ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וְהִקְשָׁה* מִצַּד נוֹתֵן הַצּוּרָה וְלֹא הִקְשָׁה מִצַּד הַמֶּזֶג, לְרִחוּק הִמָּצֵא הִשְׁתַּוּוּתָם* אוֹ הִמָּנַע. וּלְפִיכָךְ חִדֵּשׁ רָבָא וְאָמַר: "תֵּדַע דַּאֲמַר גַּבְרָא רַבָּה מִילְּתָא וּמִתְאַמְרָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף כְּוָותֵיהּ", וְהָיְתָה כַּוָּנָתוֹ: שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שָׁוִים מִצַּד נוֹתֵן הַצּוּרָה חָכָם אֶחָד בִּזְמַנֵּנוּ זֶה עִם רַבִּי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהֲרֵי מֶרְחָק מַעֲלָתָם וְשִׂכְלָם (כָּבֵד) [רַב] מְאֹד, וְאֵיךְ יִשְׁתַּתְּפוּ בָּזֶה הֵאוֹתוּת* הַגָּדוֹל.
בני מזל לדבר מסוים
וְעִם כָּל זֶה הִקְשָׁה רַב אָשֵׁי: "וְדִילְמָא לְהַאי* מִילְּתָא בַּר חַד מַזָּלָא הוּא", כְּלוֹמַר: שֶׁהַסִּבּוֹת הָרְחוֹקוֹת הַשְּׁמֵימִיּוֹת נֶעֱלָמוֹת מִמֶּנּוּ וְאֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם סִבָּה נוֹתֶנֶת אֵיזֶה הֵאוֹתוּת בְּדָבָר אֶחָד וְלֹא יִמָּשֵׁךְ זֶה בַּכֹּל, וּלְפִיכָךְ הֶעֱלָה* רַב אָשֵׁי וְאָמַר: "תֵּדַע דַּאֲמַר גַּבְרָא רַבָּה מִילְּתָא וּמִתְאַמְרָה הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי כְּוָותֵיהּ", וְזֶה יַכְרִיחַ שֶׁזֶּה בְּכֹחַ נְבוּאִי, כִּי מַה שֶּׁהוּא "הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי" לֹא יִשְׁפְּטֵהוּ הַשֵּׂכֶל, אֲבָל* הוּא לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ •, כִּי אִם יִשְׁפְּטֵהוּ הַשֵּׂכֶל הָיָה נִמְסָר לַחֲכָמִים כִּשְׁאָר מִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה וְלֹא תִצְטָרֵךְ עָלָיו "הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי", וְאַחֲרֵי שֶׁאָנוּ רוֹאִים שֶׁזֶה הֶחָכָם מַסְכִּים לְדָבָר שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַשֵּׂכֶל, עַל כָּרְחֵנוּ הוּא בְּכֹחַ נְבוּאִי שֶׁבּוֹ.
וּבִהְיוֹת הַנָּבִיא וְהֶחָכָם הִשְׁתַּתְּפוּ בְּכֹחַ נְבוּאִי, וְיֵשׁ לְחָכָם יִתְרוֹן עַל הַנָּבִיא, שֶׁהֶחָכָם יֹאמַר מַה שֶּׁיֹּאמַר כְּפִי שִׂכְלוֹ, וְיִהְיֶה אֱמֶת אוֹ לֹא יִהְיֶה מְצַוֶּה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַל פִּיו, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנָבִיא, יִתָּכֵן לוֹמַר "חָכָם עָדִיף מִנָּבִיא".
הנביא תלויה בחכמים
וּמִצַּד אַחֵר יִמָּצֵא שֶׁהֶחָכָם עָדִיף מִנָּבִיא – שֶׁהָאֱמוּנָה בַּנָּבִיא תְּלוּיָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁל חָכָם, וְאֵין הָאֱמוּנָה בְּחָכָם תְּלוּיָה בַּנָּבִיא כְּלָל. שֶׁאִם יְצַוֶּנּוּ הַנָּבִיא שֶׁלֹּא נִשְׁמַע לְחָכָם לֹא נֹאבֶה לוֹ, אַךְ בְּחִינַת הַנָּבִיא הִיא נִמְסֶרֶת לְחָכָם, שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (דברים יח טו): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמוֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן", וְלֹא פֵּרְשָׁה וְאָמְרָה בַּמֶּה יִבָּחֵן אִם זֶה נָבִיא אֲמִתִּי אִם לָאו, וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמַר (שם כא כב): "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה', אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה'" וגו', לֹא יִתְחַיֵּב מִזֶּה שֶׁכָּל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הַדָּבָר וְיָבוֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ ה', שֶׁזֶּה מַאֲמָר שׁוֹלֵל* כּוֹלֵל וְלֹא יִתְהַפֵּךְ, רַק מְחַיֵּב חֶלְקִי, וְאִם כֵּן, כְּשֶׁאָמְרָה תוֹרָה "אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן", אֵיךְ לֹא פֵּרְשָׁה בְּאֵיזֶה אוֹת נִשְׁמַע לוֹ, אֶלָּא לֹא מְסָרוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים*. וְעַל זֶה יָסְדוּ הַחֲכָמִים תְּנָאֵי הַנָּבִיא שֶׁיִּצְטָרֵךְ לִהְיוֹת חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְיֶתֶר הַתְּנָאִים, וּכְשֶׁיִּהְיֶה כֵּן וִיצַוֵנוּ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה אוֹ בְּאַזְהָרוֹת פְּרָטִיּוֹת לְשָׁעָה, נִשְׁמַע אֵלָיו אִם יִתֵּן אוֹת וּמוֹפֵת. כֵּן דַּעַת הַחֲכָמִים הַקּוֹדְמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה. אמונת
___________________________________
וְהִקְשָׁה – רבא שהקשה מצד "בני מזל אחד". לְרִחוּק הִמָּצֵא הִשְׁתַּוּוּתָם – לא מצוי שיהיו אנשים בעלי חומר זהה. הֵאוֹתוּת – ההתאמה. וְדִילְמָא לְהַאי וכו' – שמא לדבר זה, בן אותו מזל הוא. הֶעֱלָה – הסיק. אֲבָל – אלא. שֶׁזֶּה מַאֲמָר שׁוֹלֵל וכו' – כוונתו שמשפט זה לא ניתן להסיק ממנו מסקנה הפוכה. לֹא מְסָרוֹ הַכָּתוּב אֶלָּא לַחֲכָמִים – חכמים ילמדו אותנו את תנאי האמנת הנביא.
ביאורים
רבא מבין שלא ייתכן דמיון בין מזגו של אדם אחד למזג חבירו, אמנם בסוג השפע האלוהי שפעל ברגע לידתם, ייתכן שישתוו. לכן מעלה הוא אפשרות אחרת למציאת כח הנבואה שבחכמים. אם יימצא חכם האומר חידוש שאמר רבי עקיבא, זו ההוכחה. רבא מודה שאמנם ההבדל בין אדם לאדם הינו לעיתים אך ורק תוצר של השוני הגשמי ביניהם, אולם כאשר אנו רואים שני אנשים שהפער בין יכולות ההשגה והחידוש שלהם הוא עצום לאין שיעור, קשה לומר שזהו ההבדל היחיד. קרוב לוודאי שסוג השפע שפעל ברגע לידתם, היה שונה. על רבי עקיבא נאמר שהיה דורש אפילו את התגין שעל גבי האותיות בספר התורה. הוא הגיע בחכמתו למקומות אליהם מעט מאוד חכמים הגיעו, ואם אף על פי כן קם חכם ואומר דבר כרבי עקיבא, כאשר לא ייתכן ביניהם שום שיתוף, בזה תוכר נבואתו.
לרב אשי אין די בהסברים אלו בכדי לנמק את נבואת החכם. דרכי הבורא והסיבות לקבלת החכמה, נעלמות הן מאיתנו. ייתכן שחכם בדורנו יעלה חידוש זהה לדברי רבי עקיבא, מסיבה שאינה ידועה לנו. אף על פי שמעלת רבי עקיבא גבוהה מאד, אולי בצד מסויים תיתכן ביניהם השתוות. לכן מסביר רב אשי, שאת נבואת החכמים נמצא בחכם המכוון ל'הלכה למשה מסיני'. ב'הלכה למשה מסיני' נכללים דינים והלכות שאין מקורם בדרך של לימוד וסברה, אלא במסורת, ללא כל טעם שאנו יכולים להשיג. למרות גדולת החכם, אין הוא מסוגל להגיע להלכה למשה מסיני, ואם אף על פי כן הוא זוכה לכוון אליה, הרי שעשה זאת מכח הנבואה שבחכמים.
חכם, אם כן, עדיף מנביא. היכן ניתן לראות זאת? הר"ן מציג כאן שני יתרונות:
א. הנביא, כפי שהזכרנו, יכול לומר רק מה ששמע, מבלי להוסיף את פירוש הנבואה לדעתו. שכלו של החכם, לעומת זאת, מעורב בפסיקה בצורה מוחלטת, וחובה עלינו לשמוע לו גם אם אנו סבורים שהוא טועה.
ב. חובת השמיעה לדברי החכמים, אינה תלויה כלל בנביא, ולכן גם אינה מאוימת על ידיו. אם יבוא הנביא ויאמר שלא לשמוע אל חכמי התורה, אין לשמוע לו כלל. היכולת להכיר בנביא אמת, לעומת זאת, תלויה בחכמים. רק חכמי התורה יכולים לומר על אדם שהוא באמת נביא ה' לאור הקריטריונים שהתורה מסרה, ושאליהם הגיעו החכמים על ידי שכלם.
הרחבות
•הלכה למשה מסיני
כִּי מַה שֶּׁהוּא "הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי" לֹא יִשְׁפְּטֵהוּ הַשֵּׂכֶל, אֲבָל הוּא לְמַעְלָה הֵימֶנּוּ. את המושג 'הלכה למשה מסיני' אנו פוגשים במשנה: "אמר רבי יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב" [עדיות ח, ז]. לפי דברים אלו הלכה למשה מסיני כשמה כן היא, הלכה שנמסרה למשה בסיני ונמסרה דור אחרי דור.
הרמב"ם , מגדיר כלל לזיהוי הלכה הנכנסת תחת הגדר 'הלכה למשה מסיני': "ועל כן כל דבר שאין לו רמז במקרא, ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברה, עליו לבדו נאמר, הלכה למשה מסיני" [הקדמה לפירוש המשנה].
הלכה למשה מסיני יכולה לשנות את פשט הכתובים. על עבד עברי, שרוצה להמשיך לעבוד את אדונו, ולא לצאת לחופשי לאחר שש שנות עבדות, נאמר בתורה: "והגישו אדניו אל והגישו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אָזְנוֹ במרצע ועבדו לעֹלם" [שמות כא, ו] מפשט הכתובים עולה שמותר לרצוע את אוזן העבד בין על הדלת ובין על המזוזה. אמנם, ישנה הלכה למשה מסיני האומרת שאין רוצעים על הדלת. מדבר זה למד הגר''א : "פשטא דקרא (לפי פשט הפסוק) גם המזוזה כשרה, אבל הלכה עוקרת את המקרא... והן מגדולת תורתנו שבעל-פה שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם" [אדרת אליהו שמות כא, ו]. דברים אלו מעידים על גדולת התורה שבעל פה ועל חשיבות המסורת.
שאלות לדיון
אם ה"הלכה למשה מסיני" אינה מובנת על ידי השכל, מדוע אין זה אומר שהיא במדרגה פחותה יותר?
האם לפי דברים אלו צריך לשמוע לכל חכם? האם ייתכן לא לסמוך על חכם מסוים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
