ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עשה טוב

איסורי תורה - חפצא או גברא? * ריח האיסור באיסורי דרבנן * לברוח מהרע או לרדוף אחר הטוב? * המהות הפנימית שמשפיעה החוצה * ההכנה שהובילה למתן תורה * ההכנה קצרה לזמן משמעותי
827
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
איסורי תורה - חפצא או גברא?
קראנו השבת את פרשת נשא. בפרשה יש כמה נושאים, ואחד מהם הוא הנזירות, נושא שאנחנו עוסקים בו במסכת נדרים. האחרונים התלבטו האם נזירות היא איסור חפצא או איסור גברא: אנחנו כבר יודעים היטב מה זה איסור חפצא ומה זה איסור גברא, שבועה זה איסור גברא, אדם אוסר על עצמו מעשה מסוים ואומר: "שבועה שלא אוכל פירות היום". נדרים לעומת זאת הם איסור חפצא: "הפירות הללו אסורים עלי". הנפקא מינה היא אם אדם יאמר נדר בלשון שבועה, יש ראשונים שאומרים שהנדר לא יחול כי צריך להחיל נדר על חפץ, יש צדדים חמורים יותר בנדר ויש דברים שחמורים יותר בשבועה. שבועה אפשר להחיל על דבר שאין בו ממש ואילו נדר צריך להתפיס בחפץ ממשי. יש מחלוקת ראשונים האם איסורי תורה הם איסורי חפצא או איסורי גברא: האם במאכלות אסורות יש איסור על האדם לאכול אותם, או שהם בעצמם אסורים. הריטב"א אומר (שבועות כב, ב) שאיסורי תורה הם איסורי גברא, התורה מצווה על האדם שלא לאכול מאכלות אסורות, למרות שבחפצים עצמם אין חלות של שם איסור. אומר הריטב"א שנפקא מינה אם אדם אומר: "פת זו תהיה כמו בשר חזיר", לשיטתו לא חל הנדר, מפני שבבשר חזיר אין איסור חפצא וממילא אין במה להתפיס. אם כן, הריטב"א סובר שאיסורי תורה הם איסורי גברא ואי אפשר להתפיס נדר באיסורי תורה כמו שאי אפשר להתפיס נדר בשבועה. יש ראשונים שאומרים שהנדר לא חל כשמתפיס באיסורי תורה מפני שאי אפשר להתפיס בדבר האסור אלא רק בדבר הנדור (ראה נדרים יג, א), אבל לא כך מפרש הריטב"א.
ראשונים אחרים חולקים על הריטב"א. הרא"ש במסכת יומא (פרק ח סימן יד) מביא שאלה: חולה שחייב לאכול בשר בשבת מדין פיקוח נפש, ואין בשר שחוט אלא רק בשר נבלה מוכן, מה עדיף לעשות - לאכול את בשר הנבלה, וזה איסור קל כי זה רק לאו, או לשחוט ולעבור על איסור כרת? הרא"ש מביא דעה שעדיף שיאכל את הנבלה, אך המהר"ם מרוטנבורג אומר שעדיף לשחוט כדי שהחולה יאכל בשר כשר. מבאר המהר"ם מרוטנבורג שאם היה כעת יום חול ודאי הוא היה שוחט ואוכל בשר כשר, ומה שמונע ממנו לשחוט היא שבת ופיקוח נפש דוחה שבת! אפשר להסביר את סיבת המחלוקת, האם נבילה היא איסור גברא או איסור חפצא: אם נבילה היא איסור חפצא יש איסור בחפץ, ומוטב שיאכל דבר אחר. אמנם זה רק לאו, אבל יש כאן איסור במהות, לעומת איסורי שבת שהם איסורי גברא, רק אסור לעשות מלאכה, והאיסור לא חל בגלל פיקוח נפש, לכן יותר טוב שישחט ויאכל כשר.

ריח האיסור באיסורי דרבנן
הרב אומר שלא רק באיסורי דאורייתא יש איסור חפצא, אלא גם באיסורי דרבנן. אחרונים אחרים אומרים שאיסורי דרבנן הם רק איסורי גברא כי צריכים לשמוע בקול חכמים, ולא שבמהות החפץ יש איסור, חכמים לא הטילו איסור על החפץ אלא אמרו לאדם לא לעשות דבר מסוים כדי שלא תבוא לעשות איסורים אחרים, גזירה שמא יבוא לעשות איסורי תורה. אך הרב אומר שבמה שמביא לעשות איסורי תורה כבר יש ריח של איסור, יש כאן איסור של חפצא. ניתן דוגמא מסוגיית טעם כעיקר. מאכל שיש בו טעם של איסור אך אין בו את עצם האיסור, למשל אם נפלה חתיכה של בשר אסורה לתוך מרק, נתנה בו טעם אך הוציאו את הבשר ולא נשאר שום דבר ממשי ממנו, רק טעם. לרבים מהראשונים נותן טעם הוא איסור דרבנן כי אין כאן דבר ממשי של איסור. הטעם הוא לא ממש איסור, זה כמו שחצי שיעור אסור לדעת ריש לקיש מדרבנן (ראה יומא עג, ב), צריך להסתכל על הטעם כאילו יש בו איסור אבל אין בזה את השיעור של האיסור.
כך גם לגבי עוף בחלב. חכמים אסרו לאכול עופות עם חלב שמא יבוא לאכול בשר עם חלב. לפי התורה עוף זה לא בשר ולא אסור מהתורה, ובאמת עופות זה לא ממש בשר, זה חצי בשר. פעם אמרתי שלבהמה יש ארבע רגלים, לעוף יש שתים ולדגים אין בכלל. העופות הם חצי דגים וחצי בשר, אם תסתכלו תראו שיש להם קשקשים על הרגלים, הם משהו באמצע. באמת, בבהמה הדין הוא שבשחיטה צריך לחתוך שני סימנים, בעוף מספיק סימן אחד ובדגים בכלל אין שחיטה. זאת אומרת שיש כאן איזו הדרגה, עוף מהתורה לא אסור, אבל מכיוון שהוא חצי בשר - גם חצי זה משהו, לכן חכמים באו ואסרו. לא רק שמא יבוא לידי איסור, אלא בעוף עצמו יש טעם של איסור! בכל איסורי דרבנן שקרובים לאיסורי דאורייתא יש בהם משהו ממשי של איסור, כך צריך להסתכל על זה.
נחזור לדין נזירות. מה זה נזירות, איסור חפצא או איסור גברא? נזיר שנודר, התורה אוסרת עליו לאכול יין וענבים, לגלח את שערו ולהיטמא למתים, האם זה איסור גברא שאסור לו לעשות את הדברים הללו או שזה איסור חפצא: היין נאסר, השערות חייבות גילוח - האחרונים התלבטו בזה (ראה חידושי רבי שמעון שקופ למסכת נדרים, סימן ד וסימן יג). יש דעה שאומרת שנזירות היא איסור גברא ויש דעה שזה איסור חפצא שבגברא - הפה שלו אסור בשתיית יין, השערות שלו אסורות בגילוח, הגוף שלו אסור בלקבל טומאה, חפצא שבגברא, כך אומר המהר"י באסן, הוא קורא לזה איסור גברא. המהרי"ט מאריך בזה בתשובה ואומר שנזירות היא דבר חדש, אדם מקדש את עצמו להיות נזיר וברגע שהוא מקבל על עצמו את קדושת הנזירות התורה אוסרת עליו את הענבים, התגלחת והטומאה. זה גדר חדש, על מי שקדוש בקדושת נזירות חלים דינים מיוחדים בדומה לכהן, למי שקדוש בקדושת הכהונה אסור להיטמא למתים. הנזיר חמור עוד יותר מכהן כי לנזיר אסור אפילו להיטמא לקרובים, כמו כהן גדול. הוא קדוש ולכן חלה עליו קדושה ומחמת שכך חלים עליו האיסורים הללו, תולדה מהקדושה. הנזיר אומר "הריני נזיר" ומהרגע שהוא אמר כך התורה אוסרת עליו את האיסורים הללו.

לברוח מהרע או לרדוף אחר הטוב?
האם טוב להיות נזיר או שהנזיר הוא חוטא? גם בזה יש התחבטות. מצד אחד הנזיר נקרא חוטא ולכן הוא צריך להביא חטאת, אך מצד שני נזיר נקרא קדוש. האם הנזירות היא מעלה או שיש בה צד של חיסרון? השאלה הזאת תלויה האם נזירות היא איסור חפצא או גברא, כך אומר המהרי"ט.
נסביר: כל קדושה היא חפצא, בקרבנות חלה קדושה על הקרבן, אדם, הנזיר, מחיל על עצמו קדושה ולכן הוא נהיה מחויב בכל הדברים. אם עניינה של הנזירות הוא לברוח משתיית היין, מהדברים שגורמים לאדם להיכשל בעבירות, אז "כל היושב בתענית נקרא חוטא" (תענית יא, א), כל מי שמזיר את עצמו מדברים שהתורה התירה לו הוא חוטא, המגמה היא ליהנות מהעולם ולהשתמש בו לעבודת ה', אסור לשבת בתענית. יש מצב חריג ומיוחד אבל זה לא הסדר, הסדר הוא שהיושב בתענית נקרא חוטא. כמובן שאדם צריך תמיד לשאוף להתקדם ולהתעלות, אבל אין פירושו של דבר לברוח מהרע אלא לרדוף אחרי הטוב, להיות יותר קדוש, ערכי, רוחני, ישר ובעל מידות, דבוק בריבונו של עולם. אם אדם רוצה להיות נזיר כי הוא רוצה להתעלות - זאת מדרגה חיובית. האדם מתקדם ועולה במעלות הקודש, וממילא כמובן לא מתאים לו לעשות דברים שלא מתאימים לאדם קדוש. הוא כבר ברמה גבוהה יותר, לא מתאים לו לשבת בחבורה של אנשים ששותים ומאבדים את כוח השליטה. אדם כזה כבר נמצא במדרגה כזאת של עילוי שגם מה שגורם להגיע למצב של חוסר שליטה, הענבים, לא מתאים לו - זה דבר חיובי. יש כאן הדרכה כללית, המטרה צריכה להיות שמתוך שעולים מתרחקים מכל העברות. לא בורחים מהעברות אלא רצים אחרי המצוות, רצים אחרי הקדושה וממילא מתרחקים מהטומאה והירידות, על ידי שמתמלאים בקדושה מתמלאים במעלות גדולות.

המהות הפנימית שמשפיעה החוצה
את דברי המהרי"ט בנוגע לנזירות אנחנו מכירים ביחס לארץ ישראל. הרב בהקדמה ל"שבת הארץ" אומר שקדושת הארץ לא מתחילה מכך שיש מצוות, העובדה שיש איסורים כאלה ואחרים ששייכים דווקא בארץ ישראל זה לא מה שעושה את הארץ קדושה - להיפך, מתוך שהארץ קדושה יש בה מצוות מיוחדות. שביעית, יובל, תרומות ומעשרות, ביכורים וכן הלאה, מצוות שונות מסוגים שונים שמבטאות את הקדושה שקיימת בארץ ישראל, מתוך שהארץ קדושה יש בה מצוות. לכן אם יש מציאות שאי אפשר לקיים מצווה מסוימת מאיזו שהיא סיבה - זה לא מבטל את קדושת הארץ כי הקדושה לא נבנית על פי המצווה הזאת, המצווה היא תולדה של קדושת הארץ. כך הרב אומר בוויכוחו בנוגע להיתר המכירה בשביעית, והוא מסביר שקדושת הארץ לא תתמעט על ידי ההיתר. גם אם יש צורך למצוא היתר בגלל שאי אפשר באופן אחר, הארץ נשארת בקדושתה.
גם המצוות שישראל מחויבים בהן הן מפני שישראל הם עם סגולה. לא המצוות עושות את עם ישראל קדוש אלא הקדושה גורמת שיש מצוות בישראל. זה הבדל עצום בהסתכלות, היסוד הוא הסגולה, "אשר בחר בנו מכל העמים", ומתוך כך - "ונתן לנו את תורתו". מתוך הבחירה בנו, מתוך הסגולה, באות אחר כך המצוות. ישראל שחטא ישראל הוא, בכל המדרגות שהוא חוטא, ולא משנה עד היכן הוא הגיע, תמיד הוא נשאר בקדושתו, תמיד הוא נשאר ישראל. הקדושה היסודית הזאת היא המוחלטת ובסופו של דבר הסגולה תתגלה, היא מוכרחה להתגלות כי היא הכוח היותר חזק שנמצא בנפש. לפעמים יש מצבים של משברים חיצוניים שלא נותנים לסגולה להתגלות, אבל המצב הזה חולף ועובר. לא חשוב אם הוא נמשך הרבה זמן או פחות זמן, הדבר הקבוע והיסודי הוא הסגולה הישראלית, הדבקות של ישראל בריבונו של עולם. על כן, הסגולה תמיד מתגלה בכלל ישראל, כלל ישראל תמיד עובד את ריבונו של עולם וקורא בשם ה', כלל ישראל הוא הנושא את שם ה' בעולם. כל היחידים הם חלק מהכלל, וברגע שהם קשורים עם הכלל בעצם גם הם נושאים את שם ה' בעולם. גם אם הם לא מכירים בכך הם עדיין חלק מכלל ישראל, כלל ישראל נושא את שם ה' בעולם וגם הם. גם אם לא רואים את זה במציאות בתוך תוכם קיימת הסגולה.

ההכנה שהובילה למתן תורה
זה כמובן מוביל אותנו לדבר על חג מתן תורה. הפתיחה של עשרת הדברות היא "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות כ, ב). מתוך שיצאנו ממצרים והבחירה האלוקית בעם ישראל, הקב"ה מצווה אותנו לקבל את עול מלכותו. הסגולה הפנימית קיימת בישראל, ריבונו של עולם טבע אותה בנו, הסגולה הופיעה ונקבעה ביציאת מצרים. ה"קדושת לוי" מפרש את דברי ההגדה של פסח: "אילו הביאנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו" - כמובן השאלה נשאלת - מה דיינו? מה קיבלנו מלעמוד ליד הר סיני בלי לקבל את התורה? על דרך ההלצה אומרים שאם הקב"ה היה עושה לנו טיול לסיני גם בלי לקבל את התורה זה היה לא רע, אבל כמובן שחז"ל לא התכוונו לזה. אלא, שהעמידה של ישראל לפני הר סיני היא בעצם עמידה שמשמעותה מוכנות לקבל את התורה. כשישראל אומרים נעשה ונשמע, הכוונה היא שישראל מוכנים בצורה השלמה ביותר לקבל את התורה. זה יותר מאשר קבלת התורה בפועל, משום שכאשר ישראל אומרים "נעשה ונשמע" הם לא יודעים עדיין מה ה' יתבע מהם, אולי לא יהיו תרי"ג מצוות אלא שלושת אלפים מצוות, אולי חמשת אלפים ואולי בלי גבול, ישראל לא יודעים מה וכמה - והם אומרים "נעשה ונשמע", זה אומר שהקבלה היא מוחלטת בלב שלם - לא משנה מה שנקבל נעשה. בסוף כשהם מקבלים את התורה בפועל זה רק תרי"ג מצוות... הנכונות לקבל את התורה לפני שיודעים מה שכתוב בה היא התבטלות מוחלטת כלפי רצונו של ריבונו של עולם, זה המצב של העמידה לפני הר סיני. זה גורם לאחדות, "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר", כאיש אחד בלב אחד (שמות יט, ב ורש"י שם). כולם מאוחדים סביב הנכונות לקבל את דבר ה', והביטול הזה הופך אותם למציאות אחת, כאיש אחד בלב אחד. באותו רגע ישראל מתעלים למדרגות גבוהות מאוד.
ר' לוי יצחק מברדיטשוב מפרש את דברי חז"ל שכישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו, א), הם נטהרו בנפש והפכו להיות טהורים לגמרי, הגיעו למדרגת האבות שקיימו את התורה גם בלי שהם למדו (ראה יומא כח, ב), שהיו כל כך זכים עד שמתוכם הם הבינו מה נכון לעשות, ומה רצונו של הקב"ה. האבות הגיעו להתבטלות בפני רצונו של הקב"ה ונעשו מרכבה לשכינה. מרכבה פירושו של דבר שהם נושאים את השכינה בעולם, הם בטלים כלפי אור ה'. למרכבה אין שום תפקיד חוץ מאשר לשאת את הרוכב עליה, כך אומרים חז"ל שהיו האבות, האבות קיימו את התורה מבלי שהצטוו, הגיעו לבהירות כזאת שהם מבינים את המצוות מעצמם. הנשמה הפנימית שבתוך האדם היא התורה, וברגע שמסלקים את כל המחיצות ואת כל הזוהמה שמפריעה, את כל החומריות - ממילא האדם מבין מעצמו מה רצון הקב"ה, זה טבוע בתוך תוכו. ישראל הגיעו למדרגה הזאת כשהם עמדו לפני הר סיני. מתעוררת השאלה: אם כך למה היה צורך לתת את התורה, הם יכולים לקיים את התורה גם בלי הציוויים! אלא שזו מדרגה מיוחדת במינה שאפשר אולי להגיע אליה בהתעוררות מיוחדת ברגע חד פעמי, אבל מדרגה כזאת באופן קבוע בקרב כל ישראל למדרגותיהם לא אפשרית, ולכן היה צורך לתת את התורה. הייתה נכונות פנימית כזאת, באופן מופשט, אבל בשביל לממש אותה בפועל , צריך לקבל את התורה. זה מה שאומר דוד: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב" (תהילים קיט, קסב), להגיע לקיומה של התורה על ידי היטהרות והזדככות, להגיע לגובה וקדושה כמו האבות לדעת את התורה מעצמנו - זה עמל עצום שאין לו סוף, לכן דוד אומר: "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ", שנתת לנו את התורה, "כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב", נתת לנו מתנה בלי להתאמץ! נתת לנו את התורה כמו מוצא שלל רב, כמו אדם שלא עמל ולא עבד ומצא שלל. הקב"ה אומר: "אל תתאמצו, אני אגיד לכם מה צריך לעשות, אני לא דורש ממכם לדעת זאת מעצמכם".
ר' לוי יצחק מברדיטשוב ממשיך ואומר שזה גם מה שאמר רב יוסף, שהיה שמח מאוד בחג השבועות ואמר: "אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח, ב), אילולי מתן תורה הוא לא היה תלמיד חכם ואז הוא היה כמו כל היוספים שנמצאים בשוק, לא היה בו משהו מיוחד, כך מתבארת הלשון שלו בצורה פשוטה. מה זאת אומרת, הוא התגאה שבגלל מתן תורה הוא זכה להיות תלמיד חכם? צריך להסביר שרב יוסף אמר זאת דווקא מתוך ענוותנותו. הכישרון של רבה היה החריפות, אילו התורה הייתה משתכחת יכול להיות שרבה בפלפולו היה מגיע למה שהתורה אומרת, והכישרון המיוחד של רב יוסף היה הבקיאות (ראה ברכות סד, א). רב יוסף היה עניו, משמת רבי בטלה ענווה ורב יוסף אמר שלא בטלה הענווה כי יש אותי (סוטה מט, ב). זה עניו אמיתי, שיודע להגיד על עצמו ככה. מתאים מאוד שמי שבקיא יהיה עניו יותר ממי שחריף, למי שחריף יש עצמיות ומי שבקיא רק מקבל, הוא לומד ולומד, הוא כלי להחזיק את התורה והוא לא המחדש והיוצר.
על כל פנים, רב יוסף היה שמח בחג השבועות כי אילולי שניתנה תורה הוא לא היה מגיע לשום דבר, ' הקב"ה נתן לנו את התורה ובזכות כך הפכתי להיות משהו. עם ישראל יכולים לגלות את עניינה של התורה בעצמם אבל בשביל זה צריך כישרונות וכוחות מיוחדים, ולי אין הכשרונות הללו - ברוך ה' שהקב"ה לימד אותנו מה התורה אומרת ואנחנו לא צריכים להשיג בעצמנו'. ככה מבאר ה"קדושת לוי" את דברי רב יוסף.

ההכנה קצרה לזמן משמעותי
על כל פנים, ברור שהתכוננות לקראת מתן תורה הייתה עלייה רוחנית גדולה מאוד, זיכוך עצום, ומתוך כך אפשר היה לקבל את התורה. אלו עניינם של שלושת ימי ההגבלה - שלושה ימים של פרישה על מנת להתרומם ולהתקדש, על מנת לקבל את התורה. כבר קיבלנו פעם את התורה בהר סיני, מה קורה בחג שבועות? בשבועות אנחנו מחדשים את הברית. הברית קיימת ועומדת גם בלי חידושה, אבל יש הכרזה נוספת, אנחנו נאמנים לתורה ונזכרים במעמד של הר סיני. כשאנחנו קוראים את הפרשה שמספרת על מעמד הר סיני מוטל עלינו לחיות את המעמד הזה, הנשמות של כולנו היו בהר סיני ולכן אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו עומדים מול הר סיני וקשובים לקולות האלוקיים, לקול השופר החזק מאוד, רואים את האש הגדולה ונפגשים עם הרוממות האלוקית המופיעה עלינו. כל מה שאנחנו ממשיכים את התורה, זה ממעמד הר סיני. השרשרת ארוכה ומחברת אותנו אל המקור בהר סיני.
זה יום אחד, אבל יום גדול מאוד. הזכרנו פעם שיש אירועים גדולים ומשמעותיים שמבחינת הזמן הם קצרים אך מבחינת האיכות הם עצומים, ולכן ההכנה גדולה וארוכה הרבה יותר מאשר האירוע עצמו. כמו שמתכוננים לחתונה במשך חודשים ארוכים ומתכננים איזה בגדים ללבוש, איזה אולם, איזה תפריט, איזו הזמנה, לכלה לוקח הרבה זמן להחליט איזו שמלת כלה היא תלבש..... ובסוף החופה היא שלושת רבעי שעה, שעה, אחר כך עוד שעתיים שלוש של חגיגה - וזהו. כמה זמן חשבו על זה? שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים, היו גם מתחים בין הצדדים האם לעשות כך או אחרת - כדאי להשקיע כל כך הרבה בשביל שלוש שעות? כן! מכיוון שאלה שעות איכותיות, שעות עם משמעות לדורות, לא רק לדור אחד, בונים כאן משפחה שיהיה לה בעזרת ה' המשך עוד ועוד. זאת שעה גדולה. זוהי הייחודיות של החגים, אנחנו מתרוממים למעלות עליונות מאוד, החגים הם אירועים חריגים כי זה לא הסדר, אבל יש שעות גדולות שנותנות טעם לכל השנה כולה. חג השבועות, בגלל הגדלות שלו, נותן משמעות לכל השנה כולה במובן המיוחד שלו. חג הפסח נותן לכל השנה כולה את התוכן המיוחד של עניינו של החג, יציאת מצרים, הבחירה והסגולה האלוקית. וכך גם שאר החגים חג הסוכות, ראש השנה ויום הכיפורים. לכל חג וחג יש את הייחודיות המיוחדת במינה, לא רק באותו היום, הוא מופיע במשך כל השנה ובכל שנה ושנה. חשוב להבין את הדבר הזה כי עד שמתחילים את חג השבועות הוא כבר מסתיים, הוא כל כך קצר, לפעמים מתכוננים כל כך הרבה ובסוף בכלל לא חשים את החג. שאף אחד לא יתאכזב אם הוא לא יחוש מלאכים או השגות עליונות חדשות בחג השבועות, צריך לדעת שהנשמה כן קלטה את התוכן הרוחני המיוחד של החג, החג מרומם אותנו ונותן כוחות לכל ההמשך.



עוד בנושא נשא

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il