ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אֲבָל טוֹבַת הֶעָשִׁיר עַל הָרָשׁ לְקַבֵּל שְׂכַר שָׁמַיִם, הוּא כַּסּוֹחֵר שֶׁהוּא קוֹנֶה הֲנָאָה גְדוֹלָה* קַיֶּמֶת, יַגִּיעַ אֵלֶיהָ אַחַר זְמָן, בְּטוֹבָה קְטַנָּה* וַאֲבוּדָה וְנִבְזֵית, יִתְּנֶנָּה מִיָּד, וְלֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְפָאֵר נַפְשׁוֹ בְּאַחֲרִיתוֹ* בַּטּוֹבָה* שֶׁהִפְקִידָהּ הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ לְתִתָּהּ לְמִי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לָהּ. וּמִן הַיָּדוּעַ, כִּי רָאוּי לְהוֹדוֹת אוֹתוֹ וּלְשַׁבְּחוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה כַוָּנָתוֹ לְפָאֵר אֶת נַפְשׁוֹ בְּאַחֲרִיתוֹ, וְעִם כָּל זֶה נִתְחַיְּבָה לוֹ הַהוֹדָאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אִיּוֹב (אִיּוֹב כט, יג): "בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא"*, וְעוֹד אָמַר (אִיּוֹב לא, כ): "אִם לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם".
טובת אהבת השבח והכבוד
אֲבָל טוֹבַת בְּנֵי אָדָם קְצָתָם אֶל קְצָתָם* בַּעֲבוּר אַהֲבַת הַשֶּׁבַח וְהַכָּבוֹד וּגְמוּל הָעוֹלָם*, הוּא כְּמִי שֶׁאוֹצֵר* דָּבָר אֵצֶל חֲבֵרוֹ, אוֹ מַפְקִיד אֶצְלוֹ מָמוֹן, מִפְּנֵי יִרְאָתוֹ שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְאַחַר זְמָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ בְּהֵטִיבוֹ לְזוּלָתוֹ, כְּמוֹ שֶּׁאָמַרְנוּ, חַיָּב לוֹ הַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה עָלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי יט, ו): "רַבִּים יְחַלּוּ* פְּנֵי נָדִיב וְכָל הָרֵעַ* לְאִישׁ מַתָּן", וְאָמַר (מִשְׁלֵי יח, טז): "מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדוֹלִים יַנְחֶנּוּ"*.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
21 - עבודת ה' חלק א'
22 - עבודת ה' חלק ב'
23 - עבודת ה' חלק ג'
טען עוד
אַךְ טוֹבוֹת הַחוֹמֵל עַל הֶעָנִי הַכּוֹאֵב לוֹ*, הוּא מְכַוֵּן בָּהּ לִדְחוֹת צַעַר מֵעַל עַצְמוֹ*, אֲשֶׁר מְצָאָהוּ מֵעָגְמַת נַפְשׁוֹ וּכְאֵבוֹ לְמִי שֶׁחָמַל עָלָיו, וְהוּא כְּמִי שֶׁמְּרַפֵּא כְאֵב שֶׁמְּצָאָהוּ* בְּעַצְמוֹ בְּטוֹבַת יְיָ* עָלָיו, וְאֵינֶנּוּ נִשְׁאָר* מִבִּלְתִּי שֶׁבַח, כְּמוֹ שֶׁאָמַר אִיּוֹב (אִיּוֹב לא, יט): "אִם אֶרְאֶה אוֹבֵד מִבְּלִי לְבוּשׁ וְאֵין כְּסוּת לָאֶבְיוֹן, אִם לֹא בֵרְכוּנִי חֲלָצָו וּמִגֵּז כְּבָשַׂי יִתְחַמָּם".
חיוב ההודאה למרות כוונת המטיב
וּכְבָר נִרְאָה מִמַּה שֶּׁהִקְדַּמְנוּ, כִּי כַּוָּנַת כָּל מֵטִיב לְזוּלָתוֹ מִבְּנֵי אָדָם הוּא לְתוֹעֶלֶת עַצְמוֹ תְחִלָּה, וְלִקְנוֹת קִשּׁוּט נָאֶה לָעוֹלָם הַזֶּה אוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, אוֹ לִדְחוֹת צַעַר מֵעַל נַפְשׁוֹ, אוֹ לְתַקָּנַת מָמוֹנוֹ, וְאֵין כָּל זֶה מוֹנֵעַ מִשִּׁבְחָם וְהוֹדָאָתָם*, מִיִּרְאָה וּמֵאַהֲבָה אוֹתָם, וּמֵהָשִׁיב לָהֶם גְּמוּלָם, אַף עַל פִּי שֶׁהַטּוֹבָה הַהִיא שְׁאוּלָה בְיָדָם*, וְהֵם מֻכְרָחִים* לְהֵיטִיב בָּהּ, כַּאֲשֶׁר זָכַרְנוּ, וְטוֹבָתָם אֵינָהּ תְּמִידִית וְלֹא נְדִיבוּתָם נִמְשֶׁכֶת, וַחֲסִידוּתָם מְעֹרֶבֶת עִם כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת נַפְשָׁם אוֹ לִדְחוֹת הַהֶזֵּק מִמֶּנָּה.
חיוב ההודאה לבורא
אִם כֵּן כַּמָּה הָאָדָם חַיָּב מִן הָעֲבוֹדָה וְהַשֶּׁבַח וְהַהוֹדָאָה לְבוֹרֵא הַטּוֹבָה וְהַמֵּטִיב בָּהּ לוֹ, אֲשֶׁר אֵין תַּכְלִית לְטוֹבָתוֹ, אַךְ הִיא מַתְמֶדֶת וְנִמְשֶׁכֶת, מִבִּלְתִּי כַּוָּנַת תּוֹעֶלֶת וְלֹא דְחִיַּת נֵזֶק, רַק נְדָבָה וָחֶסֶד מִמֶּנּוּ עַל כָּל הַמְדַבְּרִים.
אין יתרון למטיב
וּמִמַּה שֶּׁרָאוּי לַעֲמֹד עָלָיו, כִּי כָּל מֵטִיב לְזוּלָתוֹ מִבְּנֵי אָדָם מִכָּל הַמִּינִים אֲשֶׁר זָכַרְנוּ, אֵין לוֹ יִתְרוֹן עַל מִי שֶׁמֵּטִיב לוֹ* אֶלָּא בְּמִקְרֶה* מִן הַמִּקְרִים, אֲבָל בֶּאֱנוֹשׁוּתָם וְעַצְמָם נִמְשָׁלִים, וּקְרוֹבִים זֶה לָזֶה בְּעֶצֶם וּבִדְמוּת וּבְחִבּוּרָם וּבְצַלְמָם וְטִבְעֵיהֶם וּבְרֹב מִקְרֵיהֶם, וְעִם כָּל זֶה חַיָּב מִי שֶׁמֵּטִיבִים לוֹ מִן הָעֲבוֹדָה לַמֵּטִיב מַה שֶּׁסִּפַּרְנוּ.
___________________________________
הֲנָאָה גְדוֹלָה – משל לעולם הבא. בְּטוֹבָה קְטַנָּה – הממון שנתן לצדקה. בְאַחֲרִיתוֹ – בעולם הבא. בַּטּוֹבָה וכו' – באמצעות נתינת ממון שהוא כפיקדון ביד האדם כדי ליתנו לעניים. בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא – ברכת העני שקיבל צדקה תבוא על איוב העשיר שנתנה. קְצָתָם אֶל קְצָתָם – עזרה וחסד מאדם לחבירו. וּגְמוּל הָעוֹלָם – מצפה לתמורה בעתיד (בעולם הזה) מחבירו. שֶׁאוֹצֵר – נותן חפץ לשמירה. יְחַלּוּ – יבקשו טובה. וְכָל הָרֵעַ וכו' – כולם חבריו של הנותן לאחרים. וְלִפְנֵי גְדוֹלִים יַנְחֶנּוּ – הצדקה מובילה את האדם לכך שיכבדוהו ביותר. הַכּוֹאֵב לוֹ – כואב לעשיר לראות את העני בצער. צַעַר מֵעַל עַצְמוֹ – צערו של העשיר. שֶׁמְּצָאָהוּ – שבא עליו. בְּטוֹבַת יְיָ – בעזרת אמצעים שחננו ה' בהם. וְאֵינֶנּוּ נִשְׁאָר וכו' – העשיר זוכה במעשהו להערכה וכבוד. מִשִּׁבְחָם וְהוֹדָאָתָם – מחובת הכרת הטוב וההודאה. שֶׁהַטּוֹבָה הַהִיא שְׁאוּלָה בְיָדָם – הממון שהיטיבו בו הוא כממון המושאל בידם מה' לעשות בו חסד. מֻכְרָחִים – מטבע מצפונם. מִי שֶׁמֵּטִיב לוֹ – המוטב (העני). בְּמִקְרֶה וכו' – בני אדם שווים זה לזה במהותם, וההבדל ביניהם, שזה עני וזה עשיר, הוא מקרי.
ביאורים
אתמול עסקנו בהטבה של אב לבנו ושל אדון לעבדו, וראינו כי מעורב בהן מחשבה שלהם על עצמם. באופן דומה אנו יכולים למצוא נגיעות במי שנותן צדקה עבור שכרו בעולם הבא, עבור כבוד בעולם הזה או עבור השתקת מצפונו. בכולם יש לאדם המטיב אינטרס בהטבה, ואינטרס זה מסייע לו לחזק את רצונו ולהטיב. אף על פי כן ברור לכולנו כי אין לזלזל בטובות אלו, ועלינו להכיר טובה עליהן. אם כן, מכאן נבין כמה מיוחדת הטובה של ה', כאשר הוא מטיב לנו ללא כל אינטרס כלל.
חמשת הדוגמאות של רבנו בחיי אינן סתמיות, אלא הן חמש מדרגות ביציאה מהפרטיות ומהאגואיזם. בנו של האדם הוא הקרוב ביותר לעצמיותו. עבדו של אדון הוא כרכושו וחלק אינטגרלי מעולמו היום-יומי. המטיב עם זר עבור שכר בעולם הבא כבר נמצא בשלב מתקדם יותר ביציאתו מעצמיותו, אך עדיין השיקולים שלו אגואיסטיים. כך הוא גם אצל המטיב עבור כבוד, אלא שהוא במצב מתקדם עוד יותר, מכיוון שהוא כבר באמת מוקיר ומעריך את הטוּב ואת השם הטוב של עושי חסד, ולכן הוא חפץ בשם זה. האדם במדרגה הגבוהה ביותר הוא הנותן מתוך רחמים או אהבה, שהוא כלל אינו חושב על האינטרסים שלו. אמנם גם הוא אינו נקי מנגיעה אישית, וגם אם הוא אינו חושב על זה, הרי בתוכו הוא נהנה מעשייתו החיובית ומניקיון מצפונו.
רק הקב"ה הוא מטיב הטבה מוחלטת, ללא כל רווח או אינטרס. כאשר מפנימים זאת לומדים להעריך הרבה יותר את הטובה המיוחדת שאנו מקבלים ממנו.
הרחבות
•יראת העונש - לדורנו!
טוֹבַת הֶעָשִׁיר עַל הָרָשׁ לְקַבֵּל שְׂכַר שָׁמַיִם, הוּא כַסּוֹחֵר... רבנו בחיי מזכיר כאן נושא טעון: ניהול החיים בעולם הזה לאור הגמול או העונש עבורם בעולם הבא. מצד אחד, לא קל לעשות "האמת מפני שהיא אמת", שהרי "מעלה זו גדולה מאוד ואין כל חכם זוכה לה" [רמב"ם הלכות תשובה י, ב]. כדי לחנך ילדים או את ההמון לחיי תורה - "זאת (יראת העונש) קלה ודאי, כי כל אדם אוהב את עצמו ויירא לנפשו" [מסילת ישרים כד].
מצד שני, בחינוך מעין זה מודגש מניע שהוא די 'אגואיסטי': האדם עושה מעשים אציליים מאוד, אך לא בגלל הטוב העצום שהם נושאים בקרבם, אלא כי זה ישתלם לו בעתיד. כך גם לכיוון השלילי, ההימנעות מעוולות נובעת מהפחד להינזק, ולא כי נמנע לעשותם בטבעו, או מחמת המוסריות שבקרבו. בעיה אפשרית נוספת היא הפאסיביות, שנגררת אחרי הפחד מלטעות, ומי שלא עושה – לא טועה (ראה בהרחבות ליום כז תמוז).
הרב קוק עסק רבות במורכבות זו, בפרט ביחס לדור הגאולה, ש"הצרות והתלאות הנוראות (מהגלות) עשוהו לנוקשה ועז, עד שכל בלהות ופחדים לא יזעזעוהו... לא יוכל לשוב מיראה, אבל מאד מוכשר הוא לשוב מאהבה שיראת הרוממות תתחבר עמה" [מאמר הדור עמ' קיא]. בדורנו, יראת העונש תופסת פחות מקום כבסיס לעבודה מאהבה, ויותר כזרז לאדם שהגיע ליראת הרוממות, להגשים את האידיאלים שלו. (ראה אורות הקודש ד עמ' תיז-תכט).
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
במה נעבוד כשהבינה המלאכותית תחליף את כולנו?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
אנחנו קודש למענך
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם מותר לפנות למקובלים?
איך עושים קידוש?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
