ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שלו בן הילה
וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יֵשׁ כָּאן דֶּרֶךְ אַחֶרֶת: שֶׁהִבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא תָסוּר לְעוֹלָם מִשִּׁבְטוֹ קְצָת הַמֶּמְשָׁלָה, בֵּין בִּהְיוֹתָם עַל אַדְמָתָם בֵּין בִּהְיוֹתָם בַּגּוֹלָה, וְכֵן הִבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא תִפָּסֵק הַתּוֹרָה מִזַּרְעוֹ. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּ"סַנְהֶדְרִין" (ה א): "'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁרוֹדִין אֶת הָעָם, 'וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' – אֵלּוּ בְּנֵי בָנָיו שֶׁל הִלֵּל שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים". וְהִנֵּה הִבְטִיחוֹ בְּכָאן שְׁתֵּי הַבְטָחוֹת – הָאַחַת: שֶׁלֹּא יִפָּסֵק נָגִיד וּמְצַוֶּה* מִזַּרְעוֹ וַאֲפִלּוּ בִּהְיוֹתֵנוּ בַּגּוֹלָה, וְהַשֵּׁנִית: שֶׁיִּהְיוּ זַרְעוֹ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בְּ"יוֹמָא" (כו א): "אָמַר רָבָא: לָא מַשְׁכַּחַת* צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמוֹרֵי אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר וּמִלֵּוִי, מִלֵּוִי – דִּכְתִיב (דברים לג י): 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב', מִיִּשָּׂשכָר – דִּכְתִיב (דברי הימים א יב לג): 'וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים'. וְאֵימָא מִיהוּדָה נַמִי • דִּכְתִיב (תהילים ס ט): 'יְהוּדָה מְחֹקְקִי'? אַסּוֹקֵי שְׁמַעְתְּתָא* אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא קָא אָמְרִינַן". הֲרֵי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻבְטַח זַרְעוֹ שֶׁיַּסְכִּים אֶל הָאֱמֶת, מִכָּל מָקוֹם הֻבְטַח שֶׁלֹּא תְהֵא תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ. וְזוֹ הַהַבְטָחָה קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, בֵּין בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עַל אַדְמָתָם בֵּין בִּזְמַן שֶׁיֵּלְכוּ בַּגָּלוּת.
ההבטחה לעתיד לבוא
וּכְפִי הַנִּמְצָא בַּמִּדְרָשִׁים יֵשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, וְהִיא: שֶׁזֹּאת הַהַבְטָחָה לֹא תַתְחִיל רַק אַחֲרֵי בִּיאַת הַגּוֹאֵל, וְיַבְטִיחֵנוּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁתִּפָּסֵק הַמַּלְכוּת מִשִּׁבְטוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה, אַחַר בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ לֹא תִפָּסֵק מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם. וְיִהְיֶה "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" כְּמוֹ: בִּזְמַן שֶׁיָּבוֹא שִׁילֹה. וְזֶה מֻזְכָּר בִּ"בְרֵאשִׁית רַבָּה" (צט י) וּבִ"ילַמְּדֵנוּ" (תנחומא ויחי י), אָמְרוּ שָׁם: "'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – זֶה כִּסֵּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד' (תהלים מה ז); אֵימָתַי – 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו'? כְּשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ישעיה כח ג): 'בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת' וגו'. 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה' – כְּשֶׁיָּבוֹא מִי שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ; 'וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים' – כְּשֶׁיָּבוֹא מִי שֶׁמַּקְהֶה שִׁנֵּי כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז טז): 'יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה'". הִנֵּה מוּכָח מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁזּוֹ הַהַבְטָחָה אֵינָהּ מַתְחֶלֶת רַק אַחֲרֵי בִּיאַת הַגּוֹאֵל. וְכֵן דָּרְשׁוּ עוֹד: "'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁהוּא עָתִיד לִרְדוֹת אֶת הַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל' (תהילים ב ט); 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' – אֵלּוּ יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ; 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה' – שֶׁעֲתִידִין כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָבִיא דּוֹרוֹן לְמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת' (ישעיה יח ז)".
ה' אחד ושמו אחד"
וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁבִּזְּמַן הַמָּשִׁיחַ יוֹדוּ כָּל הָאֻמּוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ, וְהוּא שֶׁהַנָּבִיא מַבְטִיחַ (זכריה יד ט): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". וּפֵרוּשׁוֹ: שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה שְׁמוֹ אֶחָד בְּפִי כָּל הָאֻמּוֹת, כִּי כָּל עָם וָעָם חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עוֹבֵד הָאֱלֹהִים וְקוֹרֵא בִשְׁמוֹ, זוּלָתִי שֶׁהֵם חוֹלְקִים בְּעִקַּר הָאֱלֹהוּת, נִמְצָא שֶׁשְּׁמוֹ אֶחָד, אֲבָל הוּא אֵינוֹ אֶחָד בְּפִי הַכֹּל, וּבְאַחֲרִית הַיָּמִים יִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ, וְהוּא יִהְיֶה אֶחָד כְּמוֹ שֶׁשְּׁמוֹ עַכְשָׁו אֶחָד. וְהוּא אָמְרוֹ (עובדיה א כא): "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה", וְהוּא אָמְרוֹ (זכריה שם): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"."
___________________________________
נָגִיד וּמְצַוֶּה – שליט ומנהיג. לָא מַשְׁכַּחַת וכו' – אין למצוא תלמיד חכם שמורה הלכה אלא מי שבא משבט לוי או יששכר. אַסּוֹקֵי שְׁמַעְתְּתָא – לימוד הסוגיה כראוי ולכוון לאמיתת ההלכה.
ביאורים
מציין הר"ן שבשונה מהסברו, לחז"ל היו פרשנויות אחרות לפסוק "לא יסור שבט מיהודה". לצד הנקודה המשותפת ביניהם, לפיה הפסוק מציין הבטחה ולא ציווי (כשיטת הרמב"ן), ישנם הבדלים הנוגעים להיקף הממשלה ולזמן קיומה.
הר"ן סובר כי השלטון שהובטח לשבט יהודה מתייחס רק למלכות ממשית שיש לישראל כשהם יושבים באדמתם ושולטים בארצם, אך לא לשררות ולתפקידים ציבוריים אחרים. נוסף לכך, סובר הר"ן, כי הבטחת השלטון מתייחסת לכל זמן שקיימת מלכות בישראל, כפי שכבר התרחש במהלך ההיסטוריה.
לעומת הר"ן, אנו מוצאים בדברי חז"ל שתי שיטות שונות.
לפי השיטה הראשונה המופיעה בגמרא בסנהדרין, היקף השלטון שניתן לשבט יהודה לא מתייחס רק למלוכה, אלא לכל שררה ציבורית, בין בזמן שישראל שרויים על אדמתם ובין כשהם בגולה. זאת לצד הבטחה נוספת שהתורה לא תסור מזרעו של יהודה, למרות שאין זה מתפקידו להיות פוסק ההלכות בדורו. תוקפן של שתי הבטחות אלו הוא תמידי ולא תלוי בזמן או במיקום גיאוגרפי.
לפי השיטה השנייה המופיעה במדרש, ההבטחה שלא תסור המלכות מיהודה מוגבלת ואינה נוהגת בכל המצבים ובכל הזמנים, ולמעשה עדיין כלל לא התחילה להתממש. זמנה של ההבטחה מתייחס רק לתקופת הגאולה האחרונה ולביאת המשיח. כשפסקה המלכות מיהודה לא הופרה ההבטחה שלא תסור מלכותו, מפני שההבטחה לא התייחסה לזמן זה אלא לזמן הגאולה וביאת המשיח. או אז תתקיים ההבטחה במלואה ושלטונו לא יפסק לעולם וימשך לנצח.
בתקופה זו של הגאולה, עתידים כל האומות להודות באלוהי ישראל ובמלכותו הבלעדית, וזאת בניגוד לזמן הזה בו אמנם "שמו אחד" – כלומר הכרת האומות במציאות ה', אך אין "ה' אחד", דהיינו חסרה הכרת הזהות האמיתית של ה' בתור אלוהי ישראל.
הרחבות
•יהודה ולוי – שכל וקדושה
לָא מַשְׁכַּחַת צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמוֹרֵי אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר וּמִלֵּוִי... וְאֵימָא מִיהוּדָה נַמִי. הנצי"ב עמד על ההבדל בין דרך פסיקת ההלכה של שבט לוי לזו של שבט יהודה: "עיקר הוראה בישראל למעשה היה שבט לוי... אבל כחם לא היה אלא להורות לפי שעה, ואין למורה אלא מה שעיניו רואות, ובסיעתא דשמיא מכווני להלכה. אבל לא... היו כל הדינים מחותכים (מוחלטים) אצלם. אבל שבט יהודה להיפך, שקול דעתם לא הוי מצליח לכוין אל האמת, אבל זה כחם להמציא הכרעות על פי חקירה ופלפול, עד שיצא לאור דינים מחותכים שאי אפשר עוד לזוז ממנו. וזהו פירוש 'מחוקק', מעיין וחופר במקור החכמה (כמו לחקוק בסלע), ומוציא ומלבין ההלכה... ונעשה בזה חק ולא יעבור" [דרשות הנצי"ב, קדמת העמק הראשון].
בבוא האדם להידבק בקב"ה וללמוד תורה, החומריות שבו עומדת לו למכשול (עיין דרוש ראשון לעיל, יג אדר ב'). קיימות שתי דרכים להתגבר עליה, ולכוון לאמיתה של תורה: דרכו של יהודה היא לעמול ולהתייגע בשכלו, ובכך לשבור את מחיצת הברזל החומרית. לעומת זאת, דרכו של שבט לוי אינה מנסה לשבור את החומריות. בשבט לוי מודגשת קדושת הכהונה והלויה, שבכחה לטהר ולעדן את החומר שבאדם, עד כדי השפעה על צלילות שיקול הדעת.
שאלות לדיון
מהן המשמעויות של ההבטחות שקיבל יהודה? האם זה פרס על דבר כלשהו שעשה?
"אבל הוא אינו אחד בפי הכל" – האם זה אומר, חלילה, שכיום ה' אינו אחד?
רמב"ם וכוזרי
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
האם מותר לפנות למקובלים?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
למה משווים את העצים לצדיקים?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
לאן שבים ולמה מתוודים?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
