על בית המקדש

עמדנו על מעלתה של א"י, ארץ ה', ארץ הנבואה אשר רק בה יכול עמ"י להידבק בה' אלוקיו. והיום נעמוד על מעלתו של בית המקדש.

כבר דימו חכמינו את ביהמ"ק ללב. כשם שהלב הוא מרכז האיברים כולם, בו הנשמה תלויה, הלב הוא מרכז החיים, ממנו זורמים כוחות חיים אל כל הגוף, אל כל האיברים וכל האיברים פונים אל הלב. כך בית המקדש הוא הלב הרוחני של האומה כולה. הגוף הלאומי של האומה אינו יכול לחיות בלי לב, אין האומה יכולה להתקיים בלי מקום מרכזי שהכל פונים אליו, שהכל מתרכזים סביבו והוא מאחד את הכל למציאות אחת.

עבודת ה' אינה חובת היחיד בלבד. עיקר העבודה היא עבודת הכלל, רוב מצוות התורה קשורות במציאות השלמה של האומה, בא"י ובביהמ"ק. כשם שהראש והלב הם משכן כוחות הרוח של האדם, כוחות החכמה והרצון, כח החיים, כך ביהמ"ק הוא מקום משכן כוחות הרוח של האומה, מקום התגלות נשמתה, מקום השראת השכינה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". כל סדר העבודה של עבודת ביהמ"ק מכוון לעניין זה. ע"י עבודת ביהמ"ק עפ"י ה', חלה השראת השכינה והלב החי, הלב הרוחני, הדבוק בה' אלוקים חיים מזרים זרמי חיים אל כל האיברים ומחיה את העם כולו. כשם שהלב מקבץ אליו מכל הגוף את הדם שמעורבת בו פסולת ומחזיר דם חדש שמחיה את כל האיברים, כך ביהמ"ק מכפר על כל העוונות, מסיר את הפסולת הרוחנית ומשפיע רוח של טהרה וקדושה על כל האומה.

נמצא אם כן, שהננו היום בלא בית מקדש כגוף בלא מוח ולב, ואף גרוע מזה, כי אילו כל העם היה בא"י בלא ביהמ"ק, אז היה אפשר להגדיר את המצב כגוף בלא לב, אבל כשעמ"י עודנו מפוזר בין העמים, רובו לא עלה עדיין לא"י, הרי גם הגוף אינו שלם, וכך ראה יחזקאל במראה הנבואה את עמ"י - עצמות יבשות, מפוזרות, יש בהן אמנם לחלוחית של חיים, העצמות מסוגלות להתאחד לגוף שלם ולחזור לחיים, אך בינתיים הן עצמות מפוזרות. המראה הזה שראה יחזקאל היה בתחילת הגלות, אבל אח"כ במשך הדורות, המצב הלך והתדרדר, העצמות התפוררו. וכך מגדיר הגאון מוילנא את מצב עמ"י בגלות וזה לשונו: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו, עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו, הוא הגוף בלא הנפש, והיציאה לחו"ל הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו. ואין בידינו להציל, הן עובדי כוכבים אוכלים את בשרינו, ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור, ומכל מקום היו עדיין עצמות קיימות שגם תלמידי חכמים שבישראל - מעמודי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר "שחה לעבר נפשינו". ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים. "התנערי מעפר קומי" וכו', ויערה רוח ממרום עלינו". עד כאן דברי הגאון מוילנא.

ואי אפשר שלא להוסיף, שכעת ב"ה מתחילות העצמות להתקבץ עצם אל עצם, אבל עדיין חסרים אנו את העיקר, את המוח והלב, את החיים האלוקיים, את ביהמ"ק.