ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וּמִי שֶׁיַּמְרֶה הָאֱלֹהִים בַּטּוֹבָה אֲשֶׁר יִחֲדָהוּ בָהּ, יִפֹּל מִכָּל הַמַּעֲלוֹת הַיְתֵרוֹת, וִידַקְדֵּק עָלָיו הַבּוֹרֵא בְּחֶשְׁבּוֹן יוֹתֵר בָּעוֹלָם הַזֶּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (וַיִּקְרָא י, ג): "הוּא אֲשֶׁר דִבֶּר יְיָ לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אִכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", וְאָמַר (עָמוֹס ג, ב): "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". וְיִהְיֶה עוֹד עָנְשׁוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא יוֹתֵר קָשֶׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה ל, לג): "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הִוא לַמֶּלֶךְ* הוּכַן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה נִשְׁמַת יְיָ* כְּנַחַל גָּפְרִית בֹּעֲרָה בָּהּ".
וְעַל אֵלֶּה אַרְבָּעָה הָעִנְיָנִים חַיָּבִים בְּנֵי הָאָדָם בַּעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף הַבּוֹרֵא טוֹבָה לָאָדָם, חַיָּב עָלֶיהָ עֲבוֹדָה. וּמִן הָרְאָיָה עַל זֶה, כִּי הַתְּבוּאוֹת חַיָּבוֹת בְּמַעֲשֵׂר, שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ". וּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֱלֹהִים מֵאָה כּוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, חַיָּב מִמֶּנָּה עֲשָׂרָה כּוֹרִים לֵאלֹהִים, וּמִי שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֱלֹהִים עֲשָׂרָה כֹרִים, חַיָּב לֵאלֹהִים מֵהֶם כֹּר אֶחָד. וְאִם יוֹצִיא* הָאֶחָד* תִּשְׁעָה וָחֵצִי וְהַשֵּׁנִי אֶחָד, יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן עָנוּשׁ וְהַשֵּׁנִי יְקַבֵּל שָׂכָר.
וְכֵן אֹמַר בְּמִי שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ בֵּן, בָּטְלָה מִמֶּנּוּ חוֹבַת הַמִּילָה וְלִמּוּד הַתּוֹרָה, וּמִי שֶׁהוּא פִּסֵּחַ, בָּטְלָה מִמֶּנּוּ חוֹבַת הֶחָג*, וּמִי שֶׁהוּא חוֹלֶה, בָּטְלוּ מִמֶּנּוּ מִן הַמִּצְוֹת מַה שֶּׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתָן.
חשש החסידים
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
45 - עבודת ה' חלק כ"א
46 - עבודת ה' חלק כ"ב
47 - עבודת ה' חלק כ"ג
טען עוד
בהודאה כפי הראוי
אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: כְּבָר הֲבִינוֹתִי מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, וְאֵינֶנִּי מוֹצְאָה אֶת עַצְמִי יְכוֹלָה לְשַׁלֵּם חוֹבוֹת הַבּוֹרֵא עַל טוֹבוֹתָיו הַכּוֹלְלוֹת הַמְדַבְּרִים*, כָּל שֶׁכֵּן מַה שֶּׁיִחֵד אוֹתִי בּוֹ מֵהֶם, וְאִם חֶפְצִי וּרְצוֹנִי לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁאֲנִי חַיֶּבֶת עֲלֵיהֶם, מִיָּד קוֹדֶמֶת לְמַחֲשַׁבְתִּי* בְּהַשְׁלִימִי תּוֹחֶלֶת טוֹבָה* עֲתִידָה מִמֶּנּוּ. וְכֵן בְּהוֹדוֹתִי לָאֵל, כְּשֶׁאֲהוֹדֶנּוּ בְּמִלּוֹתַי עַל גֹּדֶל טוּבוֹ עָלַי, וּמַחֲשַׁבְתִּי וְכַוָּנָתִי בַּהוֹדָאָה* לְבַקֵּשׁ עַל הַתְמָדַת הַטּוֹבָה וּלְהוֹסִיף עָלֶיהָ, לֹא כַוָּנַת הַנּוֹאָשׁ מִתּוֹסֶפֶת הַטּוֹבָה וְהַתְמָדָתָהּ. וּכְשֶׁאֲנִי עַל הַדֶּרֶךְ הַזֶּה בַעֲבוֹדָתִי וְהוֹדָאָתִי לֵאלֹהַי מִמִּעוּט הַכַּוָּנָה הַבְּרוּרָה לְחוֹבַת טוֹבָתוֹ*, אֵיךְ אַגִּיעַ לְשַׁלֵּם שְׁאָר עֲבוֹדָתוֹ עַל טוֹבוֹתָיו הַמְיֻחָדוֹת? וַאֲנִי צְרִיכָה שֶׁתּוֹרֵנִי מַה שֶּׁאֲנִי חַיֶּבֶת בּוֹ עֲלֵיהֶן מֵעֲבוֹדַת הָאֱלֹהִים עַל הַמִּעוּט*, שֶׁאֶהְיֶה רְאוּיָה לְהַתְמָדָתָן. הקושי
___________________________________
לַמֶּלֶךְ – המלך מיוחד בטובות משאר עמו ולכן כשחוטא ענשו גדול. נִשְׁמַת יְיָ – כביכול, ההבל היוצא מפי ה'. יוֹצִיא – יפריש למעשרות. הָאֶחָד – שיבולו מאה כור. חוֹבַת הֶחָג – לעלות לרגל למקדש. הַהַקָּשָׁה – בדומה לדוגמה זו. וְתָשׁוּב לָהֶם לְרָעָה – הטובה תיהפך להם לרעה. שֶׁלֹּא יִהְיֶה גְּמוּל וכו' – חוששים שטובה זו ניתנה להם כגמול וכשכר על מצוות שעשו. וּמְשַׁלֵּם לְשׂנְאָיו – הקב"ה נותן לרשעים בעולם הזה שכרם על מצוות שעשו, כדי לאבדם בעולם הבא. טוֹבוֹתָיו הַכּוֹלְלוֹת הַמְדַבְּרִים – הטובות המשותפות לכלל בני האדם. מִיָּד קוֹדֶמֶת לְמַחֲשַׁבְתִּי – אני חושב קודם למעשה המצווה. תּוֹחֶלֶת טוֹבָה וכו' – הציפייה שה' יתן לי שכר על עבודתי, ונמצא שעבודתי היא שלא לשמה. וְכַוָּנָתִי בַּהוֹדָאָה – ההודאה היא בשביל שה' ימשיך לי את הטובה, ונמצא שהודאתי היא שלא לשמה. לְחוֹבַת טוֹבָתוֹ – שחייב אני להכיר טובה לה'. עַל הַמִּעוּט – לכל הפחות מהי העבודה ההכרחית הנדרשת ממני.
ביאורים
בלימוד אתמול עסקנו בחלוקת ארבעת הקבוצות המחייבות את ההודאה לבורא והעבודה לו, החל מהקבוצה הכללית יותר וכלה בפרטית. ככל שהבחירה וההטבה האלוהית מצומצמת וממוקדת יותר כך חובת ההודאה והעבודה של אותה קבוצה גדלה, ועימה גדל העונש על חסרון העבודה ועליית רמת הדקדוק על המעשים והחשבון בהם. כשם שהציפייה מהאדם גדלה, כך הדין שעליו לתת על מעשיו מתרבה. משמעות הדברים היא שייתכן שאדם אחד יעשה מעשה מסוים והוא ייחשב כדבר טוב וחיובי, אך אצל אדם אחר אותו מעשה ייחשב כחסר ופגום. ואף יותר מזה, יתכן שהראשון יעשה יותר מהשני, ולמרות זאת מעשיו יהיו חסרים ביחס אליו. כיצד? דוגמא לדבר מביא רבנו בחיי מחיוב מצוות מעשר. אם לאדם יש כמות מסוימת של תבואה, הרי שאם יביא פחות מעשירית ממנה - לא יקיים מצות מעשר, ואין זה משנה מה כמות התבואה אותה הפריש. לעומתו, יביא חברו הרבה פחות אך יוכל לקיים בזה מצוות מעשר כראוי, אם אכן הכמות שהביא היתה עשירית מתבואתו, הפחותה משל חברו. דוגמא נוספת מביא רבנו בחיי מאדם שאין לו יכולת אובייקטיבית לקיים מצוות מסוימות, הרי שאין ציפייה ממנו לקיימן, לעומת אדם שגם הוא לא מקיימן, אך יש לו את היכולת בכך. כלומר: הציווי מופנה לאדם שיש לו יכולת לקיימו, ועל כן ככל שמדרגת הקבוצה גבוהה יותר והייחודיות שלה עולה - כך מיועדות לה יותר מצוות.
אלא שלמרות פשטותם של הדברים, יישומם קשה לאדם מפני שבשלב זה הנפש מעידה על עצמה ביושר, שלא רק שאין לה סיכוי אובייקטיבי לשלם לה' ואפילו רק על הסוג הראשון של הטובות לכלל האנושות, אלא שגם קשה לה להתנתק מטובת עצמה ולחשוב רק על חובת העבודה וההודאה הראויות לה. לעיתים, בעת ההודאה והעבודה עצמן, מכוון האדם לתועלת האישית שלו, ועל כן יש צורך בהדרכה והכוונה כיצד לנקות את הנגיעות האישיות מעבודת ה'.
הרחבות
•כי הגדלת חסדך עלי!
וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף הַבּוֹרֵא טוֹבָה לָאָדָם, חַיָּב עָלֶיהָ עֲבוֹדָה. בדומה לדברי רבנו בחיי על התלות בין עבודת ה' לטובות שנתן לנו, כתוב במדרש: "רוח הקדש צווחת 'מי הקדימני ואשלם' [איוב מא, ג], מי קילס לְפָנַי עד שלא (לפני ש) נתתי בו נשמה, מי מל לְפָנַי עד שלא נתתי לו בן זכר, מי עשה לְפָנַי ציצית עד שלא נתתי לו טלית, מי עשה לְפָנַי מעקה עד שלא נתתי לו גג, מי עשה מזוזה עד שלא נתתי לו בית" [תנחומא אמור י].
ר' חיים מצ'רנוביץ' עמד על עומק נוסף בדברי המדרש: "אמת שבסוף הבנין אתה עושה מזוזה ומעקה, ובסוף הלישה אתה מפריש חלה. אבל נראה מה היה העיקר והחשוב בעיניך , ואיזה הקדמת במחשבתך בתחילת הבנין והעשיה: אם בנית מתחילה כדי שיהיה לך מקום לקבוע מזוזה או שארי מצות - ואז בודאי אשלם לך, לראותי שמצותי יקר וחשוב בעיניך, להטריח עליו טרחא גדולה ורבה כזו ולהוציא הוצאות רבות. ורבותינו ז"ל אמרו: 'מי עשה לי מזוזה עד שלא נתתי לו בית'. כלומר אחר שנתתי לו כבר הבית ובהשלמת בנינו עולה במחשבתו לעשות לי מזוזה, לטפל ועראי בעלמא. וכל עיקר הטרחא והוצאותיו ויגיעותיו לכבוד עצמו... אם בשביל הנאה קלה כזו מהבלי העולם עשית ויגעת עצמך בכל הטרחא והוצאה הזאת, בבנין כל הבית וכדומה מעשיית עולם הזה - מה שכר יגיע לך בעד עשיית המזוזה, שהטרחא וההוצאה קטנה וקלה למאוד?! ועל כן 'מי הקדמני' במחשבתו - לזה ודאי 'אשלם' לו שכרו" [סידורו של שבת ב, ד, א].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
