַבִּים בַּעֲלֵי מַעֲלָה רַבֵּי הַשְּׁלֵמוּת. כִּי אֵין סָפֵק, שֶׁאֵלּוּ הַנִּבְרָאִים הָרִאשׁוֹנִים אֲשֶׁר הֵם חֶלְקֵי כֹּל הַהֹוִים*, חֲסֵרִים מְאֹד, עַד שֶׁלֹּא חָלוּ בָּהֶם גַּם הַסְּגֻלּוֹת הַנִּמְצָאוֹת בַּדּוֹמֵם הַמֻּרְכָּב מֵהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר סְגֻלּוֹת הַצּוֹמֵחַ וְהַחַי וְהָאָדָם, כִּי אֵין מִן הַמְחֻיָּב* שֶׁהַכְּלָל אֲשֶׁר יִמָּצֵא* מֵחֲלָקִים גְּרוּעִים שֶׁיִּדְבַּק בּוֹ אוֹתוֹ חִסָּרוֹן אֲשֶׁר (בְּחִלּוּף) [בְּחֶלְקֵי] פְּשׁוּטָיו, אֲבָל מִצַּד הֱיוֹתוֹ כּוֹלֵל וּמֻרְכָּב יִמָּצְאוּ בּוֹ שְׁלֵימֻיּוֹת וְתוֹעֲלוֹת אֵינָן בִּפְשׁוּטָיו וּפְרָטָיו.
ציבור יותר שלם מהפרטים
וְעַל זֶה הַצַּד* אֲשֶׁר אִמְּתָה לָנוּ הַהֲוָיָה הַטִּבְעִית, הוּא מַה שֶּׁהִפְלִיגוּ לָנוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּשִׁבְחוֹ וּמוֹרָאוֹ שֶׁל צִבּוּר, עַד שֶׁאָמְרוּ (סוטה מ א): "לְעוֹלָם תְּהֵא אֵימַת צִבּוּר עָלֶיךָ", עַד שֶׁמָּצִינוּ שֶׁנֶּעֱנַשׁ אֲדוֹן הַנְּבִיאִים בָּזֶה בְּאָמְרוֹ (במדבר כ י): "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים", וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד מִצַּד פְּרָטִיוּתוֹ לֹא הָיָה רָאוּי לָזֶה*. וְאָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּ"קִדּוּשִׁין" (לו א): "וְכִי תֵימָא* בָּנֵי סְכָלֵי לָא מִיקְרוּ בָּנֵי, תָּא שְׁמַע (ירמיה ד כב): 'בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה', וְכִי תֵימָא בָּנֵי דְּלָא מֵהֵימְנֵי* לָא מִיקְרוּ בָּנֵי, תָּא שְׁמַע (דברים לב כ): 'בָּנִים לֹא אֵמוּן בָּם'". רָצוּ בָּזֶה: שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד מִצַּד עַצְמוֹ אֵינוֹ רָאוּי לָזֶה, מִצַּד הִצְטָרְפוֹ לְזוּלָתוֹ יִקְנֶה הַכְּלָל שֶׁבַח וּמַעֲלָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁרָאוּי מִצַּד פְּרָטָיו, כַּאֲשֶׁר* קָנוּ הַמֻּרְכָּבִים כֻּלָּם סְגֻלּוֹת וּמַעֲלוֹת אֲשֶׁר לֹא הָיוּ בַּנִּפְרָדִים אֲשֶׁר קֻבְּצוּ מֵהֶם. וּכְבָר רָמְזוּ (כריתות ו ב) בַּחֶלְבְּנָה* שֶׁהוּשְׂמָה עִם סַמֵּי הַקְּטֹרֶת וְהָיָה מִן הַנִּרְאֶה שֶׁתַּפְסִיד* אוֹתָם לְהֶפְסֵד רֵיחָהּ, וְעִם כָּל זֶה, אִמְּתָה לָנוּ הַנְּבוּאָה שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת זוּלָתָהּ*, כִּי כֵן הָעִנְיָן בְּהִצְטָרֵף עִמָּנוּ בַּעֲבוֹדָתֵנוּ לַה' יִתְבָּרַךְ הַחַטָּאִים וְהַפּוֹשְׁעִים – שֶׁלֹּא יַפְסִידוּ עֲבוֹדָתֵנוּ, אֲבָל תִּהְיֶה בָּזֶה יוֹתֵר שְׁלֵמָה.
___________________________________
אֵלּוּ הַנִּבְרָאִים – ארבעת היסודות. בְּתַכְלִית – בשיא. הֵם חֶלְקֵי כֹּל הַהֹוִים – מהיסודות מורכבים כל הנבראים. אֵין מִן הַמְחֻיָּב – לא הכרחי. יִמָּצֵא – מורכב. וְעַל זֶה הַצַּד – על פי הנחה זו (דלעיל). רָאוּי לָזֶה – לתוכחה של משה. וְכִי תֵימָא וכו' – ואם תאמר בנים סכלים (ישראל החוטאים) לא נקראים בנים. דְּלָא מֵהֵימְנֵי – ללא אמונה בה'. כַּאֲשֶׁר – כמו. בַּחֶלְבְּנָה – אחד הסממנים שריחו רע. שֶׁתַּפְסִיד – שתקלקל ותפגום בריחם. שֶׁאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת זוּלָתָהּ – הקטורת אינה שלימה מבלעדי החלבנה.
ביאורים
ככל שחומר מסוים הוא יותר יסודי ופחות מורכב כך היכולת שלו להשפיע לטובה קטנה יותר. למשל, שתיית יין המכיל אלכוהול יכול לגרום לאדם שמחה. מאידך, שתיית אלכוהול טהור לבדו בכמות גדולה ללא תוספת של חומרים מאזנים זוהי סכנת נפשות. הדבר נכון גם ביסודות המרכיבים את המציאות שלנגד עינינו. אין יכולת לאדם להיפגש עם יסוד האש לבדו. אם הוא היה מופיע במציאות בטהרתו – העולם היה נשרף. אך כאשר יסוד זה מתגלה במינונים שונים ובחומרים מגוונים הוא מביא ברכה.
מחדש הר"ן שעיקרון זה קיים גם בתחומים אחרים. חוק זה נכון לא רק במדעי הטבע אלא אף במדעי החברה ובפסיכולוגיה החברתית. כשאנו בוחנים חברה אפשר להתבונן בה בשני אופנים: על הפרטים המרכיבים אותה ועל החברה בכללותה. למבט האנושי קשה להביט על הכלל ולא להתייחס לפרטים, שהרי הפרטים הם אלו שמרכיבים את הכלל. כך למשל אם האנשים שמרכיבים את החברה הם אנשים רשעים ומרדנים, ממילא הציבור כולו הוא כזה. אך מבט זה יסודו בטעות. הציבור הוא אינו סך אוסף האנשים המרכיבים אותו אלא מציאות חדשה בעלת תכונות חיוביות . זוהי הסתכלות שאינה מביטה על האדם הבודד אלא על הכלל כולו. הסתכלות זו אינה כה פשוטה ליישום עד כדי שאדון הנביאים, משה רבנו, חטא בה. כשעם ישראל זעק שהוא צמא למים, משה רבנו, מתוך רגישותו הרבה, שמע את צעקותיהם של כל אחד מישראל. הוא הבחין שצעקה זו אינה נובעת ממניעים טהורים אלא מתוך רצון למרוד בקב"ה, ולכן אמר: 'שמעו נא המורים!'. אך על אמירה זו נענש, מכיוון שהיא נבעה מהסתכלות לא נכונה על הכלל. כשמתייחסים אל הציבור איננו יכולים להתייחס למניעים הזרים שנמצאים בקרב ליבו של כל אחד. יש לכלל שורש משותף והוא הרצון למים. לא יתכן שכלל ישראל כולו יבקש מים מתוך מרידה. לכן משה נענש שלא יוכל להיכנס לארץ ולהמשיך להנהיג את עם ישראל מכיוון שהיה חסר לו, לפי מדרגתו, המבט הנכון על הכלל.
דבר זה נכון אף בחברה המורכבת מצדיקים ורשעים. במבט ראשון עדיף שרק הצדיקים יקימו חברת מופת העושה את רצון ה' וירחיקו את הרשעים מחברתם. אך זה נכון רק במבט שהכלל הוא אוסף פרטים. לעומת זאת אם אנו מביטים על החברה כמציאות חדשה שעולה ממכלול הפרטים, אנו זקוקים לרשעים. הרשעים נצרכים כדי להעלות את ערך הכלל! המשל לכך הוא סממני הקטורת. הקטורת הייתה מורכבת מאחד עשר חומרים. אחד מהם היה החלבנה. סם זה היה בעל ריח נורא ולמרות זאת אי אפשר היה לוותר עליו. 'אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה'. כשהחלבנה הצטרפה לשאר הסממנים היא הוסיפה את תכונותיה המיוחדות לתערובת החומרים, ובצירוף כולם נוצרה הקטורת בעלת הריח הנפלא. כך גם חייבים לצרף את הרשעים לציבור אשר יוסיפו מכישרונותיהם ומתכונותיהם והערבוב של הכוחות כולם יצור ציבור שכולו זכאי לפני ה'.
הרחבות
•יחס הראשונים לארבעת היסודות
מֵּאֵלּוּ הַנִּבְרָאִים... יַחַד יִתְחַדְּשׁוּ מֵהֶם מֻרְכָּבִים. הר"ן כותב בתחילת הדרוש, שהעולם וכל הנבראים מורכבים מארבעה יסודות: אש, רוח, מים ועפר. תפיסה זו הייתה נפוצה בימי הביניים, ונקט בה גם הרמב"ם [הלכות יסודי התורה ג, י].
גם חלק נכבד מהפילוסופים היוונים דגלו בתפיסה זו, אולם בעוד שהפילוסופים טעו וסברו שהיסודות הורכבו זה בזה ללא יד מכוונת, גישת הראשונים היא שהקב"ה הוא זה שברא והרכיב את היסודות.
לעומת הרמב"ם והר"ן, שנקטו כתפיסת 'ארבעת היסודות', ריה"ל ורס"ג העלו בזה מספר תמיהות: א. אין כל ראיה לכך שהעולם הורכב מיסודות אלו! ב. מניין לנו שהרכבת יסודות יכולה ליצור חומר חדש, הרי לדוגמה אם נערבב מים וחול לא ייווצר חומר חדש, אלא רק תערובת של שני חומרים שתיפרד לאחר זמן! ג. מעולם לא ראינו חומר שמתפרק לארבעת היסודות! [כוזרי, ה, יד, אמונות ודעות א, ג].
בהמשך דבריו, ריה"ל מסכם את שיטתו: "אולם לפי דעת התורה, ברא האלוה את העולם כמו שהוא, ואת בעלי החיים ואת הצמחים אשר בו בצביונם, ולא היה לו כל צורך להקדים בראשונה אמצעיים (הכוונה לארבעת היסודות) ולחבר מהם אחרי זה גופים מורכבים" [שם].
עד כה הסברנו את תפיסת ארבעת היסודות באופן שהעולם נברא מהרכבתם של ארבעה חומרים יסודיים. אולם יש שהסבירו שארבעת היסודות מסמלים ארבע תכונות הקיימות בכל חומר: חום, קור, יובש ולחות. כפירוש זה ניתן לכאורה לדייק מדברי המדרש: "...ארבעה טבעים שברא מהם הקדוש ברוך הוא העולם... הארץ... המים... האויר... והאש..." [מדרש רבה נשא, יד, יב]. המילה "טבעים" מתאימה יותר לתיאור תכונת החומר מאשר לתיאור סוג החומר. עיין בהרחבות להלן - ל אדר א, בעניין יחס המדע לארבעת היסודות.
שאלות לדיון
מדוע הקב"ה לא ברא את הנבראים הראשונים שלמים? זה היה יכול להיות הרבה יותר פשוט!
אם יש לציבור כל כך הרבה סגולות ומעלות, מדוע הוא צריך מנהיגים? האם הוא לא יכול להסתדר לבדו?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
