ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְאִם תַּעֲמִיק עוֹד בָּעִנְיָן תִּרְאֶה כִּי הָעוֹלָם נִבְרָא לְשִׁמּוּשׁ הָאָדָם, אָמְנָם הִנֵּה הוּא עוֹמֵד בְּשִׁקּוּל* גָּדוֹל, כִּי אִם הָאָדָם נִמְשָׁךְ אַחַר הָעוֹלָם וּמִתְרַחֵק מִבּוֹרְאוֹ, הִנֵּה הוּא מִתְקַלְקֵל וּמְקַלְקֵל הָעוֹלָם עִמּוֹ, וְאִם הוּא שׁוֹלֵט בְּעַצְמוֹ וְנִדְבָּק בְּבוֹרְאוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ מִן הָעוֹלָם רַק לִהְיוֹת לוֹ לְסִיּוּעַ לַעֲבֹד בּוֹרְאוֹ, הוּא מִתְעַלֶּה וְהָעוֹלָם עַצְמוֹ מִתְעַלֶּה עִמּוֹ. כִּי הִנֵּה עִלּוּי גָּדוֹל הוּא לַבְּרִיּוֹת כֻּלָּם בִּהְיוֹתָם מְשַׁמְּשֵׁי הָאָדָם הַשָּׁלֵם הַמְקֻדָּשׁ בִּקְדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהוּא כְּעִנְיָן מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה יב ע"א) בְּעִנְיַן הָאוֹר שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לַצַּדִּיקִים, זֶה לְשׁוֹנָם, "וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁגְּנָזוֹ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לַצַּדִּיקִים שָׂמַח*, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי יג, ט), "אוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח".
וּבְעִנְיַן אַבְנֵי הַמָּקוֹם שֶׁלָּקַח יַעֲקֹב וְשָׂם מְרַאֲשׁוֹתָיו אָמְרוּ (חולין צא ע"ב), "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְקַבְּצוּ כֻּלָּן לְמָקוֹם אֶחָד וְהָיְתָה כָּל אַחַת אוֹמֶרֶת, עָלַי יַנִּיחַ צַדִּיק רֹאשׁוֹ".
וְהִנֵּה עַל הָעִקָּר הַזֶּה הֶעִירוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת, שֶׁאָמְרוּ זֶה לְשׁוֹנָם (קהלת רבה ז), "רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים" וְגוֹ' – "בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נְטָלוֹ וְהֶחֱזִירוֹ עַל כָּל אִילָנֵי גַן-עֵדֶן וְאָמַר לוֹ: רְאֵה מַעֲשַׂי כַּמָּה נָאִים וּמְשֻׁבָּחִים הֵן, וְכָל מַה שֶּׁבָּרָאתִי – בִּשְׁבִילְךָ בָּרָאתִי, תֵּן דַּעְתְּךָ שֶׁלֹּא תְקַלְקֵל וְתַחֲרִיב אֶת עוֹלָמִי".
חז"ל על העוה"ז והעוה"ב
כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר, הָאָדָם לֹא נִבְרָא בַּעֲבוּר מַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא בַּעֲבוּר מַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. משלי
אֶלָּא שֶׁמַּצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה הוּא אֶמְצָעִי לְמַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא הַתַּכְלִיתִי*. עַל כֵּן תִּמְצָא מַאַמְרֵי חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה רַבִּים כֻּלָּם בְּסִגְנוֹן אֶחָד, מְדַמִּים הָעוֹלָם הַזֶּה לִמְקוֹם וּזְמַן הַהֲכָנָה, וְהָעוֹלָם הַבָּא לִמְקוֹם הַמְּנוּחָה וַאֲכִילַת הַמּוּכָן כְּבָר. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ (אבות ב, טז), "הָעוֹלָם הַזֶּה דוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר", כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל, "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם", (עירובין כב ע"א). "מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת יֹאכַל בְּשַׁבָּת" (עבודה זרה ג ע"א), "הָעוֹלָם הַזֶּה דוֹמֶה לְיַבָּשָׁה וְהָעוֹלָם הַבָּא לְיָם"* וְכוּ' (קהלת רבה א, טו). וְכָאֵלֶּה רַבִּים עַל זֶה הַדֶּרֶךְ.
ראיות שכליות שהעוה"ז אינו התכלית
וְתִרְאֶה בֶּאֱמֶת שֶׁכְּבָר לֹא יוּכַל שׁוּם בַּעַל שֵׂכֶל לְהַאֲמִין שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם הוּא לְמַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כִּי מַה הֵם חַיֵּי הָאָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? אוֹ מִי הוּא שֶׁשָּׂמֵחַ וְשָׁלֵו מַמָּשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה? "יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה, וְרָהְבָּם עָמָל וָאָוֶן" (תהלים צ, י). בְּכַמָּה מִינֵי צַעַר וָחֳלָאִים וּמַכְאוֹבִים וּטְרָדוֹת, וְאַחַר כָּל זֹאת – הַמָּוֶת. אֶחָד מִנִּי אֶלֶף לֹא יִמָּצֵא שֶׁיַּרְבֶּה הָעוֹלָם לוֹ הֲנָאוֹת וְשַׁלְוָה אֲמִתִּית, וְגַם הוּא – אִלּוּ יַגִּיעַ לְמֵאָה שָׁנָה כְּבָר עָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאִם תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם הָיָה לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה צָרִיךְ מִפְּנֵי זֶה שֶׁתְּנֻפַּח בּוֹ נְשָׁמָה כָּל כָּךְ חֲשׁוּבָה וְעֶלְיוֹנָה שֶׁתִּהְיֶה גְדוֹלָה יוֹתֵר מִן הַמַּלְאָכִים עַצְמָם, כָּל-שֶׁכֵּן שֶׁהִיא אֵינָהּ מוֹצְאָה שׁוּם נַחַת רוּחַ בְּכָל עִנּוּגֵי זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מַה שֶּׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת (פרק ו) זֶה לְשׁוֹנָם, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" – "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעִירוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת-מְלָכִים, אִם יָבִיא לָהּ כָּל מַה שֶׁבָּעוֹלָם, אֵינָם חֲשׁוּבִים לָהּ כְּלוּם, שֶׁהִיא בַּת-מֶלֶךְ. כָּךְ הַנֶּפֶשׁ אִלּוּ הֵבֵאתָ לָהּ כָּל מַעֲדָנֵי עוֹלָם, אֵינָם כְּלוּם לָהּ. לָמָּה? שֶׁהִיא מִן הָעֶלְיוֹנִים". וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד, כב), "עַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹצָר וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹלָד", כִּי אֵין הַנְּשָׁמָה אוֹהֶבֶת הָעוֹלָם הַזֶּה כְּלָל, אֶלָּא אַדְּרַבָּה מוֹאֶסֶת בּוֹ, אִם כֵּן וַדַּאי לֹא הָיָה בּוֹרֵא הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בְּרִיאָה לְתַכְלִית* שֶׁהוּא נֶגֶד חֻקָּהּ* וְנִמְאָס מִמֶּנָּה. אֶלָּא בְּרִיאָתוֹ שֶׁל הָאָדָם לְמַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא הִיא, וְעַל כֵּן נִתְּנָה בּוֹ נְשָׁמָה זֹאת, כִּי לָהּ רָאוּי לַעֲבֹד וּבָהּ יוּכַל הָאָדָם לְקַבֵּל הַשָּׂכָר בִּמְקוֹמוֹ וּזְמַנּוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר* נִמְאָס אֶל נִשְׁמָתוֹ כָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא אַדְּרַבָּה נֶאֱהָב וְנֶחְמָד מִמֶּנָּה. וְזֶה פָּשׁוּט.
_____________________________________
עוֹמֵד בְּשִׁקּוּל – נמצא במצב המאפשר לו לנטות לברכה או לקלקול. שָׂמַח – האור. הַתַּכְלִיתִי – המטרה. וְהָעוֹלָם הַבָּא לְיָם – וצריך להצטייד כראוי במזון ביבשה. לְתַכְלִית – למטרה. חֻקָּהּ – טִבְעָהּ. שֶׁלֹּא יִהְיֶה דָבָר – השכר בעולם הבא.
ביאורים
עד עכשיו למדנו במסילת ישרים שהימצאות האדם בעולם הזה מסוכנת ודומה למלחמה. כעת, מעמיק לנו הרמח"ל את המבט ומלמדנו שהעולם הוא טוב כל עוד האדם לא מקלקל והורס אותו, ו כל תפקידו של העולם הוא לעזור לאדם.
האדם צריך לשלוט בעולם החומרי ולהשתמש בו כדי לעבוד את הבורא, זהו הייעוד של העולם. הרי לשם כך העולם נברא – לשמש ולסייע בעבודת ה'. כשהאדם עושה זאת, הוא מרומם את עצמו ונהיה קדוש ודבק יותר בבורא. ולא רק את עצמו מרומם האדם, אלא את העולם כולו. העולם כולו תלוי בנו ומחכה למעשים הטובים שלנו.
לפי זה מסביר לנו הרמח"ל יסוד חשוב: העולם הזה אינו התכלית . למרות שהאדם נברא כדי להתענג, אין הכוונה לעונג בעולם הזה, שהרי העונג בעולם הזה איננו שלם. אדם שמחפש את הריגוש וההנאה בעולם הזה, פספס את הנקודה. העולם הזה הוא הכנה לעולם הבא, לחיי הנצח.
אולי קצת קשה לנו לקלוט כך את העולם, אך אילו היינו מכירים את עצמנו יותר, היינו מבינים שלא ייתכן שהתענוג שלנו יהיה מתענוגי העולם הזה, השפלים והעלובים. אילו היינו יודעים איזו נשמה אדירה יש בנו, נשמה שיותר גדולה מהמלאכים, היינו מבינים שבשבילה מעדני העולם הזה אינם חשובים כלום, כי היא 'בת מלך', היא מהעולם העליון.
הרחבות
•התענגות בעולם הזה ובעולם הבא
הָאָדָם לֹא נִבְרָא בַּעֲבוּר מַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֶלָּא בַּעֲבוּר מַצָּבוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא. התענוג עליו הרמח"ל מדבר במסקנת הדברים נראה כדבר עתידי שאינו מתייחס לחיי היום יום. אולם הרב צבי יהודה קוק היה מדגיש שכוונת הביטוי 'עולם הבא' אינו בהכרח אחרי המוות אלא קרבת אלוהים ומתיקות הדבקות בו עוד בחיים. וכך ביאר את המסופר בגמרא שהחכמים היו מברכים אחד את השני [ברכות יז.] "עולמך תראה בחייך" [הערות לברכות, פרק ב, נא].
הרב קוק מבאר כי השפעת העולם הבא על העולם הזה נוגעת לכל תחומי החיים ולאו דווקא לעולם הרוחני כפי שניתן היה לחשוב: "לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה, באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה... מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם מאיר הוא בספרות ובשירה בחיי החברה והמדינה באישיות היחידה ובמשפחה בממלכה ובמשטריה בעולם היופי והגבורה באהבה ובסידור הצרכים כולם לכל סעיפיהם הקטנים עם הגדולים" [אורות הקודש ג, עמ' קעז].
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
האם מותר לפנות למקובלים?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך מותר להכין קפה בשבת?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
למה ללמוד גמרא?
עירוב תבשילין
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
