ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משפחה חברה ומדינה
- ציבור וחברה
- גרים
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
שולמית בת צביה
קיי"ל כחכמים ור' יוסי, דגר שמל ולא טבל, או טבל ולא מל, אינו גר עד שימול ויטבול [יבמות מ"ו ע"ב ורמב"ם הל' איסו"ב פי"ג ה"ו]. ויל"ע בגדרה של מילה בגרות, האם היא רק בגדר 'מכשיר', דהיינו שאין טבילה לגרות מועילה לו כאשר הוא ערל, ובעינן שיסיר ערלתו כדי שתוכל הטבילה לפעול בו חלות גרות, והטבילה בלבד היא הפועלת את חלות הגרות. או דנימא, דמילת הגר היא עצמה חלק מפעולת חלות הגרות, דאלו שני המעשים, מילה וטבילה, ענינם לפעול שינוי צורה של המתגייר, להפוך אותו מגוי לישראל, וכל חד בפנ"ע פועל באופן חלקי את חלות הגרות. ונראה דבפלוגתא היא שנויה, דהנימוק"י [יבמות מ"ז ע"ב] כתב בטעם הקדמת מילה לטבילה, דכשהוא ערל אין טבילה מועלת, דהו"ל כטובל ושרץ בידו, ואפילו בדיעבד מעכב, דטומאת ערלות טומאה גמורה היא, ומשמע דהמילה אינה אלא הסרת הערלות כדי שהטבילה תפעל בו חלות גרות 1 . אבל דעת הרמב"ן דבדיעבד אם טבל לפני המילה עלתה לו טבילה, ומשמע דכל אחד מהם פועל בחלות הגרות, ולפיכך אין הבדל איזה מהם קודם.
ויש להעיר עוד, מדברי הריטב"א והנימוק"י [יבמות מ"ה ע"ב] דבעינן ב"ד במילת גרות לעיכובא 2 , והטור [יו"ד סי' רס"ח] ס"ל דבעינן ב"ד לכתחילה במילת הגר כמו בטבילת הגר, וכ"כ בפסקי הריא"ז [יבמות פ"ד ה"ח סי' ה'] שאם מל בפני שנים וטבל בפני שלשה, הרי זה גר, ומשמע דמילת הגר פועלת בחלות הגרות, ולפיכך בעינן ב"ד במילה. אבל הב"ח [סי' רס"ח] כתב בדעת הרמב"ם, הרי"ף והסמ"ג דלא בעינן ב"ד במילה אפילו לכתחילה. ויש לדחות, דאף אי נימא דמילה פועלת בחלות גרות דומיא דטבילה, מ"מ אכתי י"ל דלא בעינן ב"ד במילה, משום דלא מקרי 'משפט', שרק קבלת מצוות שהיא "גוף הדבר" [ל' הרא"ש שם פ"ד סי' ל"א], או טבילה שהיא גמר הדבר, צריכה ב"ד, וכבר נחלקו הראשונים ז"ל איזה חלק מן הגרות בעי ב"ד לעיכובא, ע' שו"ע [סי' רס"ח ס"ג] דלדעת התוס' והרא"ש בעינן ב"ד לעיכובא רק בקבלת מצוות, משא"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם, בעינן ב"ד לעיכובא בטבילה בלבד.
ובאור שמח [הל' איסו"ב פי"ג ה"ו] ביאר [הא דלא נזכר בדברי הרמב"ם דבעינן ב"ד במילת גרות, ומאי שנא מטבילת גרות דבעינן ב"ד ולעיכובא], דבגמ' יבמות [מ"ו ע"ב] אמרו דגר צריך שלשה, 'משפט' כתיב ביה, ובאמת כשבא לפנינו עדיין הוא בן נח, ובן נח נידון בדיני נפשות ג"כ עפ"י עד אחד בדיין אחד, א"כ ['משפט' האמור בו] הוי כמשפט בני נח, וכשר אף בלילה [ר"ל וא"כ אמאי בעינן ג'], רק לפי שעל ידי זה נעשה ישראל, יש לו דין ישראל, ומשפטו בשלשה, וכן כתוב "משפט אחד יהיה לכם ולגר". וא"כ במילה, שעדיין אינו גר עד שיטבול, אפשר דלא בעי שלשה. והוסיף האו"ש: אמנם נראה קצת דמילה וטבילה הוו כשני דברים המתירין שמעלין זה בלא זה, ע' יבמות [ק"ד ע"ב] לענין חליצה ורקיקה לרבי אלעזר, דמדמה הגמ' לשחיטה וזריקה בכבשי עצרת, ובזה א"ש קצת הגמ' [יבמות ע"א ע"א] דמוקי לר"ע קרא דתושב ושכיר, לגוי שמל ולא טבל, דאע"ג דמילה מעלה במקצת, וכמו שחיטה דמקדשא ללחם, בלא זריקה, וכמו רקיקה דפוסלת מאחין שלא ייבמו אותה, דמועלת רקיקה במקצת, ולכך סד"א דלא מקרי בן נכר ויאכל בפסח, קמ"ל.
כלומר, האור שמח העיר, דכיון דשני דברים המתירין מעלין זה בלא זה, א"כ מילה אף בלא טבילה, מעלה במקצת לחלות גרות, וא"כ ניבעי ב"ד נמי במילת גרות. ובשו"ת אחיעזר ח"ב [יו"ד סי' כ"ט אות ד' ס"ק ו'] דחה את עיקר ההשואה לשני דברים המתירין דמעלין זה בלא זה, וכתב דהדמיון אינו עולה יפה, דבזה אין לנו אלא מה שאמרו חז"ל, ובודאי גר שמל ולא טבל הוי גוי לכל דבר, כמו שאמרו ביבמות [מ"ו ע"ב] לעולם אינו גר עד שימול ויטבול, ואין גרות לחצאין, ורק במה שמצינו בכבשי עצרת דשחיטה וזריקה יש להם דינים מיוחדים מאי דשחיטה מקדש, וכן בחליצה ורקיקה יש שם דינים לפוסלה על האחין, עכ"פ אין לנו לבדות מעצמנו. ובאחיעזר ח"ג [סי' נ"ה ס"ק ה'] השיב הגרח"ע זצ"ל לגדול אחד שהשיג על מש"כ [בתשובתו הנ"ל] דאין גרות לחצאין, מדברי הרשב"א [יבמות ע"א ע"א] דגר שמל אעפ"י שלא טבל עדיין, מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית, ודחה הגרח"ע, דסברא זו נאמרה רק בהוה אמינא, לבאר אמאי איצטריך קרא דאינו אוכל בפסח, אבל לפי המסקנא, בודאי אין גרות לחצאין, והביא דברי האו"ש הנ"ל, וכתב דזהו כמש"כ הרשב"א, וסיים הגרח"ע דכל זה הוא לפי ההוה אמינא, ולפי המסקנא אין חילוק ובודאי במילה בלא טבילה הוי גוי לכל הדינים.
מש"כ הגאון רח"ע זצ"ל דמילה וטבילה דגרות שאני משני דברים המתירין, הגאון ר' יוסף ענגל זצ"ל בגליוני הש"ס [יבמות מ"ו ע"א] נתן טעם לדבר, שהביא דחכם אחד שאלו, מדוע כל אחד מהם [מילה וטבילה] אינו פועל כלל, ומאי שנא מדאמרינן בעלמא דשני דברים המתירין מעלין זה בלא זה. והשיב לו הר"י, דשני דברים המתירים דמעלין זה בלא זה, היינו רק כאשר שניהם עושים פעולה אחת, ואז כל אחד פועל מקצת פעולה, משא"כ מילה וטבילה דגר, לכל אחד מהם פעולה אחרת, כי הגרות יש בה ב' דברים, הסרת טומאת הגוים וקבלת ענין הישראליות, וזהו שפועלין המילה והטבילה, כי הסרת הערלה מסירה ממנו תיעוב הגויות, והטבילה נותנת לו קדושה ומקדשתו להיות ישראל, ולכן המילה קודמת לטבילה 3 . והביא הר"י שכ"מ בשו"ת הרדב"ז [ח"ג סי' תתקי"ז] דגר שמל ולא טבל יצא מכלל עכו"ם שמצוה להחיותו ואין מגעו ביין אוסר, ולכלל ישראל לא בא עד שיטבול.
דין גר שמל ולא טבל לענין שמירת שבת
בשו"ת בנין ציון [ח"א סי' צ"א] נשאל בענין גר שמל ועדיין לא טבל, מהו לענין שביתה בשבת, דהא קיי"ל בן נח ששבת חייב מיתה [סנהדרין נ"ח ע"ב ורמב"ם הל' מלכים פ"י ה"ט], וכתב דכיון דמל כבר נכנס לברית ויצא מכלל בני נח, והביא מדברי התוס' כריתות [ט' ע"א ד"ה דכתיב] שכתבו דאעפ"י שאותם שהיו נימולים בימי אברהם לא מלו אותם ביציאת מצרים, מ"מ מעיקרא כשמלו עצמם, מלו להכנס בברית המקום ולהבדל משאר אומות, הרי שע"י מילה בלבד, אף קודם טבילה, יש כאן הבדלה מן האומות ויציאה משם בן נח, ולפיכך ודאי אין עליו איסור בן נח ששבת. והוסיף עוד, דאדרבה מחויב הוא בשמירת שבת, שכבר נכנס לברית השבת. והביא דברי הגמ' שבת [פ"ז ע"ב] דעל שבת נצטוו במרה, וכן מוכח מהכתובים שכבר קיימו ישראל שבת קודם שבאו להר סיני 4 .
וכ"כ הגר"ש סלנט זצ"ל 5 , והביא דכן מבואר בחי' הרשב"א יבמות [ע"א ע"א ד"ה אלא] שכתב דשאני הנימול לשם גרות מערבי מהול, דכיון דמילתו לשם יהדות, אעפ"י שלא נגמרה גרותו, מ"מ כבר התחיל ונכנס קצת בדת יהודית 6 , פירוש, ולהכי צריך קרא שלא יאכל קרבן פסח קודם טבילה. ולביאור הרשב"א, דהתורה מיעטה גר שנימול ולא טבל מלאכול קרבן פסח קודם טבילה, ולענין שביתה בשבת לא נמצא מיעוט, ומנין לנו לחייבו שיעשה מלאכה בשבת, ואין למילף מקרבן פסח, דחולין מקדשים לא ילפינן 7 , ואחרי שקיבל עליו כל המצוות ומצות שבת מפורש [ע' יבמות מ"ז ע"א דב"ד מודיעין אותו עונשה של שבת], אין נכון שיעשה מלאכה ביום השבת.
מל ולא טבל עדיין, וחזר בו מלהתגייר, ושוב חזר וחפץ להתגייר, אי בעינן להטפת דם ברית קודם טבילה בספר תורת רבינו שמואל סלנט זצ"ל [יו"ד סי' ל"א אות ג'] בענין גר שמל ולא טבל לענין שמירת שבת, הוסיף עוד טעם דודאי מחויב לשמור שבת, שמא חילול שבת על ידו יראה כחזרה מקבלת המצוות, ויש לפקפק ולומר שיצטרך קבלת מצוות מחדש, ואולי גם הטפת דם ברית לפני הטבילה. וביאר הגר"ש זצ"ל טעמו, דגר שמל ולא טבל עדיין, דומה למקדש לאחר ל' יום [בלא מעכשיו], דיכולים לחזור בתוך ל' יום [קידושין נ"ט ע"א], דהדבר פשוט דאם חזרו בתוך ל' יום נתבטלו הקידושין, ואם אח"כ חזרו ונתרצו שוב לקידושין, צריכים קידושין חדשים, דהקידושין הראשונים כבר נתבטלו בחזרתם [אפילו לא החזירה לו כסף הקידושין אז], כן הדבר בגר שקיבל מצוות ונימול לשם גרות, אם אח"כ טרם הטבילה חזר במפורש מהגרות, ורוצה להשאר נכרי, דינו כנכרי לכל דבר, ואם אח"כ חזר ונתחרט מחזרתו ורוצה שנית להתגייר, בודאי צריך קבלת מצוות מחדש, והוסיף הגר"ש זצ"ל וקאמר: וגם לדעתי צריך הטפת דם ברית, ודינו כמו נכרי מהול שבא להתגייר אחר קבלת מצוות, והמילה הראשונה לשם גרות כבר נתבטלה בחזרתו.
ובמנחת חנוך [מצוה ב' אות כ"ג] נקט איפכא, דאם חוזר בינתיים לא איכפת לן בחזרתו, כיון דהמילה היתה לשם גרות, וכתב: וזה פשוט בעיני יותר מביעי בכותחא, ולשיטתו אזיל, דכל שהמילה יש עליה דין מילה משום מצוה דאית בה, או שפועלת חלות דין, שוב אין צריך להטפת דם ברית. ונראה לפרש טעמא מאי פשיטא ליה למנח"ח ["פשוט בעיני יותר מביעי בכותחא"] דאי"צ בכה"ג להטפת דם ברית, שהדוגמה שהביא הגר"ש זצ"ל מהמקדש לאחר ל' יום, אינה דוגמה מתאימה לענין שאנו דנים בו, דהתם קרי ליה הגמ' "דיבור", ומשום דמעשה הקידושין אכתי לא חל, ולכן אתינן עלה מדין אתי דיבור ומבטל דיבור, אבל כאן המילה לשם גרות חלה מיד וחשיבא מעשה, דאיכא עליה שם מילה ליהדות, וחל ע"י המילה דין להכשירו לטבילת גרות, ואינה מתבטלת ע"י חזרתו, שדין זה שחל עליו עכשיו אינו פוקע, ולכן חזרתו הוי כדיבור שאינו מבטל מעשה, ורק צריך קבלת מצוות חדשה, דלענין זה ודאי אמרינן אתי דיבור ומבטל דיבור. גם הגר"ש זצ"ל הרגיש בהבדל זה, שעל הצורך בקבלת מצוות חדשה כתב ודאי , ועל הצורך בהטפת דם ברית כתב ולדעתי , וההבדל מבואר כנ"ל. ועוד, סברת המנח"ח היא דכל שהמילה נצטווה עליה, או שהיא נעשית בתורת קיום דין, שם מילה עליה, ואין צריך עוד להטפת דם ברית, וכמו כן מילה זו שהיא קיום דין מילה כחלק ממעשה הגרות, וזהו מה שאנו קוראים למילה לשם גרות "מעשה".
וע' בספר תורת רבינו שמואל סלנט זצ"ל הנ"ל [שם סי' ל"א אות ז'] שהביא דברי נכדו הגרי"מ זצ"ל שכתב דנראה לו שאם חזר בין מילה לטבילה, אין צריך לחזור ולמול את עצמו [כלומר, אי"צ להטפת דם ברית], כיון שהמילה הקודמת היתה לשם גרות, וכן הביא מדברי הרמב"ן [יבמות מ"ו ע"א] שכתב דשבט לוי שמלו את עצמם במצרים, לא היו צריכים אח"כ הטפת דם ברית להכנס תחת כנפי השכינה במתן תורה, מאחר שמלו את עצמם מטעם חיוב, והוסיף דלא דמי לערבי מהול דכיון דלא מפקדי כמאן דלא מהילי דמי, וכבר הבאנו שכן דעת המנח"ח הנ"ל, וזה שלא כדעת זקנו הגר"ש זצ"ל.
^ 1. וכ"כ הגאון ר' יוסף ענגל זצ"ל בבית האוצר ח"ב, כלל ז', בסוף דבריו, שלסברת הרא"ה המובאת בנימוק"י שם, אין המילה והטבילה כשני דברים המתירים דמעלין זה בלא זה, אלא הטבילה לבדה היא הפועלת כל חלות הגרות, והמילה היא רק בתורת הסרת מעכב לטבילה.
^ 2. הריטב"א והנימוק"י כתבו כן בדעת הרמב"ן , ויש להעיר שבדברי הרמב"ן יבמות מ"ה ע"ב מבואר שלא הצריך ב"ד במילה לעיכובא.
^ 3. ויש להעיר משיטת הרמב"ן הנ"ל דאם טבל ואח"כ מל, הרי זה גר. וע' שו"ת חלקת יואב מהדורא תניינא סי' ח' שביאר בענין אחר הטעם אמאי לא דמו מילה וטבילה דגרות לשני דברים המתירין דמעלין זה בלא זה, וביאר בזה שיטת הרמב"ן.
^ 4. וכ"כ האבני נזר יו"ד ח"ב סי' שנ"א ס"ק ד', ושם ס"ק ה' דחה, אך בס"ק ו' שם הסיק שלפי דברי הזהר פ' בא מ' ע"א, י"ל דגם לדורות מחויבים בשמירת שבת לאחר המילה.
^ 5. תורת רבינו שמואל סלנט זצ"ל יו"ד סי' ל"א אות ג', וראה עוד מש"כ שם סי' ל"א אות ה' ואות ו'. ובהקדמת הספר שם עמ' ח', מובא שהגאון בעל חידושי הרי"ם זצ"ל אמר שהגר"ש זצ"ל צודק מאד בתשובתו.
^ 6. וע' שו"ת דובב מישרים ח"א סי' ז' דגר שמל ולא טבל חשיב בר הויה לענין תפיסת קדושין.
^ 7. והיינו דלא כהבנת הגרח"ע זצ"ל באחיעזר הנ"ל, דכל זה הוא לפי ההו"א, אבל למסקנא אינו כן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
