ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק ו'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת נבתי ע"ה
וְהִזְהִירוֹ שֶׁהַמִּשְׁפָּט הַהוּא לֹא יַטֵּהוּ בְּשׁוּם פָּנִים, כְּאָמְרוֹ: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט". וְהִזְהִירוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִקַּח הַשֹּׁחַד גַּם לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט אֱמֶת, כְּאָמְרוֹ (דברים טז יט): "וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" •. וְכָתְבוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (רש"י שם): "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר – מִי שֶׁקִּבֵּל שֹׁחַד מִמֶּנּוּ אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִטֶּה לִבּוֹ בְּטַעֲנוֹתָיו לְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם – דְּבָרִים הַמְצֻדָּקִים מִשְׁפְּטֵי אֱמֶת". וְהֻזְקַק רַשִׁ"י לְפָרֵשׁ כֵּן* כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר אֶחָד נִכְפָּל שְׁתֵּי פְּעָמִים, לְכָךְ פֵּרֵשׁ, שֶׁאָמְרוֹ "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", אֵינוֹ רוֹצֶה לוֹמַר בִּגְמַר הַדִּין, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלִּבּוֹ קָרוֹב אֶצְלוֹ מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, כְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל* בְּרַבִּי יוֹסֵי הַמֻּזְכָּר בְּפֶרֶק "שְׁנֵי דַּיְּנֵי גְזֵרוֹת" (כתובות קה ב), דְּקָאָמַר: "בַּהֲדֵי דְּקָא אָזֵיל* וְאָתֵי אָמַר: אִי בָּעֵי טָעִין הָכִי וְאִי בָּעֵי טָעִין הָכִי". וּמִתּוֹךְ שֶׁהוּא מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ כָּל כָּךְ, הַשֹּׁחַד אֲשֶׁר לָקַח יְסַלֵּף הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר הָיָה רָאוּי לָדוּן בּוֹ לַאֲמִתּוֹ וִיסַלְּפֶנּוּ. זֶהוּ דַּעַת רַשִׁ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה.
טעם איסור שוחד לדון אמת
וַאֲנִי אוֹמֵר עוֹד בְּפֵרוּשׁ הַפָּסוּק, כִּי הוּא מוֹנֵעַ שֹׁחַד אֲפִלּוּ תִּהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט צֶדֶק, מִפְּנֵי שְׁנֵי דְבָרִים – הָאֶחָד: שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ שֶׁהַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי שִׂכְלוֹ, וְגַם כִּי* יַחְשֹׁב לָדוּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יְעַוְּתֶנּוּ •, זֶהוּ אָמְרוֹ: "כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים". וְנָתַן עוֹד טַעַם אַחֵר, בְּאָמְרוֹ: "וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם", כְּלוֹמַר: שֶׁגַּם אִם יִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט אֱמֶת, יִהְיֶה נִרְאֶה לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּדִינוֹ שֶׁהַשּׁוֹפֵט יְעַוֵּת מִשְׁפָּט מִפְּנֵי הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לָקַח, כִּי מִתּוֹעֶלֶת הַמִּשְׁפָּט הוּא שֶׁגַּם אוֹתוֹ שֶׁנִּתְחַיֵּב בַּדִּין אֵינוֹ נֶעֱצָב עַל הַדָּבָר, כְּאָמְרָם בְּ"סַנְהֶדְרִין" בְּפֶרֶק קַמָּא (ז א): "הַהוּא דַּהֲוָה קָאָזֵיל: דְּמִבֵּי דִּינָא* שָׁקְלִי גְלִימֵיה זָמֵר וְאָזֵיל בְּאוֹרְחָא, אָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה: קְרָא כְּתִיב (שמות יח כג): 'וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָלוֹם'". וְלָכֵן אָסְרָה תוֹרָה לָקַחַת שֹׁחַד אֲפִלּוּ לִשְׁפֹּט מִשְׁפַּט אֱמֶת גַּם לְזֹאת הַסִּבָּה – שֶׁהַשֹּׁחַד מַטֶּה וּמְסַלֵּף הַדָּבָר הַמְצֻדָּק לְכַף חוֹבָה. וְיִהְיֶה פֵּרוּשׁ "וִיסַלֵּף" כָּעִנְיָן שֶׁכָּתוּב בְּ"מִשְׁלֵי" (כא יב): "מַשְׂכִּיל צַדִּיק לְבֵית רָשָׁע מְסַלֵּף רְשָׁעִים לָרָע", שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהַצַּדִּיק מֵבִין וְיוֹדֵעַ רֹעַ מַעַלְלֵי הָרָשָׁע הוּא מְסַלֵּף וּמַטֶּה פְּעָלָיו לְרַע גַּם כִּי* יִרְאֶה מַעַלְלֵיהֶם שֶׁהֵם טוֹבִים. אַף כָּאן, הַשֹּׁחַד מַטֶּה וּמְסַלֵּף הַדָּבָר הַמְצֻדָּק לְכַף חוֹבָה, שֶׁגּוֹרֵם שֶׁיְּסַלְּפֵם לְכָךְ מִי שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין, כִּי "וִיסַלֵּף" פֹּעַל יוֹצֵא* מִפֹּעַל הַדָּגוּשׁ*, וְאַף עַל פִּי שֶׁבָּא דּוֹמֶה לוֹ עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, כְּמוֹ: "יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים", לְחַזֵּק הַפְּעֻלָּה.
___________________________________
לְפָרֵשׁ כֵּן – ש"צדיקים" אינן הדיינים אלא הלכות המשפט. מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וכו' – הפועל של ר' ישמעאל רגיל היה להביא לר' ישמעאל פירות לשבת. פעם אחת הקדים להביא פירות וביקש שר' ישמעאל ידון אותו. ר' ישמעאל לא דנו משום חשש שוחד. בַּהֲדֵי דְּקָא אָזֵיל וכו' – כאשר היה ר' ישמעאל הולך ובא, אמר (לעצמו) אם ירצה יטען הפועל כך, כדי שיזכה בדין. וְגַם כִּי – וגם אם. דַּהֲוָה קָאָזֵיל: דְּמִבֵּי דִּינָא וכו' – פתגם האומר: היוצא מבי"ד חייב, שנטלו ממנו גלימא שגזל צריך לזמר (לשיר ולשמוח, כי הדין אמת ולא הפסיד מאומה) ולילך לדרכו. גַּם כִּי – וגם אם. פֹּעַל יוֹצֵא וכו' – הר"ן מעיר כאן בענייני דקדוק הלשון העברית. מִפֹּעַל הַדָּגוּשׁ – בבנין פיעל.
ביאורים
כפי שראינו לעיל, תפקידה של מערכת המשפט בעם ישראל היא לעמוד במרכז החברה ולהנהיג אותה על פי משפטי התורה, ובכך לזכות להשראת השכינה בעולם. לשם כך נצרכים שני דברים הכרחיים. הראשון הוא הדיוק והאמת שבפסקי הדין. כדי שדיין יוכל בשכלו לכוון כפי כוחו אל האמת על פי התורה, הוא צריך לדון בדין העומד לפניו באופן הטהור והנקי ביותר. במיוחד לאור העובדה, שפעמים רבות כדי להכריע נכון, יש לשים לב לדקויות ולשקול היטב את העניינים. הדבר השני הוא אמון הציבור במערכת המשפט. כדי שהציבור ישַמע למערכת, וירצה להתחבר לדיני התורה ולקדושה שהם מגלים בעולם, חובה עלינו ליצור מצב שיביא את כולם להאמין במערכת וביושרה.
שני הדברים הללו קשורים לסוגיית איסור השוחד. לאחר שהתורה כתבה על חובתם של הדיינים לדון דין ישר וצודק, היא כתבה על איסור השוחד, והסבירה מדוע הוא כה מגונה – "כי השוחד יְעַוֵר עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים". למה התכוונה תורה בטעם זה, ומדוע היא כפלה את דבריה? הר"ן מביא את דברי רש"י שהסביר שכוונת התורה לומר שהשוחד יעוור את עיני החכמים במהלך המשפט, ויגרום להם לחפש אחר טובת אחד הצדדים, וכתוצאה מכך גם לסלף את פסק הדין. הר"ן עצמו מסביר באופן אחר. הוא אומר שהשוחד פוגע בשני הדברים שהזכרנו – הוא גורם לחכמים שליבם יטה לטובת נותן השוחד, והוא גורם לירידה גדולה באמון הציבור בדיינים. מערכת משפט שעל פי התורה, אמורה להיות כה אמיתית וצודקת בעיני בני האדם, עד שגם האדם שהתחייב בדין צריך לשמוח על שהדיינים הצילוהו מלגזול ממון שאינו שלו – אם האמת היא נר לרגליו. דווקא אם העניינים יתנהלו באופן כזה, תזכה מערכת המשפט היהודית להיות דרך של גילוי ההנהגה האמיתית והנכונה של האמת והקדוּשה בעולמנו.
הרחבות
•חכמים, עיוורים, צדיקים
"הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים... צַדִּיקִים". במחזה אברהם (לר' אברהם דוד מבוטשאטש) הובאו שלושה פירושים מדוע לא טוב שהשופט יקבל שוחד: א. מצד החכמה - מאחר שקיבל שוחד לא יתייחסו אליו יותר כחכם, וגם אם ירצה לשפוט אמת לא ישמעו את דבריו. ב. יעוור - אפילו מי שמקבל שוחד למטרות צודקות, עבור צדיקים למשל, על כל פנים, הוא מעוות את הדין ומונע מצדיקים אחרים את מה שמגיע להם, ובכך כביכול מעוור את עיניהם. ג. חכמים, צדיקים - בדרך כלל יש איזון במשפט שהרבים שופטים בו, כי אם אחד יטעה, חברו יאמר לו את האמת, אולם דיין הלוקח שוחד משמעותו שיש דיין אחד פחות במשפט, ואם דיין אחר יטעה הדין עלול להיות דין שקר [דברים יז, יט].
•השוחד בשורש הנפש
וְגַם כִּי יַחְשֹׁב לָדוּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ יְעַוְּתֶנּוּ. הרב צבי יהודה קוק מסביר שהתורה משווה את איסור לקיחת השוחד לאיסור הגאווה וכיון שכך יש להתרחק מהם מאד: "ב'שולחן ערוך', האיסור לקבל שוחד מוזכר בלשון של אזהרה כפולה: 'מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד'. הסמ"ע מסביר שהמשיכה אחרי הממון שייכת לטבע האדם... לכן הוא לא יכול להרגיש כמה השוחד משפיע עליו [חושן משפט ט, א וסמ"ע א]. כדוגמה הוא מביא את הדרכת חז"ל: "מאוד מאוד הוי שפל רוח" [אבות ד, ד], "כי טבע האדם להימשך אחרי גאווה". כמו שקיימת תאווה לאכילה, כך קיימת תאווה מיוחדת לגאווה, להרגשת ה'אני' והבלטתו". [שיחות הרב צבי יהודה דברים עמ' 171, הערה 25]
שאלות לדיון
"מְהַפֵּךְ בִּזְכוּתוֹ יוֹתֵר מֵהָרָאוּי" – מהי הבעיה בכך שהדיין יחפש יותר זכויות? אם אכן אלו טענות אמיתיות, מדוע לא לקבל אותן?
מדוע חשוב לנו שהרשע לא יחשוד שמדובר בדין שקר? והרי זו בעיה שלו!
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
