בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נצבים
לחץ להקדשת שיעור זה

הלכות תשובה

תשובה שלמה בארץ ישראל * מצוות הווידוי * כפרת האומה ביום הכיפורים * להאמין בתשובה! * לשוב על חטאים ישנים * לאהוב את התוכחות * עולם הבא.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה אלול התשע"ד
14 דק' קריאה 47 דק' צפיה
תשובה שלמה בארץ ישראל
קראנו השבת את פרשיות ניצבים וילך, זו השבת האחרונה של השנה. נשארו לנו עוד ארבעה ימים עד ראש השנה. בתוך הפרשה מופיעה פרשיית התשובה (דברים ל, א-ו):
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ:
יש כאן שני שלבים של התקדמות בתשובה, התשובה הראשונית היא: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ", ואז הקב"ה מושך אותנו אליו: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ", הוא מביא אותנו אל הארץ, ואז - "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ". הוי אומר שהתשובה היא בהדרגה, וחלק מהתשובה היא החזרה לארץ ישראל. "וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ" יהיה בארץ ישראל, אחרי שעם ישראל חוזר לארץ ישראל בא הקב"ה ומרומם אותנו למדרגה חדשה, תשובה מאהבה, תשובה שלמה.

מצוות הווידוי
אני רוצה לעסוק היום ברמב"ם בהלכות תשובה. אני ממליץ לכולם ללמוד את הרמב"ם בהלכות תשובה בימים האלה ובעשרת ימי תשובה, מאוד חשוב ללמוד את הדברים בשלמות כדי לקבל תמונה שלמה על ההסתכלות של הרמב"ם על הלכות תשובה. אנחנו לא נעסוק בפרטי הפרטים אלא נסקור באופן יותר כללי. הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה (א, א) אומר:
כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר: "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו" (במדבר ה, ו) זה וידוי דברים, ווידוי זה מצות עשה.
הרמב"ם מדבר על מצוות הווידוי, הוא גם מביא פסוק שצריך לעשות ווידוי. את הפסוקים על התשובה הוא יביא בהמשך, בפרקים הבאים. ממשיך הרמב"ם ומפרט:
כיצד מתודין? אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי.
הרמב"ם מוסיף ואומר שגם חייבי חטאות ואשמות צריכים להתוודות כשהם מביאים את הקרבנות שלהם, גם מחויבי מיתות בית דין צריכים להתוודות כשהם מקבלים את העונש שלהם, גם למחויבי מלקויות לא מתכפר עד שיעשו תשובה ויתוודו - ואפילו החובל בחברו והמזיק את ממונו, אינו מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כך לעולם. הרמב"ם מדבר על הווידוי ועל הכפרה. בכל הפרק הראשון מבאר הרמב"ם כיצד מתכפרים חטאותיו של האדם. התנאי הוא וידוי, בלי וידוי אין כפרה. לפעמים צריך להביא גם קרבן, יש עוד דברים שצריכים להיות כדי שתהיה כפרה, אבל אחד מהם הוא הווידוי. אולי כבר נגענו בזה פעם, אבל צריך לחזור ולשנן את הדברים הללו: לאמירה בפה יש תפקיד מאוד מרכזי, לא מספיק שהאדם בליבו חוזר בתשובה, מתחרט על חטאיו ומקבל בליבו שהוא לא יעשה כך, צריך להתוודות בפה. בפה יש כוח מיוחד שהקב"ה נתן לישראל. הפה הוא המחבר בין הצד הרוחני של האדם לצד הגשמי, היכולת להוציא את המחשבות, הרעיונות והרגשות מן הכוח אל הפועל, באמצעות הדיבור. לכן הווידוי הוא דבר חשוב מאוד, אבל כמובן שהוא חייב להיות מעומקא דליבא, הוא חייב להיות אמתי. כשאדם מתוודה הוא צריך להרגיש שהוא עומד לפני ריבונו של עולם ומגלה דברים שהוא מתבייש בהם, שזה כואב לו ולא נעים לו, הוא חייב להתבייש ואם הוא לא מרגיש בושה כשהוא אומר את הווידוי זה לא וידוי אמתי אלא סתם מן הפה ולחוץ ואחר כך הוא יצטרך להגיד: "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה". בימים האלה נחזור על זה הרבה פעמים ובעיקר ביום הכיפורים, "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה". צריך להתכונן באופן נפשי להגיד את הווידוי מעומקא דליבא, ואז הוא משנה את המציאות ומתכפר לו.

כפרת האומה ביום הכיפורים
ביום הכיפורים הכהן הגדול מתוודה בשביל כל ישראל. הרמב"ם ממשיך ואומר (א, ב):
שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל, שנאמר: "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל", שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות, בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה, בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר לו אלא על הקלות. ומה הן הקלות ומה הן החמורות? החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת, ושבועת שוא ושקר אף על פי שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הן הקלות.
כל המצוות שאין בהם כרת חוץ משבועת שווא ושקר נחשבות מצוות קלות, ויום הכיפורים מכפר עם שעיר המשתלח גם אם האדם לא עשה תשובה. זה לא מובן, צריך להבין איך מתכפר לאדם. אם עשה תשובה - אפשר לסלוח לאדם שמתחרט, אם הוא לא מתחרט למה מתכפר לו?! וביאור הדברים, שהכהן הגדול מתוודה על השעיר המשתלח, והוא מתוודה גם בשביל מי שלא חזר בתשובה. אמנם החוטא לא חזר בתשובה ולא הייתה לו כוונה לשלוח את הכהן הגדול כדי להתוודות בשבילו, אבל הכפרה ביום הכיפורים היא לא כפרה אישית אלא כפרה של האומה. האומה מביאה קרבן, נציג האומה מתוודה ומתכפר לעם ישראל, וממילא מתכפר גם ליחידים. רבי אומר שיום הכיפורים מכפר (יומא פה, ב), אמנם יש מחלוקת תנאים בדבר והרמב"ם פוסק ששעיר המשתלח מכפר על העבירות הקלות ולא על החמורות, גם אם לא שב בתשובה. טעם הדבר הוא כפי שאמרנו, שביום הכיפורים יש כפרה כללית, מעין חנינה שהקב"ה מעניק בלי לבחון האם החוטאים באמת חזרו בהם או לא.
באחד מימי העצמאות הראשונים במדינה, אולי בשנה העשירית למדינה - נתנו חנינה לאסירים והוציאו לחופשי את כל האסירים שנשפטו לכך וכך זמן. לא שאלו אותם האם הם יחזרו למעשיהם הרעים או לא, נתנו חנינה כללית כי השיקול לא היה שיקול אישי אלא ציבורי. גם ריבונו של עולם עושה כך, ביום הכיפורים הוא נותן חנינה כללית על ידי השעיר המשתלח. אם כך, למה יש הבדל בין העבירות הקלות לעבירות החמורות? התשובה די ברורה, החנינה הכללית היא רק לעבירות קלות אך לא לעבירות חמורות, יש גבול! ודאי שלא צריך לסלוח לאדם שחטא ויש עליו חיוב כרת. אך גם בזה יכולה להיות הבחנה יותר עמוקה: מי שחייב כרת נכרת, הוא עשה פעולה שכורתת אותו מהכלל, הוא כבר לא חלק מהכלל. אדם זה עשה מחיצה בינו לבין ישראל. לא רק בינו לבין ריבונו של עולם אלא גם בינו לבין כלל ישראל. כלל ישראל הוא מתוקן, הוא המקור לכל הפרטים, וכשאדם חוטא וחייב כרת הוא חוצץ בינו לבין הכלל - ומכיוון שהוא כבר לא חלק מהכלל, גם כשנסלח לכלל לו לא נסלח. כל מי שחייב כרת ומיתות בית דין בעצם נותק מהציבור, וזוהי הסיבה שאין לו מחילה. נדמה לי שכך אומר ר' יושע בער סולבייצ'יק.
ממשיך הרמב"ם ומברר מה קורה כשבית המקדש חרב? גם אז יש ליום הכיפורים תפקיד, יום הכיפורים מכפר עם התשובה. בזמן שבית המקדש קיים ומביאים את שעיר המשתלח יש מציאות של כלל, ובזמן שבית המקדש חרב ועם ישראל מפוזר, המחילה היא אישית לכל אחד ואחד. למי שחזר בתשובה מוחלים ולמי שלא חזר לא מוחלים. יש עבירות שהתשובה לבד מספיקה אם האדם עבר בעשה, אך אם האדם עבר בלא תעשה התשובה רק תולה ויום הכיפורים הוא זה שמכפר. התשובה גורמת לעיכוב בפסק דין, השתהות בעונש. התשובה תולה עד שבא יום הכיפורים והוא זה שמכפר על לא תעשה, יחד עם התשובה. אם אדם חטא חס וחלילה בעבירות שחייבים עליהן כרת, עבירות שאדם עשה במזיד - התשובה תולה, יום הכיפורים תולה וייסורים מכפרים. אם אדם עשה עבירה של חילול ה' - התשובה תולה, יום הכיפורים תולה, ייסורים תולים והמיתה היא זאת שמכפרת. העוון תלוי ועומד כל חייו. כמובן שכגודל התשובה כך גם מיעוט התלות של העונש. אם אדם שב בתשובה שלמה, גם אם הוא חטא בחילול ה', אם הוא מקדש שם שמים - במובן מסוים מתבטל החילול ה' שהוא עשה ומתמעט מאוד, וממילא מה שנשאר תלוי הוא מאוד קטן.
שאלתי פעם את מורנו ורבנו הרב צבי יהודה, מי ששב מאהבה שזדונות נהפכות לו לזכויות, האם עדיין חלים עליו ארבעת חילוקי הכפרה? הוא אמר לי שבמובן מסוים זה כך. כלומר, הזדונות נהפכו לזכויות מהצד הרוחני של האדם, מהצד העליון של הנשמה, המציאות הרוחנית מתגברת בקודש מאוד מאוד דווקא בגלל העבירה, דווקא בגלל העוונות האדם משתפר כי מאוד מציק לו שהוא עבר עבירה. כל הזמן הוא מתחזק ועולה עוד ועוד בגלל העבירות, העבירות דוחפות אותו להיות יותר טוב וממילא העבירות הופכות לזכויות. אילולי שחטא לא היה לו המנוע שדחף אותו לרצות להיות יותר טוב. בסופו של דבר, אחרי שהאדם חזר בתשובה דווקא הנפילה שלו היא זאת שדוחפת אותו מעלה מעלה. זוהי תשובה מאהבה, תשובה שמקדמת את האדם על ידי הצער והחרטה. ובכל זאת צריך שיהיו גם מירוקים. בצד הנמוך והגשמי של האדם נשאר כתם שצריך לנקות. כמובן שכגודל התשובה כך מיעוט המירוקים. הגמרא במסכת ערכין (טז, ב) אומרת שייסורים יכולים להיות מאוד קלים, אדם הכניס את היד לכיס, רצה להוציא מטבע גדולה, יצאה לו מטבע קטנה ולכן הוא היה צריך להכניס את היד פעם נוספת לכיס כדי להוציא את המטבע הגדולה. זה ייסורים?! תשמעו מה שיוצא מדברי הגמרא שם, לאנשים שלא מגיע ייסורים אין בעיות כאלה, הכול הולך להם חלק! הם מושיטים את היד ומוציאים את מה שצריך. מספרים על ר' יצחק אלחנן שבכל פעם שהוא פתח ספר הוא נפתח בדיוק במקום הנכון, הוא היה שקדן כזה עצום עד שהקב"ה סידר לו סייעתא דשמיא שהוא לא היה צריך לדפדף, חבל על הזמן. במדרגות גבוהות הקב"ה מסדר שהדברים רצים באופן מושלם, ואם האדם צריך ייסורים תלוי בגודל של התשובה. לפעמים החטא השאיר כתם גדול וצריך הרבה שפשוף, ולפעמים פחות. לפעמים חלק מהייסורים הם ייסורים של אהבה כדי לעודד ולדחוף את האדם קדימה. האדם לא יתעורר בלעדי הייסורים והם אלה שמעוררים אותו.

להאמין בתשובה!
אם כן, הפרק הראשון בהלכות תשובה עוסק בכפרה על החטא, וכפי שאמרנו הווידוי הוא חלק חשוב בכפרה ותנאי מוכרח לה. בפרק שני הרמב"ם מדבר על עניינה של התשובה עצמה, מיהו בעל תשובה (הלכה א):
אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה, ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה. הוא ששלמה אמר: "וזכור את בוראיך בימי בחורותיך".
זאת התשובה השלמה, האדם שינה את הרצונות שלו וכעת הוא לא רוצה לחטוא ויש לו כוח לנצח כל גירוי וכל מצב שקשה להתגבר עליו. הוא כבר לא במקום הזה, החטא לא מעניין אותו והוא לא חושק בדברים האלו. יכול להיות בשני אופנים, יכול להיות שעדיין קשה לו אבל יש לו כוח והוא מתגבר, ויכול להיות שהוא בכלל לא במקום של החטא, זה בכלל לא שייך - זאת לא האישה שלי ואני לא מעוניין בה. אם כן, הרמב"ם ממשיך ומסביר שהחלקים של התשובה הם לקבל קבלה לעתיד שלא לחטוא יותר, חרטה על העבר, ווידוי. אלו שלושת הדברים שיחד יוצרים את התשובה השלמה. לפעמים אדם צריך לעסוק קודם בקבלה לעתיד ורק אחר כך בחרטה, ולפעמים להפך, תלוי באיזה מצב של חטא האדם היה, אם הוא היה שקוע בחטאים וכעת הוא צריך לצאת ממצב כללי של נפילה אז הקבלה לעתיד היא קודם, קודם להשתנות ואחר כך העיסוק בחרטה והצער על העבר. אם זה חטא אחד חד פעמי יש להקדים את החרטה, זה הדבר הטבעי שהאדם לא רצה ליפול, ובכל זאת נפל - הוא מצטער מאוד ומקבל עליו לעתיד.
רבותי, צריך להאמין בתשובה! אנשים לא מאמינים בכוחה של התשובה וזאת הסיבה שהם לא מתקדמים בקצב מהיר, הם לא מאמינים, אומרים שהם מתחרטים מאוד, אבל נופלים שוב ועוד פעם מתחרטים, כך שוב ושוב והם לא משתנים. צריך להאמין בתשובה, להאמין שאם אני רוצה לשוב בתשובה אני יכול ואני אגיע לכך, אני אשיג את המטרה הזאת.אדם צריך להיות עם ביטחון בריבונו של עולם ובעצמו, ביטחון שהקב"ה נותן לו את הכוחות לנצח. כשהאדם לא רוצה ליפול, אם הוא לא בטוח שהתשובה תעזור לו, וחושש ליפול שוב - זאת כבר תשובה! הוא לא רוצה ליפול! הוא רוצה להיות בסדר ולא לחטוא יותר. הוא באמת לא רוצה לחטוא וזו כבר תשובה שהאדם צריך לשמוח בה, לבטוח בה ולדעת שריבונו של עולם מאוד שמח בהחלטה וברצון שלו שלא לחטוא יותר.
צריך להתמלא בשמחה, לא להיכנס לספק שאולי הוא לא יצליח ואולי התשובה לא שלמה - היצר הרע הוא זה שמכניס את הספקות האלו, הוא זה שמכניס ייאוש ואומר לאדם שאולי מחר או מחרתיים הוא ייפול שוב, ועל מה מצב הרוח הטוב שלו. זה פשוט יצר הרע, זה לא נכון, ריבונו של עולם שמח בתשובה הזאת והאדם צריך לשמוח ברצון הטוב שיש לו ובכך שהוא לא רוצה שוב ליפול. הוא לא מפחד יותר, וכשהוא יהיה מאוד שמח יהיו לו כוחות הרבה יותר גדולים. גם אם הוא ייפול אחר כך, הוא לא רצה את הנפילה, והוא יתגבר ויצא מהמצב הזה. "שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), לא לפחד מנפילות. כך האדם עולה ומתקדם. זה הביטחון של התשובה. הרב מדבר על זה כמה וכמה פעמים באורות התשובה, שעיקר המניעה מתשובה נובע מחוסר האמונה בכוחה של התשובה. צריך להאמין שהקב"ה רוצה בתשובתנו וכל רצון טוב שלנו חשוב מאוד, יש לו משקל רב והוא צריך לשמח לנו את הלב. צריך להרגיש ביטחון ולומר: אני אצליח.

לשוב על חטאים ישנים
דרכי התשובה הם שהאדם יתעמק בתשובה, יתבונן ויצטער מאוד על חטאו. אומר הרמב"ם (ב, ו-ז):
אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו".
ימי התשובה המיוחדים שאנחנו מתקרבים אליהם, עשרת ימי תשובה, הם עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים.
יום הכפורים הוא זמן תשובה לכל ליחיד ולרבים והוא קץ מחילה וסליחה לישראל, לפיכך חייבים הכל לעשות תשובה ולהתודות ביום הכפורים.
יש מצווה מיוחדת לשוב בתשובה ביום הכיפורים ויש גם מצווה להתוודות ביום הכיפורים. לכן ביום הכיפורים אנחנו נוהגים להתוודות כמה וכמה פעמים, עשר ווידוים, חמש ביחיד וחמש בציבור, כדי לעשות את הדברים בשלמות. אנו מתוודים עשר פעמים לא בכדי, כל וידוי עושה מחיקה, מוחק משהו מהחטא, והאדם מתקדם ומתקדם....
הזכרנו פעם בשיעור שיש מחלוקת האם אדם יכול להתוודות ביום הכיפורים הבא על דבר שהוא התוודה עליו ביום הכיפורים הזה, הדעות חלוקות. דעה אחת אומרת שווידוי על חטא שכבר התוודה עליו הוא ככלב השב על קיאו, כי באמת אדם שחטא לחברו, ביקש ממנו סליחה והחבר סלח לו, ואחרי שבועיים הוא בא ושוב מבקש סליחה - זה כבר מרגיז את השני, "מה אתה מזכיר לי שפגעת בי, זה לא היה לי נעים אז ולמה אתה חוזר על זה?!", לא שייך לחזור על וידוי כמה פעמים והוא ככלב השב על קיאו. אך יש דעה אחרת הסוברת שאדם יכול להתוודות ביום הכיפורים הבא גם על דברים שהוא התוודה עליהם ביום הכיפורים הזה. הסברנו שאם הוא חוזר באותו האופן זה באמת ככלב השב על קיאו, אבל אם האדם התקדם והבין יותר את החומרה של המעשה ובא לחבר שלו ואומר "רק עכשיו הבנתי עד כמה לא הייתי בסדר, אני מבקש ממך סליחה. כשביקשתי ממך סליחה מקודם פשוט לא הבנתי את חומרת המעשה, רק כעת הבנתי מה שעשיתי ואני מבקש סליחה". זה כבר נשמע אחרת, זה וידוי חדש ולא חזרה על מה שהיה, זה וידוי עמוק יותר. בשנה הבאה האדם כבר במדרגה אחרת, הוא יותר מבין כמה העוונות פוגעים ופוגמים, כשהוא יתוודה עוד פעם זה משהו אחר. אם אדם במדרגה גדולה, בעשרת הווידויים של יום הכיפורים הוא עולה ממדרגה למדרגה. אם הוא לא מצליח שיחבר את עצמו לאלה שיודעים להתוודות ולהכיר במדרגות והם יכניסו את הכוונות לדברים שלו. יש כאלה שבאמת יודעים איפה כל דרגה של וידוי עומדת ומה היא מתקנת, וכשכולם יחד עם הכוונות של אלה שיודעים זה עושה את הווידויים לעמוקים יותר.

לאהוב את התוכחות
בקצרה, בפרק שלישי הרמב"ם מדבר על הדין, על השכר והעונש, לכל אחד יש זכויות ויש עוונות, הכול נשקל בראש השנה, וכל שנה בראש השנה כל אדם עומד לדין, כל מדינה וכל העולם כולו. הרמב"ם מפרט את הדברים, יש כאלה שהם במצב איום ונורא והם מאבדים את העולם הבא, והם האנשים הרשעים והמקולקלים ביותר.
בפרק ד' הרמב"ם מדבר על הדברים המעכבים את התשובה, יש עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה וצריכים להתבונן מאוד ולהיזהר מהם, ושלא יכשל בהם, כגון שהאדם משפיע על האחרים לרעה, ועכשיו כשהוא בעצמו שב בתשובה - כל אלה שהוא גרם להם לחטוא מקבלים עונש והוא יצא מזה?! הוא גרם לאחרים לחטוא ומה פתאום שהוא יזכה ויחזור בתשובה?! לכן מעכבים לו את התשובה, זה לא מתאים שהוא יחזור בתשובה והם לא. מעכבים, אבל לא מונעים, אם הוא יתאמץ הוא יתגבר על העיכוב. וכמובן שהדברים גם הפוכים, אם אדם משפיע על אחרים להיות יותר טובים אז פותחים לו שערי תשובה, אם כולם התקדמו בגללו הוא יישאר מאחור?! זה לא שייך, וזאת אומרת שמהדברים המעכבים את התשובה אפשר גם ללמוד מה הם הדברים המזרזים ומחזקים את התשובה ולהשתמש בהם.
יש גדברים נוספים שמונעים את התשובה, אדם שמזלזל ברבותיו, ממי הוא ישמע מוסר ומי יתקן אותו? אדם ששונא את התוכחות ולא מקשיב לתוכחה שאומרים לו, במקום להקשיב ולהתבונן שאולי ההערה באמת נכונה - הוא שונא את התוכחות ולא רוצה לשמוע הערות. אדם כזה לא יכול לחזור בתשובה, זה מונע ממנו את התשובה כי האדם בעצמו לא מרגיש את החטאים שהוא שכח או התרגל אליהם. אדם צריך לאהוב את התוכחות, לעבוד על זה, להיות במדרגה כזאת שאם מישהו מעיר לו, במקום לחשוב שהשני לא בסדר - להקשיב, אולי הוא צודק, אולי יש מקום לתקן. גם אם המוכיח דיבר בצורה פוגעת, בדרך כלל תוכחה היא לא נעימה, אבל אפילו אם המוכיח לא דיבר בעדינות, למשל אם העירו לו בציבור, זאת לא ההדרכה של התורה והמוכיח אולי לא התכוון להדרכה של התורה אלא סתם הוכיח אותו. אפשר להיעלב ולא לקבל, ואפשר גם להתבונן שאולי יש בדבריו משהו, גם אם לא נעים - צריך לדעת להקשיב. יותר מזה, אם המוכיח מתנהג בצורה מאוד מאוד לא נכונה זה דווקא לימוד בשבילו, אולי גם הוא עושה כך לחבריו. לפעמים שומעים ממישהו דברים לא טובים על אחרים ואפשר להסתכל על זה בשני פנים - אפשר לומר שהוא דבר משהו רע וזה לא טוב, ואפשר ללמוד מכך שגם אני צריך להיזהר לא לדבר בסגנון כזה. אז יוצא שהמעשה הלא טוב שהשני עשה לימד אותך משהו, הוא עשה דבר לא טוב אבל למדת ממנו איך להתנהג. הוא הופך להיות המורה שלך, אתה עוזר לו לתקן כי הפכת את המעשה שלו לטובה. לאהוב את התוכחות זאת בריאות, צריך שלאדם יהיה ביטחון וענווה, הוא שמח בתוכחות ולא מפחד שמא פגעו בכבודו. ממש צריך לעבוד על זה, לאהוב את התוכחות, לאהוב את הביקורת. במקום להיפגע להגיד תודה.
לפעמים ההערות יכולות להיות בעניינים רוחניים ולפעמים הן יכולות להיות בענייני נימוסים. אני לא אוהב להזכיר את הדבר הזה אבל אולי בכל זאת צריך וזה חשוב... אם אדם לא שומר על נקיות זה לא נעים לסביבה וגם לא נעים להעיר לו, אבל לטובתו צריך להעיר, שידע שהוא גורם אי נעימות, הוא הרי לא רוצה לגרום אי נעימות. אם יעירו לו הוא ייפגע ואולי גם לא יקבל את הדברים. למשל יש אנשים שאין להם חוש ריח והם לא מרגישים. צריך לאהוב את התוכחות, לקבל אותן וכך האדם ניצל מדברים לא נעימים שהוא לא מודע אליהם. הוא צריך להגיד לעצמו שהוא מקבל את הדברים למרות שהוא לא חושב כך, אז אני אתרחץ למרות שאני לא מרגיש צורך בכך, פעמיים ביום, וכן הבגדים וכו' וכו'. זה נושא שלא כל כך נוח לדבר עליו, אבל זה יכול להציל אדם שלא נוח לסביבה להימצא לידו והוא לא יודע מזה. לקבל באהבה הערות, שאדם יבקש שיעזרו לו. אדם שאוהב את התוכחות יהיה בעל תשובה גדול מאוד, הוא כל הזמן יתקדם.

עולם הבא
אני מדלג קצת ומקצר. הרמב"ם בהמשך ההלכות מדבר על כך שלאדם יש בחירה חופשית וזה הבסיס לכל היכולת לשוב בתשובה. אחר כך הרמב"ם מדבר על השכר שיש על המצוות בעולם הבא. ואחרי שהרמב"ם הרחיב את הדיבור איזה עולם גבוה ונישא הוא העולם הבא - בפרק העשירי הרמב"ם אומר שאדם צריך לעבוד את ה' לא בשביל שכר ולא בשביל עולם הבא, אלא לעבוד את ה' מאהבה. אם אדם עובד את ה' כדי ליהנות בעולם הבא זה לא לשמה אלא זה לשם שכר.
ב"מסילת ישרים" בפרק הראשון הרמח"ל אומר שהמטרה היא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, זאת המטרה, תענוגים, והמקום שבו אפשר באמת להגיע לתענוג הוא בעולם הבא. האם יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הרמח"ל, שהרמב"ם אומר שצריך לעבוד את ה' לשמה ולא לשם עולם הבא והרמח"ל אומר שצריך לעבוד לשם העולם הבא? הרמח"ל בכלל אומר שזוהי מטרה אלוקית ולא המטרה של האדם, הקב"ה ברא את העולם כדי להיטיב לאדם וההטבה הכי גדולה היא העולם הבא. אם כן, כשעושים את מה שהקב"ה רוצה זה ממש לשמו, אני רוצה ליהנות כי הוא רוצה שאני אהנה, הוא רוצה שאנחנו נתענג עליו! יש אורחים שמרגישים שהם עושים נחת רוח למארח, הוא כל כך שמח באורחים עד שהם אוכלים בשבילו, בכלל אין להם חשק לאכול אבל המארח כל כך מאושר מהאירוח שלהם. ריבונו של עולם כל כך רוצה להיטיב אתנו ואנחנו נהנים כדי לעשות לו נחת רוח... אפשר להסתכל על העולם הבא בשני מבטים - אפשר להסתכל כשכר, כמקום של הנאה, ואפשר להסתכל כמקום של שיא הדבקות בריבונו של עולם. זוהי המגמה של האדם, לעבוד את ה' לשמו, להידבק בו ולהיות קרוב אליו, כששיא הקרבה שאפשר להגיע אליה היא אחרי החיים, בעולם הבא. אם אדם שואף לעולם הבא כדי לדבוק בריבונו של עולם ולהיות מואר באור ה' - זה לשמו, אבל אם הופכים את העולם הבא לתענוג חיצוני והנאה - זה לא כל כך לשמה. כך אני חושב שצריך להסביר את הדברים. בכל מקרה, ההכרה בעולם הבא חשובה מאוד, יש חיים אחר החיים, החיים נצחיים והמגמה העליונה היא לדבוק בריבונו של עולם ושיא הדבקות ושיא העונג, הם דבר אחד.
אנחנו נכנסים לימים האחרונים שלפני ראש השנה, כולנו רוצים להתקדם, כולנו רוצים להיכנס לראש השנה יותר טהורים וקדושים, בעזרת ה' שהקב"ה ימלא משאלותינו לטובה.




^ 1.. שיחה לפרשת ניצבים וילך, משנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il