ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק ט'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
וּבְעֵדִים זוֹמְמִין נִכְתַּב לָשׁוֹן שָׁוֶה* לְאוֹתוֹ שֶׁנִּכְתַּב בְּיָחִיד הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁשָּׁם נֶאֱמַר: "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב", וְהוֹרָה אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן שֶׁאֵין מְצִיאוּת עֵדִים זוֹמְמִין רָחוֹק כִּמְצִיאוּת עִיר הַנִּדַּחַת, אֲבָל הוּא רָחוֹק כְּיָחִיד עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְצָרִיךְ טַעַם לָמָּה*, שֶׁאֵין זֶה מִפְּנֵי חֹמֶר הַעֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה חֲמוּרוֹת כָּזוֹ. אֲבָל הַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאֹמַר: יָדוּעַ הוּא, כִּי אֲפִלּוּ מִי שֶׁמֻּחְזָק בְּשֶׁקֶר אֵינוֹ רָגִיל לִהְיוֹת מְשַׁקֵּר בְּדָבָר שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִתְבָּרֵר, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דְּמִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי* אֲפִלּוּ קָרוֹב אֲפִלּוּ אִשָּׁה נֶאֱמָנִין בְּכָךְ. וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁרֹב הַמְשַׁקְּרִים לֹא הָיוּ בּוֹדִים* מִלִּבָּם דָּבָר חָדָשׁ שֶׁלֹּא הָיָה כְּלָל, אֲבָל בְּמַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁנַּעֲשָׂה יְשַׁקְּרוּ וִישַׁנּוּ צוּרָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַדָּבָר שֶׁיְּשַׁקֵּר בּוֹ עָשׂוּי לְהִתְבָּרֵר אַחַר אֲשֶׁר הַמַּעֲשֶׂה נַעֲשָׂה. וְאִם יִמָּצֵא מְכַזֵּב* יִהְיֶה בּוֹדֶה מִלִּבּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר לְגַמְרֵי, יִהְיֶה זָר מְאֹד, אֲבָל לֹא יִמָּצֵא מְכַזֵּב שֶׁיַּפְלִיג בְּשִׁקְרוּתוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיָּעִיד בְּדָבָר שֶׁהָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְהוּא לֹא הָיָה כְּלָל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בַּזְּמַן שֶׁהוּא מֵעִיד שֶׁנַּעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, אִם לֹא שֶׁיִּזְדַּמֵּן זֶה עַל צַד הַתַּכְלִית הַזָּרוּת הַגָּמוּר*, לְפִי שֶׁהַמְכַזֵּב יָרֵא לְנַפְשׁוֹ מֵאוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁרָאוּהוּ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁיּוֹכִיחוּ עָלָיו חֶרְפָּתוֹ. וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁעִנְיַן עֵדִים זוֹמְמִין הוּא עַל זֶה הַצַּד, שֶׁהֵם מְעִידִים בְּדָבָר אֶחָד שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּבִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהַמְּזִימִין בָּאִים וְאוֹמְרִים שֶׁלֹּא הָיוּ בַּמָּקוֹם הַהוּא כְּלָל בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְהִמָּצֵא מְכַזֵּב בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָחוֹק מְאֹד, וּמִפְּנֵי רֹחַק מְצִיאוּת זֶה צִוְּתָה הַתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁנַּעֲנִישׁ הָעֵדִים הָאֵלֶּה לִדְרֹשׁ הֵיטֵב אִם הוּא אֶפְשָׁר שֶׁהִפְלִיגוּ לְשַׁקֵּר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
האמונה למזימים
וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הוּא שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁנַּאֲמִין לְאַחַר הַדְּרִישָׁה הַטּוֹבָה הַמְזִימִין יוֹתֵר מֵהַמּוּזָמִין, וְאַף עַל גַּב דִּתְרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא עב ב), וְהַטַּעַם בָּזֶה: לְפִי שֶׁיּוֹתֵר רָחוֹק שֶׁיְּשַׁקְּרוּ הַמְּזִימִין מֵהַמּוּזָמִין, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מַכְנִיסִים עַצְמָם בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְבָּרֵר, אַף עַל פִּי כֵן הַמְזִימִין מַכְנִיסִים עַצְמָם בָּזֶה יוֹתֵר, כִּי הַמּוּזָמִין אוּלַי חָשְׁבוּ שֶׁלֹּא רָאָם שׁוּם אָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּאוֹתוֹ זְמַן וְלָכֵן הִכְנִיסוּ עַצְמָם בְּאוֹתוֹ שֶׁקֶר עִם הֱיוֹתוֹ זָר, אֲבָל הַמְזִימִין, אִם אֵין הָאֱמֶת כְּדִבְרֵיהֶם, אֵיךְ לֹא יִירְאוּ* מֵהַמּוּזָמִין שֶׁיּוֹדְעִים הָאֱמֶת בְּעַצְמָם שֶׁיּוֹכִיחוּ שֶׁהָאֱמֶת אִתָּם • וְיָעִידוּ זֶה אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁרָאוּם שָׁם בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁאָמְרוּ שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁם הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, הָיָה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא אוֹ לֹא. הִנֵּה אֵין סָפֵק שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמּוּזָמִין לֹא יְבָרְרוּ שֶׁהָאֱמֶת כְּדִבְרֵיהֶם – שֶׁרָאוּי לְהַאֲמִין הַמְזִימִין יוֹתֵר •.
החידוש בעדים זוממים
וְלֹא יִסְתֹּר מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) דְּ"עֵדִים זוֹמְמִין חִדּוּשׁ הוּא, דְּמַאי חֲזִית* דִּסְמַכְתְּ אַהָנֵי סְמוֹךְ אַהָנֵי", שֶׁרוֹצִים לוֹמַר: שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה לִסְמֹךְ עַל הַנִּרְאֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה אִם הוּא אֱמֶת אִם לָאו, כִּי אִם עַל עֵדוּת שְׁנֵי עֵדִים, שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינָה הַתּוֹרָה שְׁנֵי קַלֵּי עוֹלָם* כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִים לְהָעִיד כְּמֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל שֶׁיָּדַעְנוּ בָּהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ בְּשִׂיחָה קַלָּה. הִנֵּה אִם כֵּן, כְּשֶׁנִּסְמֹךְ כָּאן עַל הַמְּזִימִין יוֹתֵר מֵהַמּוּזָמִין מִפְּנֵי הֱיוֹת דִּבְרֵי הַמְזִימִין יוֹתֵר נִרְאִים שֶׁיְּהוּ אֱמֶת, הוּא חִדּוּשׁ וִיצִיאָה מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם הַדְּבָרִים מַרְאִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, שֶׁכְּפִי הֱיוֹת הַדָּבָר מְכֹעָר וְרָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא, חִיְּבָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּדְרֹשׁ הָעִנְיָן הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁנַּאֲמִינֵהוּ וְנִפְסֹק עָלָיו הַדִּין.
___________________________________
שָׁוֶה – זהה. לָמָּה – מדוע עדים זוממים זו עבירה שמציאותה רחוקה. דְּמִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי – דבר העשוי להתגלות. בּוֹדִים – ממציאים שקר. מְכַזֵּב – משקר. תַּכְלִית הַזָּרוּת הַגָּמוּר – רחוק לגמרי. תְרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ – שניים מול שניים, ומדוע נאמין לעדים המזימים. יִירְאוּ – יפחדו. דְּמַאי חֲזִית וכו' – מה ראית לסמוך על השניים יותר מעל הראשונים. קַלֵּי עוֹלָם – אנשים קלים ופשוטים.
ביאורים
למדנו כבר לעיל שהשופטים חייבים להיות ערים למציאות העומדת לפניהם ולפיה להתאמץ לברר את האמת. לדברי הר"ן התורה הדגישה שעל השופטים לדרוש ולחקור היטב דווקא בעדות על דבר שנדיר שיקרה, מכיוון שאז יש סיכוי טוב שהוא לא קרה כלל והעדים משקרים.
התורה חידשה לנו שכאשר באו עדים והעידו על אדם עדות מסוימת, על מנת לחייבו, ואחר כך באו עדים אחרים והעידו שאותם עדים כלל לא יכלו לראות את אותה העדות, מכיוון שבאותה השעה שלפי דבריהם התרחש בה הסיפור, הם היו עימם במקום אחר – יש להאמין לדברי העדים השניים, המזימים את הראשונים, ולהעניש את העדים הראשונים בכך שנחייב אותם במה שזממו לחייב את האדם שהעידו נגדו.
לכאורה מקרה של עדים זוממים אינו דבר נדיר, ואם כן קשה מדוע התורה כתבה על עדות זאת שיש לדרוש ולחקור היטב? התשובה לשאלה תהיה מובנת על פי מה שפתחנו בו. תפקידו של בית הדין אינו רק להתבונן על טענותיהם של בעלי הדינים ועל דברי העדים, אלא לנסות, כמידת יכולתם, להתבונן, לשאול, 'להיכנס לראש' של הנידונים, ועל ידי זה 'להרכיב את הפאזל' כולו ולבחון מה באמת קרה בשטח. לכן, אם ננסה לבדוק מהי הסבירות שאדם העז להעיד עדות שקר, שאינה רק שינוי בפרט מפרטי המעשה, אלא עדות על מקרה שלא היה נוכח בו, שכל אדם שראה אותו באותו הזמן במקום אחר יוכל להכחיש את אמיתותה, נמצא שהסבירות היא קטנה מאד, ולכן אם באו עדים וטענו טענה שכזאת, יש לבדוק היטב את אמיתות טענותיהם.
הר"ן ממשיך ואומר שמכאן נוכל להבין מדוע לאחר דרישה וחקירה, אנו מאמינים דווקא לעדים השניים, כיוון שקשה להאמין שהם שיקרו שהרי אם האמת אינה כדבריהם, הם היו מפחדים מכך שהעדים הראשונים יצליחו להפריך את דבריהם בקלות, מכיוון שלצורך כך הם צריכים בסך הכל להוכיח שהם כן היו במקום המעשה, וסביר שימצאו לכך עדויות בקרב אנשי המקום. ולכן אם בכל זאת הם העזו להעיד, יש סבירות גבוהה יותר שהם צודקים.
הרחבות
•צדקת מערכת המשפט בישראל
הִנֵּה אֵין סָפֵק... שֶׁרָאוּי לְהַאֲמִין הַמְזִימִין יוֹתֵר. הר"ן מבאר את ההיגיון העומד מאחורי ההלכה להאמין דווקא לעדים המזימים כנגד העדים המוזמים. אולם בישראל ההיגיון אינו הכלי המבקר היחיד של מערכת המשפט על מנת להוציא משפט צדק. הרמב"ן מבאר מדוע עדים זוממים נענשים רק אם עדיין לא נענש הנידון: "והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט... אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעוונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו' [תהלים לז, לג]. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, 'כי המשפט לאלוהים הוא' [דברים א, יז] ו'בקרב אלוהים ישפוט' [תהלים פב, א]. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט." [רמב"ן דברים יט, יט] מדבריו עולה שהקב"ה בעצמו מנתב את ההליך המשפטי והוא 'חתום' על התוצאות. לכן, דבר שלא ניתן להשיב ולתקנו – נעשה בהכרח על פי רצון ה' בשל שיקולים שלא תמיד אנו מודעים להם.
שאלות לדיון
האם ניתן להזים עדים על ידי סרטים, תמונות והקלטות?
הר"ן אומר שהמזימים יותר מהימנים מהמוזמים כיוון שהם לוקחים סיכון גדול יותר. האם הייתם טוענים טענה זו כיום בבית משפט? מדוע?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
