ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו
בית המדרש שבת ומועדים שיחות לשלשת השבועות
מוקדש לעלוי נשמת
הרב עוזי קלכהיים
לחץ להקדשת שיעור זה
הצום נועד לעצור את החיים ממרוצם השגרתי, כדי להתרכז בנקודות המרכזיות של החיים. בשבתות אין אפשרות לעסוק בנושאים כואבים ומצערים, על כן הצומות מכניסים את האדם פנימה. 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', והמעשים החיצוניים נועדו לעורר את הנפש להרגשת החוסר וההעדר. לעתים נדמה שעצם הצום מספיק, ואין צורך בחשבון נפש הבא לעורר את האדם. על כך העירו הנביאים ואמרו:
"הֲצוֹם צַמְתֻּנִי... וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים". (זכריה ז, ו-ז)

רק מי שכואב את הכאב של הדורות הנרדפים והמושפלים, ישמח בשביבי אור הישועה, בגילויים הזעירים והמועטים של הישועה, כי יש להם תקווה. מנהגי האבלות הולידו בנפש את הרגשת החיסרון. ישנו הבדל בין דורות ראשונים לאחרונים ביחס לאבל.
"ר' יוחנן הוה דרש שיתין אפין ב'בִּלַּע ה' וְלֹא חָמַל' ורבי הוה דריש עשרים וארבעה אפין, ולא דר' יוחנן יתיר על רבי אלא רבי ע"י שהיה סמוך לחורבן הבית היה נזכר והיה דורש ובוכה ומתנחם". (מדרש רבה איכה פרשה ב, ד)


כלומר, דורות שקרובים לחורבן לא היו יכולים להמשיך בחייהם, לפעול וליצור - בלעדי הנחמה, כי מאורעות החורבן עדיין רחשו באוויר. קשה היה לרבי למסור את כל מה שעבר על אותו דור של החורבן. לעומתו ר' יוחנן, שהיה רחוק מעט מדורות אלה במרחק מה, יכול היה להתבונן במאורעות בהתבוננות שכלית, ולא רגשית.
מובא בסוף פרק 'חזקת הבתים (בבא בתרא ס, ע"ב), שכשחרב בית המקדש השני, רבו פרושין בישראל שרצו לגזור על אכילת בשר ושתיית יין לעולם, וגם שלא לשאת נשים. התגובה הזו, של מי שהיו קרובים למאורע,
נבעה מכך שהם לא מצאו טעם לחיים בלי בית המקדש. אבל אחרי שהתרחקו מעט, הסתגלו לחיים גם בלי ביהמ"ק. ובמשך הזמן התחילו להתרגל לחיות חיים שגרתיים ונורמליים, חיי יהדות מסודרים ותקינים ללא לב - בלי בית המקדש. על כן נועדו תקנותיו של ריב"ז, להזכירנו את המקדש.
"'צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', מכלל - דבעיא דרישה (ילקוט שמעוני, ירמיה ל, רמז שיב).


נטילת לולב ז' ימים - זכר למקדש, לעומת חיוב הנטילה בגבולין, רק ביום הראשון, מחנכת לחיות בהוויית ביהמ"ק, הן בגלותנו והן בארצנו. רבי נחמן מברסלב אמר, שכל תפילותינו היו בגדר מחאה בלתי פוסקת נגד שכחת ארץ ישראל כנגד הזרים שישבו על אדמתנו, בין אם זה בברכת המזון, בנישואין או בעת האבל, שמנחמים 'בתוך שאר אבלי ציון וירושלים'.

בלעדי הציפייה המתמדת לתקומת ירושלים, ותפילות כל הדורות, הערגות והכיסופים, לא היינו חוזרים לירושלים. את פגישתנו בימים אלה, 'ימי בין המצרים', עם אותה תקופה קשה לישראל, שמתגלה בה צד אפל וקשה לישראל, יש להסביר בדרך זו. בכל חג מאיר מעין האור הראשון שהתנוצץ בעבר, כפי שמסביר רמח"ל בספר דרך ה' (שער ד), את עניין החגים. בחג הפסח מופיעים אורות הפסח וכן בסוכות וכו', גם בחגים שהתקינו חכמינו, כמו פורים וחנוכה חוזר אותו אור וניעור. זו לא רק תזכורת לעבר, אלא פגישה ממשית בכל חג עם אור המאורע שהתנוצץ בעבר ומתנוצץ גם עתה. כשם שהסברנו את תקנותיו של ריב"ז לזכירת המקדש, כן מנהגי האבלות והצער שאנו נוהגים בעצמנו, נועדו להפגישנו עם המאורעות המצערים. מנהגי האבלות מונעים מאתנו להשתקע במציאות השגרתית. גם ביחס למנהגים, אנו יודעים שיש דרגות באבלות: ג' ימים לבכי, ז' להספד (עיין מועד קטן כז ע"ב), אבל האנינות שהיא בלב, נשארת בנפש גם לאחר שנהגו לפי כל הלכות האבלות. הרגשת ההעדר והחוסר - האנינות שבלב, נשארת ומלווה את האדם תמיד, לעולם אינה נפסקת.

כך יש לנהוג עם מנהגי האבלות ששייכים לימי בין המצרים, זוהי תקופה מיוחדת לנהוג בה את מנהגי האבילות,
אבל האנינות שבלב על העדר בית המקדש צריכה ללוות אותנו בכל ימות השנה. בבחינת 'בתי גוואי' (חגיגה ה ע"ב) שהבכי לא נפסק שם לעולם.
עוד בנושא שיחות לשלשת השבועות
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il