ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הקדמה חלק ט'

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה חובת הלבבות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ג תמוז תשע"ד

הקדמה חלק ט'

כ"ג תמוז תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
נחום בן שרה ז"ל

דברים הנלמדים בקבלה ודברים הנלמדים בשכל
וְזֶה יִתְבָּאֵר מִשְּׁנֵי פָנִים*.
הָאֶחָד מֵהֶם, מִמַּה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (דְּבָרִים יז, ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָּבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ". וּכְשָׁאַתָּה מִשְׂתַּכֵּל* בְּמַה שֶּׁכּוֹלֵל הַפָּסוּק הָרִאשׁוֹן מֵעִנְיְנֵי הַדִּינִים, תִּמְצָאֵם דְּבָרִים שֶׁצְּרִיכִים לִפְרֹט אוֹתָם, וּלְחַלְּקָם, וּלְדַקְדֵּק בָּהֶם בְּדֶרֶךְ הַקַּבָּלָה*, לֹא בְדֶרֶךְ אוֹתוֹת הַשֵּׂכֶל. הֲלֹא תִרְאֶה, שֶׁלֹּא הִזְכִּיר בִּכְלָלָם עִנְיָן מִן הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר יֻשְּׂגוּ מִצַּד הַשֵּׂכֶל, כִּי לֹא אָמַר*, כְּשֶׁתִּסְתַּפֵּק בְּעִנְיַן הַיִּחוּד אֵיךְ הוּא, אוֹ בִּשְׁמוֹת הַבּוֹרֵא וּבְמִדּוֹתָיו וּבְשֹׁרֶשׁ מִשָּׁרְשֵׁי הַדָּת, כַּעֲבוֹדַת הַמָּקוֹם*, וּבְטֹחַ עָלָיו, וְהִכָּנַע לְפָנָיו, וְיַחֵד הַמַּעֲשֶׂה לִשְׁמוֹ, וּלְבָרֵר הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים* מִפִּגְעֵי הַהֶפְסֵד, וְעִנְיָנֵי הַתְּשׁוּבָה מִן הָעֲבֵרוֹת, וְלִירֹא מִמֶּנּוּ וּלְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִפָּנָיו, וּלְחַשֵּׁב עִם הַנֶּפֶשׁ* בַּעֲבוּר שְׁמוֹ*, וְהַדּוֹמֶה לָזֶה מִמַּה שֶׁיַּגִּיעַ אֵלָיו הָאָדָם בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל וְהַהַכָּרָה, שֶׁתַּאֲמִין בָּהֶם* עַל יְדֵי חַכְמֵי הַתּוֹרָה וְהַסֶּמֶךְ* וְתִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵי קַבָּלָתָם בִּלְבָד, אֲבָל אָמַר שֶׁתָּשׁוּב אֶל דַּעְתְּךָ וּתְשַׁמֵּשׁ בְּשִׁכְלְךָ בְּמַה שֶּׁדּוֹמֶה לָזֶה, אַחַר שֶׁתַּעֲמֹד עָלָיו מִצַּד הַקַּבָּלָה, שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת כָּל מִצְוֹת הַתּוֹרָה וְשָׁרְשֵׁיהֶן וּפִרְקֵיהֶן, וְתַחֲקֹר עָלָיו בְּשִׂכְלְךָ וּתְבוּנָתְךָ וְשִׁקּוּל דַּעְתְּךָ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ הָאֱמֶת וְיִדָּחֶה הַשֶּׁקֶר, כְּדִכְתִיב (דְּבָרִים ד, לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד". וְכֵן אוֹמַר בְּכָל מַה שֶׁנּוּכַל לַעֲמֹד עַל בֵּרוּרוֹ מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יְבָמוֹת ז, א): "כָּל דָּבָר* שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֶלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כֻּלּוֹ יָצָא", מִפְּנֵי שֶׁדַּעַת עִנְיַן הַיִּחוּד עָנָף מִן הַדְּבָרִים שֶׁיּוּבְנוּ בְּדֶרֶךְ הַשֵּׂכֶל, וּמַה שֶׁיִּתְחַיֵּב בּוֹ יִתְחַיֵּב בְּכֻלָּם.

"הלא ידעת אם לא שמעת"
וְהַשֵּׁנִי, מִמַּה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (יְשַׁעְיָה מ, כח): "הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם יְיָ בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ". אָמַר: "הֲלוֹא יָדַעְתָּ" עַל הַיְדִיעָה שֶׁהִיא מִצַּד הָרְאָיָה*, וְאָמַר: "הֲלֹא שָׁמַעְתָּ" עַל דֶּרֶךְ הַקַּבָּלָה וְהַסֶּמֶךְ. וְכֵן אָמַר (יְשַׁעְיָה מ, כא): הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם, הִקְדִּים הַיְדִיעָה מִצַּד הָרְאָיָה עַל הַיְדִיעָה מִצַּד הַקַּבָּלָה וְהַהַגָּדָה. וְכֵן אָמַר משֶׁה רַבֵּנוּ (דְּבָרִים לב, ו): "הַלְייָ תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם, זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ* שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ* וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". וְזֶה רְאָיָה עַל מַה שֶּׁזָּכַרְנוּ, כִּי הַקַּבָּלָה, וְאִם הִיא* קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע*, מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַלוֹמְדִים אֵלֶיהָ תְּחִלָּה, אֵין מִן הַזְּרִיזוּת שֶׁיִּסְמֹךְ עָלֶיהָ לְבַדָּהּ מִי שֶׁיּוּכַל לָדַעַת בֵּרוּרָהּ בְּדֶרֶךְ הָרְאָיוֹת, וּמִן הַדִּין לְעַיֵּן בְּמַה שֶּׁיֻשַּׂג מִדֶּרֶךְ הַשֵּׂכֶל וּלְהָבִיא עָלָיו רְאָיוֹת בְּמוֹפֵת* שֶׁשִּׁקּוּל הַדַּעַת עוֹזְרוֹ, לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ יְכֹלֶת לַעֲשׂוֹת כֵּן.
___________________________________
מִשְּׁנֵי פָנִים – שתי הוכחות. מִשְׂתַּכֵּל – מתבונן, מלשון שכל. הַקַּבָּלָה – מסורת חכמי ישראל. לֹא אָמַר וכו' – התורה אינה מדריכה את האדם לשאול את הסנהדרין בירורי אמונה כי בנושאים אלו, חובת האדם לבררם בעצמו. הַמָּקוֹם – ה'. וּלְבָרֵר הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וכו' – לזכך את המעשים הטובים מנגיעוֹת וקלקולים, כגון: נתינת צדקה לעני בפני הרבים הגורמת לו להתבייש בכך. וּלְחַשֵּׁב עִם הַנֶּפֶשׁ – לערוך חשבון נפש על מעשיו. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ – לא מחמת יראת העונש אלא מאהבת ה'. שֶׁתַּאֲמִין בָּהֶם וכו' – לא אמרה תורה שתאמין בהם וכו'. וְהַסֶּמֶךְ – המסורת, שכל חכם נסמך על רבו. כָּל דָּבָר וכו' – הפסוק "והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" בא ללמדנו על כלל מצוות הלב. הָרְאָיָה – הוכחה שכלית. בִּינוּ – מכאן חובת ההתבוננות השכלית. שְׁאַל אָבִיךָ – הסתמכות על המסורת. וְאִם הִיא – למרות. קוֹדֶמֶת בַּטֶּבַע – קודמת בסדר הלימוד הטבעי. שמתחילה מתבססת ידיעת האדם על המסורת שהנחילו לו הוריו ומוריו ולאחר מכן הוא מוסיף לברר זאת בשכלו. בְּמוֹפֵת – בהוכחה שכלית.

ביאורים
חובה על האדם לברר את יסודות האמונה בשכלו ולא לסמוך רק על המסורת המקובלת. יש לכך שתי ראיות מהתורה ומדברי הנביאים;
א. התורה אינה מדריכה לנו לשאול חכמי ישראל בדברים שהשכל מביא אליהם - התורה מצווה אותנו ללכת ולשאול את חכמי ישראל כאשר מתעוררת לנו קושיה בנושאים שונים בתורה. התורה מציינת דווקא נושאים מסוימים והם; בין דם לדם, בין דין לדין ובין נגע לנגע. סוגיות אלו הן הלכות שניתן לבררם רק על ידי מסורת. ההחלטה איזה מראה של נגע מטמא ואיזה אינו מטמא היא דבר שאינו נתון לסברה האנושית אלא למסורת. אנו רואים שהתורה לא אמרה לנו שכאשר מגיעה לפתחנו שאלה בסוגיות היסוד באמונת ישראל ללכת ולשאול את חכמי ישראל מהי המסורת שבידם. מכאן אנו למדים שהתורה רוצה שנברר את שורשי היהדות בשכלנו ולא נסמוך רק על המסורת. הדבר כתוב במפורש במצוות אמונת ה' שהתורה מצווה: 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלוהים'. ומכאן אנו למדים שציווי זה מלמד על כל יסודות האמונה אותם אנו צריכים לברר בשכלנו ולדעת אותם בידיעה ברורה אשר אומתה על ידי השכל.
ב. פסוקים שלמדים מהם שיש חובה לעיין ולחקור - הנביא אומר לעם ישראל שיש להם ודאות שה' הוא בורא העולם ומלכו. ודאות זו נובעת משתי פעולות; 'ידיעה' ו'שמיעה'. 'ידיעה' זו חקירה שכלית של האדם והגעה לאמת בכוחות עצמו ושכלו. 'שמיעה' זו ידיעת האמת על ידי שהאדם קיבל אותה מאבותיו. הנביא מקדים את הידיעה לשמיעה, ומוכח מדבריו שחובה על האדם שלא להסתפק בשמיעה אלא הוא חייב לדעת שה' הוא האלוהים.
רבנו בחיי מסייג את דבריו ואומר שאין כוונתו שהאדם יגיע לאמונה רק על ידי חקירתו בלבד. כאשר האדם עדיין צעיר ולא הספיק לחקור ולברר, חלילה לו להישאר ללא אמונה, אלא חייב לסמוך על המסורת. המסורת חייבת לעמוד ברקע החקירה השכלית, מהסיבה שהחקירה השכלית מועדת לטעויות ולמסקנות שגויות. המסורת הניצבת איתן בליבו של האדם, מכוונת אותו להגיע לתוצאות הנכונות ולא לנטות מדרך האמת של האמונה בבורא העולם. אנו מגיעים לחקירה השכלית מתוך הכרה ברורה שהיא צריכה לחזק את המסורת ולהעצים את האמונה בקרבנו.

הרחבות
•אז להאמין בתמימות או לחקור?
וְתַחֲקֹר עָלָיו בְּשִׂכְלְךָ וּתְבוּנָתְךָ וְשִׁקּוּל דַּעְתְּךָ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר לְךָ הָאֱמֶת וְיִדָּחֶה הַשֶּׁקֶר. על חשיבות לימוד הרבדים הפנימיים של התורה וההעמקה בהם - אין חולק (עיין מדרש משלי י, יז). אך לגבי החקירה וההוכחה השכלית-פילוסופית בענייני האמונות, (כגון הוכחת מציאות האל, השגחתו וכו' וכן הוכחות שכליות-לוגיות, ככתוב בשער הייחוד), אותה מחייב רבנו בחיי, ניצבים רבים מגדולי ישראל החולקים עליו. לטענתם, רבנו בחיי והרמב"ם חקרו כדי לסתור את טענות הפילוסופים, אך אנחנו חייבים להאמין בתמימות ממספר סיבות (ראה בהקדמת פירוש פתחי לב לשער הייחוד, שמרחיב בהסברים ומקורות לשתי הגישות):
א. העיסוק בחקירה כתחליף ללימוד הגמרא והפוסקים: "לימוד התורה יועיל לעצמו ולאחרים שכמותו, ויועיל לעמי הארץ, כי ימשכם לדרכי התורה והמצוה. ואשר יסיר ליבו מזה, ויתעסק בדברים ההם (חקירות), יסיר מעליו תורה ויראת שמים... ואין להביא ראיה מהרמב"ם ז"ל, כי הוא למד קודם לכן כל התורה כולה בשלמות" [שו"ת הריב"ש מה] .
ב. העיסוק בחקירה מועד לטעות ולכפירה: "והנה בשאר דרכי המחקר אין האדם בטוח מן המכשולות והטעות... רבו חללי העוברים בדרך המחקר הפילוסופי" [ פת לחם בתחילת שער הבחינה].
ג. העיסוק בחקירה כמתנגד למעלת עם-ישראל: "אודיעך מה פשע ועוון הוא לעיין גם עתה בחקירות, הרי יש לנו בקבלה... כי כל מי אשר בשם ישראל יכונה ומפנה ליבו לחקור בחקירות אשר אין זה טבע האיש הישראלי כי כל מעלתו הוא האמונה , הנה הוא משליך תפארתו... עד שיקנה כל המידות הרעות בקנין כגויי הארצות ויכפור בתורה ומצוות..." [מעין גנים ד] .

לעילוי נשמת נחום בן שרה ז"ל
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il