בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא קמא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

ב"ק דף לא

שני קדרים

undefined

הרב יאיר וסרטיל

אייר תשע"ד
9 דק' קריאה
מדובר בסוגייתנו על אדם שנתקל ונפל עם כליו ובא חברו ונתקל בו. נמצא שהאדם לא הזיק באופן פעיל אלא באופן סביל, ובכל זאת לפעמים מוגדר כאדם המזיק אולם לפעמים מוגדר רק בבור, לפחות לפי חלק משלבי הגמרא. יש לעמוד בסוגייתנו על הקשר בין פשיעתו של אדם לבין רמת אחריותו על עצמו ועל כליו, כלומר, באיזו פשיעה הוא מוגדר כאדם המזיק ובאיזו רק כבור. וכן איזו פשיעה מחייבת אותו גם באחריות על כליו שהזיקו מדין בור ואיזו לא.
עוד יש לעיין בהגדרת נתקל, שכן מצאנו חילוק בגמרא בין הראשון שנתקל ונפל לבין השני שנתקל בראשון – "ראשון ודאי פושע הוא" משמע שפשיעתו גדולה יותר ודווקא לגביו אומרים נתקל פושע הוא (לסוברים כן). ונראה להביא שלוש אפשרויות לגבי החילוק ביניהם.
האפשרות הראשונה היא שדווקא אם מסתבך ברגליו נחשב נתקל אך השני לא הסתבך ברגליו אלא נתקל בראשון והיתקלות כזו הינה אונס, ולפי זה אם הראשון נתקל באבן ונפל אכן לא ייחשב פושע. המלחמות (יג ע"א בדפי הרי"ף) מתקשה לשיטתו שאדם מועד לעולם אף באונסים גמורים מדוע אם נתקל לאו פושע פטור, ועונה שכאן אינו נחשב כאדם המזיק (אם לא יכול לקום) אלא הקרקע הפילה אותו. מדבריו משמע שלא מדובר בנתקל בדבריו אלא בקרקע, ואם כן בדעתו לא נוכל לומר כחילוקנו.
האפשרות השנייה היא שתקלת השני אינה פשיעה משום שנוצרה רגע לפני שעבר שם, בשונה מהראשון שנתקל בקרקע או באבן שהייתה שם כבר קודם לכן ויכול היה להיזהר אם היה מתבונן בדרך.
האפשרות השלישית היא שאכן אין הבדל באופן התקלה בין הראשון לשני ובשניהם עצם הנפילה מהווה פשיעה אלא שהשני יכול להשליך את אחריותו על הראשון שאשם בנפילתו (ומכל מקום לא ניתן לחייב את הראשון בנזק השלישי משום שמדובר בכליו של השני ולשני הייתה שהות לסלק כליו) ואילו הראשון לא יכול להשליך אחריותו על מישהו אחר ולכן הוא הנושא באחריות. וכן משמע מלשון המלחמות בסוגייתנו 1 .
הגמרא פותחת מתוך סתירה בין דברי רבא לדברי הברייתא ("מיתיבי"), ונחלקו רש"י ורבנו חננאל בגירסת ובביאור מהלך הגמרא. נציג את השיטות בטבלה.
"רבא: ראשון חייב בנזקי שני בין בנזקי גופו בין בנזקי ממונו. שני חייב בנזקי שלישי בנזקי גופו אבל לא בנזקי ממונו".
"מיתיבי: כולן חייבין על נזקי גופן ופטורין על נזקי ממונן".

שיטת רש"י
לגבי אחריות האדם על כליו, לדעת רש"י הדין תלוי באופן מוחלט לשני הצדדים בשאלה אם נתקל מוגדר כפושע. אם נתקל פושע חייב גם על הכלים ואם לא אזי הוא פטור. לכן לפי ההבנה בתחילה ובמסקנה בדברי רבא רש"י מפרש שהבנו שנתקל פושע, ואילו בשלב האמצעי ("אלא אמר רבא") מפרש שודאי סובר נתקל לאו פושע הוא. הסברא בכך היא שאם הוא פושע בעצם הנפילה אפשר להגדירו ככורה הבור לגבי הכלים שנפלו לו, אולם אם לא פשע בעצם הנפילה, אינו נחשב ככורה, והפשיעה בכך שלא קם היא רק ב"שב ואל תעשה" ואינה יכולה להגדירו ככורה בור.
לגבי אחריותו על עצמו, סובר רש"י שגם הפשיעה באי הקימה יכולה להגדירו כאדם המזיק. בשלב האמצעי מסביר רש"י שהראשון נחשב אדם המזיק ואילו השני שנתקל בו נחשב רק כבור, משום שהוא פחות פושע, ונפקא מינה שחייב רק אם יזיק את גוף השלישי ולא את כליו. כאמור, רש"י ביאר בשלב זה שנתקל לאו פושע הוא, ואם כן גם פשיעת הראשון וגם פשיעת השני היא בכך שלא קמו ולא בעצם הנפילה, ואם כן צריך להבין מדוע הראשון נחשב כאדם המזיק והשני רק כבור.
נראה לבאר שעל פשיעה ב"שב ואל תעשה" בלבד לא ניתן לחייב משום אדם המזיק, ולכן אין לחייב את השני שהיה אנוס לגמרי בנפילתו. אולם לגבי הראשון אף שנתקל לאו פושע הוא, ואין די בהיתקלות לבדה כדי לחייבו, מכל מקום גם אינו אנוס לגמרי, ובצירוף לפשיעה באי הקימה ניתן לחייבו. הטעם בכך הוא, שעל "שב ואל תעשה" לא ניתן לחייב מצד אדם המזיק הואיל והוא לא היה פעיל בנזק זה אבל כשיש אשמה כלשהי בעצם הנפילה שוב יש כאן מעשה מצידו, ואפשר מתוך כך לחייבו על הפשיעה שהייתה אחר כך באי הקימה, כי אנו מסתכלים על כל מעשה ההיזק – הנפילה ואי הקימה – כמעשה אחד.
אולם רש"י בביאור החילוק בין הראשון לשני התנסח: "דראשון הוי פושע טפי משני, הלכך ראשון ודאי הוי מזיק ושני מסתייה אי משוית ליה לגופיה בור". מכך שרש"י לא חילק באופן מהותי ביניהם כפי שכתבנו, נראה שלדעתו עצם העובדה שהשני פחות פושע גורמת לנו להפחית מאחריותו ולכן איננו מגדירים אותו כאדם המזיק אלא די לנו אם נחייבו כבור. אולם צריך עיון מה הסברא בכך, ואכן התוס' העירו שהדין לפי שלב זה בגמרא הוא דחוק אלא שאין בכך קושי גדול משום שאכן למסקנה לא נותרנו בהבנה זו. התוס' עצמם לא פירטו בנימוק, ובדעתם נוכל לומר גם כביאור הקודם.
הברכת אברהם מבאר את החילוק בין הראשון לשני על פי דברי הגמרא בכמה מקומות ש"אונס כמאן דלא עביד", אמנם דברי הגמרא נכונים דווקא באונס גמור, ולכן לגבי השני שהיה כאן אונס גמור נמצא שלא עשה שום מעשה חיובי ולא ניתן לחייבו מצד אדם המזיק, אולם לגבי הראשון אף שאינו פושע מכל מקום גם אינו אנוס ולכן נחשב שעשה מעשה. דבריו הולכים לפי הביאור הראשון שכתבנו, שמתייחסים לכל המעשה כמעשה אחד, ולכן יש לצרף את פשיעת אי הקימה למעשה הנפילה.

שיטת רבנו חננאל
לגבי אחריות האדם על כליו, בשונה מרש"י, לדעת רבנו חננאל התלות בהגדרת נתקל אינה מוחלטת. הגמרא מבינה בתחילה בדעת רבא שגוף הראשון נחשב כאדם המזיק ולכן חייב בין אם הזיק את גוף השני ובין אם הזיק את ממונו, אך אינו נחשב ככורה ולכן אם כלי הראשון הזיקו פטור. רבנו חננאל מביא שתי אפשרויות לנמק מדוע נחשב אדם המזיק. לפי האפשרות הראשונה סובר רבא שנתקל פושע ולפי השנייה נתקל לאו פושע אך הפשיעה שלא קם מחשיבה אותו לאדם המזיק. רואים מהאפשרות הראשונה שיתכן שנתקל פושע ובכל זאת לגבי כליו אינו נחשב ככורה, ואם כן כאמור, התלות אינה גמורה. לגבי הצד ההפוך, האם יתכן שנתקל אינו נחשב פושע ובכל זאת נחשב ככורה לגבי כליו, יש לעיין בהסברו על שלב הגמרא האמצעי. שם מסביר הוא שהראשון אינו נחשב אדם המזיק אלא רק בור ובכל זאת נחשב ככורה לגבי כליו וחייב עליהם אם הזיקו את גוף השני. לכאורה היה נראה מכך, שאף שנתקל לאו פושע נחשב ככורה לגבי כליו, אולם אם נעיין בדברי רבנו חננאל, הוא מסביר בשלב זה שנתקל פושע הוא ובכל זאת גופו נחשב רק כבור ולא כאדם המזיק, ולפי זה נראה שמודה שרק אם נתקל פושע אפשר לחייב על כליו (ולכן נדחק לבאר שלפי שלב זה נתקל פושע, למרות שגופו נחשב רק כבור). הטעם בכך הוא, שכדי להחשיבו ככורה וכיוצר הבור צריך שיעשה פעולה מעשית חיובית ולא די בכך שיהיה סביל, ואם פשיעתו היא רק בכך שלא קם לא הייתה שום פעולה מעשית מצידו.
לגבי אחריות האדם על עצמו, לדעת רש"י ראינו שהראשון נחשב אדם המזיק לפי כל שלבי הגמרא, בין אם נתקל פושע ובין אם לאו, והשני לפי הבנת הגמרא בשלב האמצעי נחשב רק כבור אך לפי הבנתה בתחילה ובמסקנה נחשב גם הוא אדם המזיק. לעומתו, לדעת רבנו חננאל, לפי ההבנה בתחילה הראשון נחשב אדם המזיק והשני רק כבור, לפי ההבנה בשלב האמצעי שניהם נחשבים רק כבור, ולפי המסקנה שניהם נחשבים אדם המזיק. לפי דבריו בשלב האמצעי יש חידוש גדול, שלמרו שנתקל פושע נחשב רק כבור. הטעם בכך הוא שסוף סוף בשעת הנזק הוא היה סביל והניזק בא אליו ונתקל. התוס' מקשים על כך מהמשנה של "זה בא בחביתו וזה בא בקורתו" ששם מבואר שאם עמד בעל הקורה ונתקל בו בעל החבית ונשברה חביתו חייב, למרות שגם שם הוא היה סביל והניזק בא אליו, ורואים שחיובו מטעם אדם המזיק ולא רק כבור שהרי מתחייב גם על כלי חברו. ועונים התוס' שהואיל ולמסקנה אכן נחשב אדם המזיק לא טרחה הגמרא להקשות על השלב האמצעי "וליטעמיך", וכפי שמצאנו פעמים רבות בש"ס.
כאמור, בשלב הראשון של הגמרא ביאר רבנו חננאל שגוף הראשון נחשב כאדם המזיק ואילו גוף השני רק כבור, ולגבי החשבתו של הראשון כאדם המזיק הביא שתי אפשרויות, או מטעם נתקל כפושע או מטעם הפשיעה באי הקימה. לפי האפשרות הראשונה מסתבר שהחילוק בין הראשון לשני הוא מהותי. רק בפשיעה שיש בה מעשה חיובי נחשב אדם המזיק אולם בפשיעה סבילה של אי קימה נחשב רק בור ולא אדם המזיק. אולם לפי האפשרות השנייה, גם הראשון וגם השני פשעו רק בכך שלא קמו ובכל זאת הראשון נחשב אדם המזיק והשני רק כבור, וצריך לנמק כפי שנימקנו בדעת רש"י לגבי השלב האמצעי בגמרא – או מטעם שהשני אנוס יותר ולכן די לנו אם נחייבו כבור, או מטעם שאצל הראשון מצטרפת הנפילה לפשיעת אי הקימה.
למסקנת הסוגיא אין הבדל בין דעת רש"י לדעת רבנו חננאל, ולשניהם גם הראשון וגם השני נחשבים אדם המזיק, אולם לגבי כליהם שהזיקו האשון נחשב ככורה וחייב ואילו השני פטור.

שיטת הרמב"ם
הרמב"ם (נזקי ממון יג, ח-י) פוסק שגם הראשון וגם השני נחשבים רק כבור, ולגבי כליהם שהזיקו, הראשון חייב אף על כליו ואילו השני פטור 2 . ולכאורה דבריו מתיישבים רק עם שלב הגמרא האמצעי לפי פירושו של רבנו חננאל. וצריך לבאר שפסק כשלב זה משום שהוא נדחה רק מכח קושיית הגמרא "הניחא לשמואל דאמר כל תקלה בור הוא, אלא לרב דאמר אי אפקריה אין אי לא לא מאי איכא למימר?", ואם כן להלכה הואיל ופוסקים כשמואל ניתן להישאר בשלב זה.
אולם התוס' הקשו על הבנת רבנו חננאל בשלב זה, מה הטעם שאינו נחשב כאדם המזיק, הרי מצאנו במשנה הבאה לגבי "זה בא בחביתו וכו'" שאף אם עמד והשני בא ונתקל בו חייב ונחשב אדם המזיק, ותירצו שאכן יכלה הגמרא להקשות כך אך לא טרחה משום שלמסקנה בין כה וכה חזרה בה וסברה שנחשב אדם המזיק. ואם נאמר שהרמב"ם פוסק שלב זה והבינו כרבנו חננאל תחזור קושיית התוס'.
והנה הרמב"ם אכן הביא את המשנה של "זה בא בחביתו" בהלכות חובל ומזיק ואילו את המקרה של סוגייתנו בהלכות נזקי ממון בפרק העוסק בדיני בור, ונמצא שאכן חילק בבירור בין המקרים אלא שיש להבין מהו טעם החילוק. ואולי אפשר לחלק בין אדם הנעמד מרצונו באמצע הדרך לבין נתקל ונפל, שהנעמד אף שלא הייתה בכוונתו להזיק מכל מקום עשה את פעולת העמידה שיצרה מגופו תקלה מתוך בחירה ורצון, ואילו הנתקל למרות שנחשב פושע מכל מקום עשה זאת ללא בחירה ורצון.
ניתן ליישב באופן נוסף. אם נדקדק בקושיית התוס', הם הקשו "וקשה, כיוון דפושע הוא אמאי פטור". כלומר, מכך שהוא חייב על כליו שהזיקו דייקו רש"י והתוס' שנתקל פושע הוא, ואם פושע הוא יש להקשות מהמשנה שאם עמד בעל הקורה חייב למרות שרק עמד והשני נתקל בו. משמע שאם אין הראשון מוגדר כפושע מצד ההיתקלות (אלא רק מצד שלא קם) אין קושי מהמשנה, ואפשר לחלק שבמשנה חייב בעל הקורה משום שפשע בכך שעמד ויצר מעצמו תקלה, ואילו בסוגייתנו הוא אנוס, ומטעם הפשיעה באי הקימה בלבד לא ניתן לחייבו כאדם המזיק הואיל ואין זה מעשה חיובי. אם כן לא קשה על שיטת הרמב"ם, שהרי רואים מדבריו בהלכה ח שפסק שנתקל אינו מוגדר כפושע.
עוד יש לעיין, הואיל ולשיטת הרמב"ם נתקל אינו מוגדר כפושע מדוע נחשב ככורה לגבי כליו וחייב אם הזיקו את השני. אפשר לענות שלדעתו הדברים אינם תלויים זה בזה, ואכן אף שאינו מוגדר כפושע במעשה ההיתקלות, מכל מקום הפשיעה באי הקימה מחייבת אותו גם על הכלים ונחשב ככורה, ואולם השני פטור על הכלים למרות שפשע באי קימה, אך יש לענות כעין הסברנו למעלה שאצל הראשון מצרפים את הנפילה לאי הקימה (כי אף שלא פשע בנפילה מכל מקום גם לא נאנס לגמרי) או כהסבר המלחמות, שאת האחריות על כלי השני ניתן להשליך על הראשון שגרם לשני ליפול. ולפי זה, הרמב"ם חולק על רש"י ורבנו חננאל שהבינו שהדברים תלויים זה בזה, ואם נתקל אינו פושע ודאי אינו נחשב ככורה.
אולם הראב"ד (שם) יישב באופן אחר, וכתב שהרמב"ם עוסק באדם שאינו מעוניין להפקיר את כליו שנפלו אלא רוצה לזכות בהם, ובמקרה זה כולם מודים שחייב למרות שנפל באונס, וכפי שאמר רבי יהודה במשנה (כח ע"א) "במתכוין חייב", וביארה הגמרא שמתכוון לזכות בחרסים שנפלו.




^ 1.ר' מנחם רפפורט הציע לבאר שנחלקו התוס' והמלחמות לשיטתם לגבי אדם שהניח אבן של חברו ברשות הרבים והיה זמן לבעלי האבן לסלקה מרשות הרבים. התוס' (כט ע"א ד"ה פליגי) כותבים שבעלי האבן חייבים בנזק, ואילו המלחמות (טו ע"א בדפי הרי"ף) כותב שבעלי האבן פטור משום שטוען בצדק שלא הוא הניח ברשות הרבים ולא עליו מוטל לסלק. אם כן, התוס' אצלנו לא יכלו לבאר כמלחמות.
^ 2.נביא את לשון הרמב"ם והראב"ד: ח : שני קדרין שהיו מהלכין בדרך זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון, אם היה לראשון לעמוד ולא עמד חייב בנזקיו של שני, שאע"פ שהוא אנוס בשעת נפילה אינו אנוס בהיותו מוטל בדרך והרי הוא יכול לעמוד, ואם לא היה לו לעמוד פטור ואף על פי שלא הזהיר לזה שנתקל בו מפני שהוא טרוד בנפשו: ט : במה דברים אמורים שהוא חייב בנזקיו של שני בשהוזק גופו של שני אבל אם הוזקו כליו פטור שאינו חייב על הכלים בבור וכל תקלה תולדת בור היא כמו שביארנו: י : הקדרין והזגגין וכיוצא בהן שהיו מהלכין זה אחר זה ונתקל הראשון ונפל ונתקל השני בראשון והשלישי בשני וכל אחד מהן יש לו לעמוד ולא עמד, הראשון חייב בנזקי גופו של שני בין שהוזק בגופו של ראשון המוטל בין שהוזק במשאו, והשני חייב בנזקי גופו של שלישי אם הוזק בגופו של שני, אבל אם הוזק במשאו של שני שנפל פטור, שהרי אומר לו השני בור זה שהוא משאי אין אני הכורה אותו שהרי הראשון הפיל השני עם משאו, ואם הזהירו זה את זה כולן פטורין. השגת הראב"ד: הקדרין והזגגין וכו' בין שהוזק במשאו. א"א זהו תימה שהרי כתב הסוגיא כדעת ר' יהודה דאמר נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו הראשון מעתה משאו של ראשון אינו בורו, וראיתי לרב ר' יצחק ז"ל שכתב כן אמרתי אי אפשר שהוא טועה אלא הענין כולו בשלא הפקירו וכבר אמר ר' יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אף על גב דאנוס הוא ודוקא ראשון שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אף על גב דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהא לאו בורו הוא ומפקיר נזקי אונסין פטור.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il