ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכה ומנהג
- נדרים ושבועות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שירה קופרמן ז"ל
כתב הר"ן [ה' ע"ב ד"ה אלא]: ואיכא מאן דאמר דב"מודרני ממך" אפילו לשמואל אסור לאשתעויי בהדיה, וב"מרוחקני" אסור למיקם בד' אמות דיליה, והיינו "אסור" דברייתא, ושמואל על אכילה קאי, לומר דלא מתסר באכילה עד שיאמר שאני אוכל לך, שאני טועם לך. ודעת ה"מאן דאמר" שהביא הר"ן, היא דעת הרמב"ם [הל' נדרים פ"א הכ"ג, ע' כס"מ שם] שהאומר לחברו "מודר אני ממך" לחוד [בלא התוספת "שלא אוכל לך"], אסור לדבר עמו, וכן האומר לחברו "מופרש אני ממך" לחוד, אסור לשאת ולתת עמו, וכן האומר לחברו "מרוחק אני ממך" לחוד, אסור לישב עמו בד' אמותיו. והרא"ש בפירושו [ה' ע"א] ובפסקיו [סי' ב'] הקשה על דעה זו, שבגמ' מבואר שאם אומרים ידים שאין מוכיחות הויין ידים, נחשב "מודרני ממך" יד לאיסור הנאה, הרי שלשונו מוכיח יותר לאיסור הנאה, א"כ אם אומרים שידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, איך יתכן לומר שזהו לשון מוכיח לאיסור דיבור?
ביאור דברי החזון איש בישוב קושית הרא"ש על הרמב"ם
וכתב החזון איש [הל' נדרים סי' קמ"ב ס"ק ג'] לישב קושית הרא"ש הנ"ל: "דלישנא מתפרש טפי לאיסור הדיבור, אבל לפי דרך בני אדם נוטה הדבר שמתכוון לאיסור הנאה, והלכך אי ידים שאינן מוכיחות הויין ידים אסרינן ליה בהנאה, אבל אי ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים, וא"א למיסר ליה הנאה, אסרינן ליה לאשתעויי, שהלשון מורה על זה". דברי החזו"א ז"ל סתומים המה וצריכים ביאור.
ויתבארו דברי החזו"א עפ"י מש"כ במשנת אליהו [נדרים סי' ז' ס"ק ו'] שלשון מודרני ממך, בתורת יד, כלומר בתורת חלק מלשון גמור, דהיינו התחלת לשון, הרי הוא מורה יותר לאיסור הנאה, ובתורת לשון גמור, הרי זה נוטה לאיסור דיבור. שאם נחשב 'יד', הרי אנו דנים בזה מצד המובן, כלומר היאך מתפרש הלשון מתוך הנסיבות והתנאים עפ"י דרך בני אדם [שזהו ענינה של יד, לשון נעלם וסתום המובן מתוך הקשר הדברים], ובדרך זו מתפרש הדבר שמתכוון לאיסור הנאה. ולכן אם ידים שאין מוכיחות הויין ידים, 'יד' הוי מילתא, ואין אנו משועבדים לפירוש המילולי, אלא דנים דבריו כתחילת לשון ואזלינן בתר גמר הדבר המתפרש ומוכיח לאיסור הנאה. אבל אם ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, א"כ אין בזה תורת 'יד', ולא חשיב כתחילת לשון, אלא כלשון גמור, ואין אנו דנים דבריו עפ"י המובן הבלתי נאמר, אלא משועבדים אנו לפירושם המילולי, ובתורת לשון עצמאי, כפי פירושו המילולי, הלשון מורה על איסור דיבור.
ולענין הלכה, השו"ע [סי' ר"ו ס"א] נקט כדעת הרמב"ם שהאומר לחברו "מודרני ממך" לבד, אסור לדבר עמו 1 , והרמ"א [ע' ט"ז ס"ק א', ש"ך ס"ק ג' וביאור הגר"א ס"ק ו'] הביא דעת הרא"ש בשם "ויש אומרים", דכל שלא סיים שאיני אוכל, או שאני אוכל, לאו כלום הוא.
ביאור דברי השו"ע [סי' ר"ו ס"א] בדין האומר "שאֵיני אוכל לך" לבד, בלא מודרני ממך, ודין האומר "שאֲני אוכל לך" לבד, בלא מודרני ממך
כתב השו"ע [סי' ר"ו ס"א]: אבל אם אומר "שאֵיני אוכל לך" לבד, בלא מודרני ממך, לא הוי יד. והעיר הגאון ר' יחיאל מיכל ז"ל בערוך השלחן [סי' ר"ו ס"ח] על דברי השו"ע, שאין כן דעת הרא"ש. וכוונתו למש"כ הרא"ש בפירושו [ד' ע"ב ד"ה בכולן]: ומיהו שאני אוכל, שאני טועם לחודיה, מודה שמואל דאסור, ועוד כתב הרא"ש [שם ד"ה ופריך והתניא איפכא]: ומיהו אם אמר שאני אוכל לחודיה אסור 2 . והוסיף הגרי"מ ז"ל שיש לחלק ולומר שזהו רק ב "שאֲני", ולא ב"שאֵיני". ועוד הביא הגרי"מ ז"ל את דברי הריטב"א דאפילו ב"שאיני אוכל לך" לחודיה הוי יד לנדר, שכתב [ב' ע"א]: מיהו בגמ' מוכח דבשאיני אוכל לך, או איני טועם לך לחוד מיחייב משום ידים מוכיחות, דנהי דאיני אוכל איסור גברא הוא, כיון דגופיה דמאכל יש בו ממש, הרי הנדר חל על גוף המאכל ומיחייב משום ידות, וכ"כ הנימוק"י. וסיים הגרי"מ ז"ל: וכן נראה עיקר לדינא, וציין במאמר המוסגר לביאור הגר"א [ס"ק ה'] שתמה גם הוא על דברי השו"ע 3 , ושכן כתב להקשות הגאון ר' יוסף שאול ז"ל 4 . והדר קאמר הגרי"מ ז"ל [ שם סעיף ט'], ואפשר לומר, דכל זה נאמר רק למאי דקס"ד דידים שאינן מוכיחות הויין ידים, אבל למסקנת הגמ' דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים, אין לך ידים שאינן מוכיחות גדול מזה, וסיים באמרו: ומיהו ספיקא דדינא הוי, מפני דעת הריטב"א והנימוק"י.
ויש להעיר, שמש"כ הגרי"מ ז"ל בדרך "אפשר", כן הוא בודאי, שהרא"ש כתב בפסקיו [סי' ב'] שאם אמר "שאֲני אוכל לך", בלא "מודרני ממך", נראה דלא הוי יד, ד"מודרני ממך" הוא במקום "קונם" שאני אוכל לך, אבל כשאומר "שאני אוכל לך" לחוד, לאו כלום הוא. ומבואר שמש"כ הרא"ש בפירושו היינו דוקא למאי דקס"ד, אבל למסקנא דמודרני ממך הוי יד שאינו מוכיח, ה"ה "שאני אוכל לך" לחוד, הוי יד שאינו מוכיח, וכ"כ הקרן אורה 5 . וכ"מ להדיא בדברי רבינו ירוחם [נתיב י"ד ח"ג], הובאו דבריו בש"ך [ס"ק ב'], ורבינו ירוחם הלא הולך בדרכו של הרא"ש.
ואם אמר "שאֵיני אוכל לך לחוד", ודאי אינו כלום, ע' בדברי רבינו ירוחם [נתיב י"ד ח"ג] שכתב שאם אמר "שאיני אוכל", אפילו אמר "מודרני ממך" או שאר הלשונות, אינו כלום, דאין לך יד לנדר אלא דוקא כשאוסר החפץ בנדר, וזה אוסר עצמו על החפץ [כצ"ל], וכש"כ אם אמר "שלא אוכל לך", אפילו אמר "מודרני ממך". ויש מי שכתב, דאע"ג דעם שאר הלשונות אינו כלום, אבל אם אמר "מודרני ממך שאיני אוכל" או "שלא אוכל", אסור, וכן נראה דעת הרמב"ם [הל' נדרים פ"א הכ"ג]. והוסיף רבינו ירוחם ואמר: ומכל מקום לכו"ע [ר"ל אף לדעת הרמב"ם הנ"ל] "שאיני אוכל לך", או "שלא אוכל לך", לחוד, לא אמר כלום, דכל זמן שאוסר עצמו על החפץ לא הוי יד לנדרים, עכ"ד, וכ"כ הש"ך [ס"ק ב'] והביא דברי רבינו ירוחם להלכה. נמצא, השו"ע נקט להלכה כדעת הרא"ש וכדברי רבינו ירוחם.
ביאור דעת הרא"ש [סי' ב'] בהבדל שבין האומר לחברו "שאני אוכל לך" לחוד, בלא "מודרני ממך", לבין האומר לחברו "אני נודר שלא אוכל עמך"
כתב הרא"ש [סי' ב'] שאם אמר "שאני אוכל לך", בלא "מודרני ממך", נראה דלא הוי יד, ד"מודרני ממך" הוא במקום "קונם שאני אוכל לך", אבל כשאומר שאני אוכל לך לחוד, לאו כלום הוא. והוסיף הרא"ש ואמר: אבל אם אמר "אני נודר שלא אוכל עמך", או "שאוכל עמך", לכאורה אפילו יד לא הוי, שדוקא כשאמר "מודרני ממך" אסר על עצמו הנאת חברו, אעפ"י שלא התפיס בדבר הנדור, יד מיהא הוי, אבל אם אמר "אני נודר", זה הלשון, לשון שבועה הוא, שאוסר את עצמו בשבועה, ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה, דבפיך זו צדקה 6 .
ובקרבן נתנאל [סי' ב' ס"ק ז'] פירש מש"כ הרא"ש שאם אמר "שאני אוכל לך" בלא "מודרני ממך", נראה דלא הוי יד, שכוונתו דלא הוי יד מוכיח, אבל יד שאינו מוכיח הוי. והוסיף הקרבן נתנאל, שאמנם כשמסרהב [מפציר] בו לאכול, ואמר "לא אכילנא", ואח"כ אומר "שאני אוכל לך", הוי יד מוכיח שאמר מה שאני אוכל לך יהא בקונם. והמעיין בדברי הרא"ש יראה שמבואר בדבריו כפירוש הק"נ, שאחר שכתב הרא"ש "שאני אוכל לך" נראה דלא הוי יד, הוסיף הרא"ש ואמר: אבל אמר "אני נודר שלא אוכל עמך", אפילו יד לא הוי, ומשום שאין כאן בלשונו איסור חפצא, שזהו עיקר לשון נדר, וזהו ההבדל בין "שאני אוכל לך" דהוי יד שאינו מוכיח, אבל יד מיהא הוי, כיון שלשון "שאני אוכל לך" משמעו מה שאני אוכל משלך יהא איזה דבר, ומאי ניהו קונם [ר"ן ד' ע"ב ד"ה אלא ה"ק שמואל], משא"כ "אני נודר שלא אוכל עמך" שאינו יד כלל, ומשום שאין כאן חפצא דאיסורא ופשיטא דלא מהני [וזוהי כוונת הרא"ש במלת "אבל", ר"ל שבכהאי גוונא אפילו יד אינו חשוב, וכן מבואר בקיצור פסקי הרא"ש אות א'].
ובדברי רבינו ירוחם 7 מבואר ההבדל בין האומר לחברו "שאני אוכל לך", שהוא יד שאינו מוכיח, לבין האומר לחברו "אני נודר שלא לאכול עמך", שאפילו יד אינו, ונפ"מ לדינא היכא שיש לנו הוכחה שכוונתו לאסור את האוכל של חברו על עצמו, שהאומר לחברו "שאני אוכל לך", יש כאן מקצת לשון, אלא שאין הלשון מוכחת, נחשב יד שאינו מוכיח, הלכך כאשר מסרהב בו לאכול עמו, ואמר "לא אכילנא", וחזר ואמר "שאני אוכל לך", מועילה ההוכחה שמפציר בו ומתפרש דיבורו "מה שאוכל לך יהא קונם", ונחשב יד המוכיח. אבל האומר לחברו "אני נודר שלא אוכל עמך", אין כאן לשון של נדר, שלשונו מורה שאוסר עצמו על החפץ, ולא שאוסר החפץ על עצמו, ומהותו של נדר שהוא איסור חפצא, הלכך אפילו במסרהב בו לא מהני, שאינו נחשב יד כלל, שאין כאן התחלת לשון של נדר 8 .
^ 1. וע' חזון איש יו"ד סי' קמ"ב ס"ק ד' בדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא, דהוי יד ל"קונם פי לדיבורי עמך", ודלא כבית מאיר שכתב דזהו מדרבנן.
^ 2. וכ"כ הר"ן ד' ע"ב ד"ה מודרני ממך וכו' דבשאני אוכל לך ליכא מאן דפליג דמיתסר.
^ 3. כוונתו למה שהקשה בביאור הגר"א ס"ק ה' על דברי השו"ע : ואין לומר דהברייתא ס"ל דאי"צ ידים מוכיחות, הא דיוקא דשמואל מ"לך" שייך ג"כ אברייתא. ונראה לבאר דעת השו"ע, שלדעת הר"ן דיוקא דשמואל שייך דוקא אמתני' ולא אברייתא, ומשום שדיוקא דשמואל בנוי על הנחתו שכיון שלא תני פעמים אסור, מתני' חדא קתני, כ"מ בדברי הר"ן ה' ע"א ד"ה אלא, וכתב שם דלא קשיא לשמואל מברייתא, דכיון דפלוגתא דתנאי היא אי ידים שאינן מוכיחות הויין ידים אי לא, איכא למימר דתנא דברייתא ס"ל דהויין ידים, ושמואל דייק ממתני' דלא הויין ידים. וכ"מ בדברי הר"ן ה' ע"ב ד"ה אמר רבא, שכתב דהא ס"ל לשמואל דמתני' חדא קתני, ולפיכך הוצרך הר"ן לבאר אמאי במודרני ממך שאני אוכל, בלא לך, הוי יד שאינו מוכיח. וכן דעת ה רא" ש בפסקיו, שלא הביא הך אוקימתא דמסרהב בו שיאכל עמו כדכתב בפירושו בשם הרא"ם בשם ר"ת , ואי מתני' לאו חדא קתני ולא מיירי במסרהב בו, היאך מצינן למימר דבשאני אוכל, בלא לך, יחשב לשון נדר, הא לא ידעינן מאי קאמר ולמאן קאמר, אלא יסוד שיטת הר"ן והרא"ש דמתני' חדא קתני.
^ 4. ידות נדרים סי' ר"ו, יד יוסף ס"ק ג'.
^ 5. וכן צ"ל לדעת הר"ן , ראה דבריו ה' ע"א ד"ה אלא, שם עמ' ב', ביאור ההבדל בין ההוה אמינא למסקנא.
^ 6. וסיים הרא"ש : ומיהו, כיון דהאידנא מרגלא בפומא דאינשי למנדר בהאי לישנא, אין להקל להם וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים, וכ"כ בשו"ע סי' ר"ו ס"ה.
^ 7. רבינו ירוחם בספרו תולדות אדם וחוה נתיב י"ד תחלת ח"ג, הובאו דבריו בקרבן נתנאל סי' ב' ס"ק ז' ובש"ך סי' ר"ו ס"ק ב'.
^ 8. וע' תוס' ה' ע"ב ד"ה ליתני והרא"ש בפירושו שם, שלדעת התוס' והרא"ש בפירושו, "שאני אוכל לך" לבד, בלא "מודרני ממך", הוא יד המוכיח כאשר מסרהב בו שיאכל אצלו. אבל אין כן דעת ה ר"ן שם ד"ה אמר רבא, אלא ס"ל שלשון "שאני אוכל לך" הוא יד שאינו מוכיח, וכ"כ הרא"ש בפסקיו, אלא שהר"ן לית ליה הך אוקימתא שמסרהב בו שיאכל אצלו שכתבו התוס' והרא"ש בפירושו. והרא"ש בפסקיו, כמו הר"ן בפירושו, לא הזכיר אוקימתא זו.
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
האם מותר לפנות למקובלים?
איך ללמוד אמונה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
אנחנו קודש למענך
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
איך מותר להכין קפה בשבת?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
