ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש הראשון חלק ה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
מרת צילה בת יחיאל צבי וצביה גולדה ע"ה
וְזֶהוּ אֶצְלִי פֵּרוּשׁ (בראשית ב יז): "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת", כִּי זֶה הַמַּאֲמָר אֵינֶנּוּ עֹנֶשׁ עַל הַמֶּרִי*, כִּי אִלּוּ הָיָה כֵּן אֵינֶנּוּ רָאוּי שֶׁיְּקֻלַּל עוֹד בְּחֶטְאוֹ*, אֲבָל* שֶׁיֵּעָנֵשׁ בָּעֹנֶשׁ הַנִּגְזָר עָלָיו אִם יַעֲבֹר עַל הַמִּצְוָה, וְהוּא: שֶׁיִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, לֹא דָּבָר אַחֵר, וּמַדּוּעַ יְקַלֵּל עוֹד מַעֲשֵׂה יָדָיו וְשֶׁתִּהְיֶה הָאֲדָמָה אֲרוּרָה בַּעֲדוֹ. אֲבָל סוֹד הָעִנְיָן כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ: כִּי כָּל שְׁלֵמוּת מִזְגוֹ וֶהֱיוֹתוֹ שׁוֹכֵן בְּמִבְחַר הַמְּקוֹמוֹת* לֹא יַסְפִּיק כָּל זֶה לִהְיוֹתוֹ חַי לָעַד לְעוֹלָם אִם לֹא מִצַּד תִּגְבֹּרֶת הַנֶּפֶשׁ וְכֹחָהּ, וְיָדוּעַ שֶׁהַנֶּפֶשׁ תִּגְבַּר כְּפִי מַה שֶּׁיַּרְבֶּה הָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמֻּשְׂכָּלוֹת וִימַעֵט מֵהַבִּיט בַּמְפֻרְסָמוֹת*, וְיָדוּעַ שֶׁזֶּה הָעֵץ* אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה, הָיָה מִטִּבְעוֹ לְהָעִיר הָאָדָם וּלְהַמְשִׁיכוֹ אֶל הַמְפֻרְסָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: "חִטָּה הָיְתָה, שֶׁאֵין הַתִּינוֹק יוֹדֵעַ לִקְרֹא אַבָּא וְאִמָּא עַד שֶׁטּוֹעֵם טַעַם דָּגָן", וּמִפְּנֵי זֶה אָמַר לוֹ ה' יִתְבָּרַךְ: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ", כִּי הִנְנִי מוֹדִיעֲךָ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ תִּהְיֶה בֶּן מָוֶת, כִּי יִתְחַזְּקוּ כֹּחוֹת הַגּוּף וְתֵחָלֵשׁ נַפְשְׁךָ, וְאַתָּה מִצַּד גּוּפְךָ אֵינְךָ רָאוּי לְחַיִּים. הִנֵּה אִם כֵּן, בְּזֶה הַפָּסוּק בָּאָה אֵלָיו הָאַזְהָרָה וְטַעֲמָהּ, לֹא עָנְשָׁהּ* כְּלָל•.
טעות האישה
וְהָאִשָּׁה לֹא יָרְדָה לְסוֹד הָעִנְיָן וְטַעֲמוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁהָאָדָם גַּם כֵּן לֹא הֱבִינוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה הָאִשָּׁה לָקְחָה הַדְּבָרִים כִּפְשָׁטָם – שֶׁיִּהְיֶה טֶבַע הָעֵץ הַהוּא מַשְׁחִית* אֶת הַגּוּף בְּטִבְעוֹ, וְזֶהוּ אָמְרוֹ (בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" וגו', הֶאֱרִיךְ הַכָּתוּב בָּזֶה לְהוֹדִיעֵנוּ טָעוּת הָאִשָּׁה מֶה הָיָה•, כִּי לְפִי מַחֲשַׁבְתָּהּ לְדִבְרֵי ה' יִתְבָּרַךְ שֶׁטֶּבַע הָעֵץ לְהַשְׁחִית הַגּוּף מִצַּד מֶזֶג הַגּוּף, רָאֲתָה שֶׁזֶּה אִי אֶפְשָׁר, כִּי כְּבָר כָּתְבוּ הַחֲכָמִים כֻּלָּם שֶׁהוּא מִן הַנִּמְנָע* שֶׁהַסַּמִּים הַמְמִיתִים יִהְיֶה רֵיחָם וְטַעֲמָם וְקֻרְבָתָם נָאוֹת* לַגּוּף, וְכָל מַה שֶּׁיִּמָּצֵא שֶׁיִּהְיֶה עָרֵב בְּטַעֲמוֹ וְנָאוֹת בְּרֵיחוֹ אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה מִכְּלַל סַמֵּי הַמָּוֶת, וּמִפְּנֵי זֶה בִּרְאוֹת הָאִשָּׁה הַפְּרִי הַהוּא וּתְכוּנוֹתָיו וְרֵיחוֹ וְתָאֳרוֹ*, שֶׁהוּא מִתְיַחֵס אֶל הַמֶּזֶג הָאֱנוֹשִׁי, שָׁפְטָה בִּסְבָרָתָהּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה זֶה מֵמִית וְלֹא מְקַצֵּר חַיִּים. וְאֵין סָפֵק, שֶׁמִּשְׁפָּטָהּ* הָיָה צוֹדֵק כְּפִי טֶבַע הַפְּרִי וּמֶזֶג הַגּוּף, שֶׁלֹּא הָיָה מַחֲלִישׁ הַגּוּף וּמְחַסְּרוֹ, אֲבָל* הָיָה מְחַזֵּק הַגּוּף וְכֹחוֹתָיו, אֶלָּא שֶׁמִּצַּד שֶׁהָיָה מְחַזֵּק אוֹתוֹ הָיָה מַחֲלִישׁ הַנֶּפֶשׁ עַד שֶׁלֹּא הָיָה אֶפְשָׁר לָהּ לְקַיֵּם הַגּוּף אֶלָּא הַקִּיּוּם הָרָאוּי אֵלָיו כְּפִי מִזְגוֹ וְטִבְעוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה הָיָה רָאוּי שֶׁיֵּעָנֵשׁ הָאָדָם בְּעָבְרוֹ מִצְוַת ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הֱיוֹתוֹ בֶּן מָוֶת לֹא הָיָה עֹנֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אֲבָל הָיָה עָנְשׁוֹ, שֶׁכַּאֲשֶׁר בָּחַר תַּאֲוַת הָעִנְיָנִים הַמְפֻרְסָמִים, כֵּן יִהְיֶה עַל כָּרְחוֹ צָרִיךְ אֲלֵיהֶם יוֹתֵר* וְנִשְׁקָע אֲלֵיהֶם, שֶׁיָּדוּעַ, כִּי כַּאֲשֶׁר יִמְצָא הָאָדָם הַמִּצְטָרֵךְ אֵלָיו בִּנְקַלָּה*, לֹא יִצְטָרֵךְ לַחֲשֹׁב מַחֲשָׁבוֹת רַבּוֹת וְלִהְיוֹתוֹ נִשְׁקָע בַּמְפֻרְסָמוֹת, אֲבָל כַּאֲשֶׁר יִזְרַע וְהָאֲדָמָה תַּצְמִיחַ קוֹץ וְדַרְדַּר, יִכְלֶה זְמַנּוֹ בְּנֵזֶק וּבֶהָלָה בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּחַר בָּהּ, עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֵלָיו קִנְיָן חָשׁוּב, כִּי אִם – "עִנְיָן", כְּלוֹמַר: הִתְעַסְּקוּת בִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית*, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר קֹהֶלֶת (ב כו): "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסֹף וְלִכְנוֹס", רָצָה לוֹמַר: שֶׁלֹּא תַגִּיעַ אֵלָיו רַק טִרְדָּה וּמַחְשָׁבָה וְהִתְעַסְּקוּת לְבַד. וּלְכָךְ גֹּרַשׁ מִגַּן עֵדֶן וְהוּשַׂם בְּמַחֲשַׁכֵּי הָאֲדָמָה לַחְשֹׁב בָּהּ מַחֲשָׁבוֹת.
___________________________________
הַמֶּרִי – העבירה על דבר ה'. שֶׁיְּקֻלַּל עוֹד בְּחֶטְאוֹ – שייענש עונש נוסף. אֲבָל – אלא. בְּמִבְחַר הַמְּקוֹמוֹת – גן עדן, המעולה שבמקומות. בַּמְפֻרְסָמוֹת – בעניינים הגשמיים. הָעֵץ – עץ הדעת טוב ורע. לֹא עָנְשָׁהּ – אינו בבחינת עונש אלא טעם לאיסור. מַשְׁחִית – מזיק ולכן מביא למיתה. מִן הַנִּמְנָע – לא יתכן. נָאוֹת – ראוי. וְתָאֳרוֹ – מראהו. שֶׁמִּשְׁפָּטָהּ – מסקנתה ההגיונית. אֲבָל – אלא. צָרִיךְ אֲלֵיהֶם יוֹתֵר וכו' – ישתעבד בעמל רב לעסוק בענייני גשמיות. בִּנְקַלָּה – בקלות. בִּלְתִּי בַּעַל תַּכְלִית – שלא מגיעה למטרתה.
ביאורים
חטא האדם הראשון ועונשו מעלים שאלות רבות. ראשית, מדוע נענש האדם בעונש כה חמור על מעשה שנראה לכאורה קטן ושולי? כמו כן, מדוע נענש יותר ממה שנאמר לו, שהרי ה' אמר לו שאם יאכל מעץ הדעת יענש במיתה, אם כן מדוע קילל ה' גם את האדמה אשר מכאן ואילך "קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" [בראשית ג, יח]? הר"ן מבאר פרשייה זו בביאור מעמיק.
האדם יכול לחיות לעולם. יש בתוכו איזון עדין בין כוחות הגוף אשר יכול להחזיק מעמד לנצח. אלא שעל מנת לשמור על איזון זה על האדם לא להימשך אחר תאוותיו ולא לנטות אחר אחד מכוחות הגוף. אם לא יעשה כן, האיזון ייפגם ויגרום למיתתו. האפשרות שלא לצאת מהאיזון קיימת רק אם נפשו של האדם תהיה הדומיננטית בדרך חייו. דבר זה יקרה כאשר האדם יהיה עסוק במושכלות, דהיינו יעסוק בעניינים רוחניים ולא בסיפוק תאוותיו. רק בדרך זו יחיה לנצח. כאשר האדם אכל מעץ הדעת בגלל שנטה אחרי תאוות גופו הוא הפך מיד לבן מוות. "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" [בראשית ב, יז] זהו אינו עונש אלא תוצאה ישירה של מעשה האדם.
הטעות הגדולה של האישה הייתה שהיא חשבה שעץ זה הוא מורעל והאוכל ממנו מת. היא הבינה שה' אמר שלא לאכול מהעץ כי הוא מזיק לגוף. ישנו חוק טבע מופלא אשר קובע שכל מאכל או משקה שאינם ראויים למאכל אדם, דוחים את האדם במראם ובריחם. כשהתקרבה האשה לעץ, היא הריחה את ריחו הטוב וראתה את המראה הנעים לעיניים של פירותיו. היא שיערה שאלו פירות טעימים וטובים וממילא חשבה שצו ה' אינו נכון, חלילה, וחטאה באכילתו. לאמתו של דבר, היא צדקה. העץ אכן היה טוב לגוף וחיזק את הכוחות הפיזיים, בין אם נאמר שהוא היה חיטה או גפן, כדעות השונות המופיעות בחז"ל [סנהדרין ע:]. אולם היא לא הבינה את צו ה' לאשורו, אשר רצה למנוע מהאדם לאכול מפירותיו הטובים של העץ מכיוון שהם ימשכוהו אחר התאווה ויביאוהו למיתה.
בנוסף להפיכתו לבן מוות, האדם נענש בעבודת אדמה קשה ומאומצת. מידה כנגד מידה למעשהו. האדמה נתנה לו את מזונו בקלות וזה גרם לו לנטות אחרי התאווה. אם כן, מכאן ואילך הוא יעבוד קשה כדי להפיק מזון מהאדמה, ואולי כך לא יימשך אחרי תאוות גופו.
הרחבות
•העונשים – התערבות ה' או תוצאה ישירה מהחטא
לֹא עָנְשָׁהּ כְּלָל. הר"ן מסביר שהקללה שנתקלל אדם הראשון היא עונשו, אולם העובדה שנהיה בן-מוות אינה עונש אלא תוצאה ישירה ממעשיו. נראה מכך שהוא חולק על הקביעה של רבי חיים מוולוז'ין שהעונשים של הקב"ה כולם תוצאות ישירות ממעשינו ולא עונשים חיצוניים: "אינו על דרך העונש ונקימה חס ושלום. רק 'חטאים תרדף רעה', שהחטא עצמו הוא עונשו... שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם כל אחד במקורו ושרשו והוא מוכרח לקבל דינו" [נפש החיים א, יב]. אולם אין הכרח שהדברים סותרים. מדברי נפש החיים עולה שהוא מדבר על עונשים לעולם הבא, שהרי הוא עוסק במה שמעשיו נרשמים ב'מקורם ושורשם' והיינו בשמיים. אולם בעולמנו החומרי לא באים עונשים רוחניים באופן מידי, אלא רק בהתערבות מיוחדת של ה', כמו הקללה שקיבל אדם הראשון (ולכן הדגיש הר"ן שעונש המוות היה יוצא דופן, שאף על פי שהוא בעולם הזה הוא היה תוצאה מידית ממעשיהם).
•שורש החטאים – טעויות בהבנה שלנו
טָעוּת הָאִשָּׁה מֶה הָיָה. הר"ן מסביר כי חטא האישה התחיל מטעות, ועל כן אפשר להחשיבה כקרובה לשוגג. בדרך דומה כתב אור החיים : "אין כל כך אשמה על חוה, כי לא חשבה שיש בריה בעולם שבראה ה' להבחין בה (לנסות בה) אהבת ברואיו שהוא הנחש שנתלבש בו השטן" [בראשית ג, ו]. חטא חוה הוא שורש לכל החטאים, ועל כן מדברי הר"ן ואור החיים עלינו להבין כי כל החטאים שלנו נובעים מבלבול, ומחוסר יכולת לראות את המציאות האמתית ולקרוא את נפשנו נכונה.
שאלות לדיון
במציאות שאנו מכירים נראה שדווקא העוסקים במושכלות הם אנשים חלשים יותר. האם זה מסתדר עם דברי הר"ן?
האם לפי דברי הר"ן מטרתנו "להשמיד" את הגוף?
לעילוי נשמת מרת צילה בת יחיאל צבי וצביה גולדה ע"ה
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
