בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • לך לך
לחץ להקדשת שיעור זה
התנועה אל הקודש - סוד קיום האנושות

אברהם אבינו הולך ורץ

*ערפל קרב בפתח הפרשה *ההליכה הנורמאלית הראשונה *האותיות הכפולות רומזות לקץ הגאולה *טלטל עצמך ממקום למקום *הליכה ממשית והליכה מחשבתית *'לך לך' ראשון ו'לך לך' שני *אברהם ממהר ולוט מתמהמה *אברהם אבינו הולך לבית המקדש *זריזין מקדימין למצוות *זהירות איננה קיפאון אלא ערנות ותשומת לב *מזהירות לזריזות *מים קרים על נפש עייפה *'הולך מ' ו'הולך ל' *עמא פזיזא *כחמרא דיתיב על דורדייה

undefined

הרב שמעון כהן

חשוון התשע"ה
15 דק' קריאה
ערפל קרב בפתח הפרשה
פרשת לך לך מפגישה אותנו עם דמותו של אברהם אבינו. אמנם כבר בסוף פרשת נח פגשנו את המשפחה ולמדנו מהיכן בא אברהם והיכן גדל, אך הפרטים שניתן לדלות מן הפסוקים החותמים את פרשת נח אודות אברהם אבינו הם דלים, וכך נאמר שם 1 :
"וַיְחִי תֶרַח שִׁבְעִים שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן: וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט: וַיָּמָת הָרָן עַל פְּנֵי תֶּרַח אָבִיו בְּאֶרֶץ מוֹלַדְתּוֹ בְּאוּר כַּשְׂדִּים: וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה: וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד: וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם".
הפסוקים כאן מְספקים לנו נתונים יבשים הנוגעים להולדתו של אברהם אבינו. אין בפסוקים אלה כל רמז לכך, שעם הולדת אברהם נפתח פרק חדש בהיסטוריה האנושית כולה. רק בפתח פרשת לך לך, כשאנחנו קוראים על הציווי האלקי המיוחד המוטל על אברהם, אנחנו מבינים, שאברהם אבינו, שעד עתה 'נחבא אל הכלים', הוא בעצם דמות ייחודית שזכאית לציווי האלקי המיוחד, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" 2 .

מי שמתבונן בדברי חז"ל מגלה שאברהם אבינו בשעת הציווי היה בן שבעים וחמש שנה 3 . משמעות הדבר היא שבעצם הכתוב "דילג" על עשרות שנים משנותיו של אברהם אבינו. היינו יכולים לחשוב שלמעשה לא קרה דבר בעל משמעות בכל אותן שנים, אלא שמדברי חז"ל אנו למדים על התרחשויות מסעירות שאירעו בהן, המדרשים 4 מאריכים לספר על אברהם אבינו שהיה משוטט בדעתו ומבקש להכיר את בוראו, ועל שהושלך לכבשן האש על ידי נמרוד בעוון אמונתו בה' ויצא משם חי ושלם 5 . מכל זה הכתוב מתעלם, כך שאנו נכנסים לפרשת לך לך במן מצב של 'ערפל קרב', אנו לא יודעים דבר על אברהם אבינו, המפגש הראשון שלנו אתו הוא דרך הציווי והברכה האלקיים:
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" 6 .

ההליכה הנורמאלית הראשונה
השורש ה.ל.ך מופיע פעמים רבות בתנ"ך. עד הפניה האלקית לאברהם אבינו הוא מופיע מספר פעמים, אבל אף פעם לא במשמעות הפשוטה של אדם שהולך הליכה נורמאלית.
לראשונה מופיע שורש זה ביחס לנהר חידקל, "וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר" 7 . בפעם השניה הוא מתייחס לקול ה', "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹקִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם" 8 . ביחס לנחש נאמר "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ" 9 ועל חנוך נאמר "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹקִים" 10 . הדבר בולט מאוד אצל נח, על נח נאמר "אֶת הָאֱלֹקִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" 11 , ורש"י מבאר:
"נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".
נח היה זקוק לסעד, הוא היה זקוק למישהו שידחוף אותו, הוא לא ידע ללכת לבד. זה כמו אבא שהולך מאחורי הבן שלו עם האופניים ומלמד אותו לרכב. אני חושב שהביטוי החריף הזה שחז"ל משתמשים בו, 'היה צריך סעד לתומכו', מלמד אותנו על המצב הכללי של המציאות בתקופתו של נח, מבריאת העולם ועד דורו של נח ההתפתחות העולמית היתה איטית מאוד, כמעט סטטית, עברו עשרה דורות וכולם הכעיסו לפני ה'.
מראשית הבריאה ועד נוח חווינו שוב ושוב נסיגות, מן החטא הקדמון, דרך הרצח של קין את הבל, ועד דור שכולו חמס. אמנם מידי פעם אנחנו פוגשים דמויות מיוחדות כמו חנוך ומתושלח שהיו צדיקים, אבל הם בטלים ברוב. התפנית מתחילה בהארתו המיוחדת של נח, סוף סוף נראתה באנושות איזו תקוה "זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ" 12 , אבל למעשה נח לא ידע באמת ללכת, הוא לא הצליח להצעיד את העולם קדימה אלא רק לשמור על העולם במדרגה הנוכחית שלו. וכשהעולם נמצא במצב סטטי אז ישנה הידרדרות מתמדת. כך היה המצב עד שהופיעה נשמתו של אברהם אבינו שהיתה מסוגלת להעמיד את המציאות העולמית על רגליה ולהצעיד אותה אל תכליתה.

האותיות הכפולות רומזות לקץ הגאולה
לא לחינם המפגש הראשון שלנו עם אברהם אבינו הוא דרך הציווי האלקי "לֶךְ לְךָ", יש כאן ציווי כפול ולא בכדי, המדרש 13 עומד על כך ואומר:
"רבי אליעזר אומר: חמשה אותיות שנכפלו בכל האותיות שבתורה, כולם לסוד גאולות: כ"ף כ"ף - אברהם אבינו נגאל מאור כשדים, שנאמר: 'לך לך מארצך', מ"ם מ"ם - נגאל בו יצחק אבינו מיד פלשתים, שנאמר: 'לך מעמנו', נו"ן נו"ן - נגאל בו יעקב אבינו, שנאמר: 'הצילני נא מיד אחי', פ"א פ"א - בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר: 'פקוד פקדתי', צד"י צד"י - בו עתיד הקדוש ברוך הוא לגאול את ישראל משעבוד ארבע מלכיות ולאמר להם צמח צמחתי לכם, שנאמר: 'ואמרת אליו כה אמר ה' צבאות לאמר הנה איש צמח שמו ומתחתיו יצמח'".
יש כאן רשימה של 'אותיות כפולות', אלו לא סתם אותיות, יש מכנה משותף ביניהן, אלו אותיות מנצפ"ך, האותיות הסופיות, לכן הן רומזות לקץ גאולתנו. נמצא אם כן שהציווי האלקי לאברהם אבינו הוא בעצם לגאול את העולם מהמציאות שבה הוא מצוי, העולם נמצא בקיפאון, מאז המבול עברו עשרה דורות נוספים שלא מפגישים אותנו עם איזו תנועה משמעותית של התקדמות, אדרבה אנחנו פוגשים את דור הפלגה, בו הכול מתבלבל וקורס, ואנחנו מצפים ומחכים לרגע שבו תבוא איזו גאולה לעולם.

טלטל עצמך ממקום למקום
הגאולה מגיעה בפרשת לך לך, מכאן ואילך העולם יוצא ממצב של קיפאון ונכנס למצב של תנועה. אברהם אבינו מחדש בעולם את האקטיביזם הרוחני, בימיו העולם הופך להיות דינמי.
התכונה ה'אברהמית' הזו בולטת מאוד בדברי חז"ל 14 המתארים את הדרך שהובילה את אברהם להכיר שיש אדון לבירה, וזו לשונם:
"'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך' וגו', רבי יצחק פתח: 'שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך' (תהלים מה, יא), אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג. הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה. כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו: אני הוא בעל העולם".
אברהם אבינו נמצא בתנועה, הוא עובר ממקום למקום ומחפש מיהו בעל הבירה, הוא נמצא כל הזמן בתהליך של בירור. עד אברהם אבינו העולם היה טריוויאלי, שיגרתי, מצוות אנשים מלומדה, והנה קם אברהם ומסתער קדימה, הוא עובר ממקום למקום ומבקש לברר את יסודות האמונה, הוא משבר את הפסילים והאלילים 15 ויחד אתם את כל הדריכה האנושית במקום. ממשיך המדרש 16 :
"'ויאמר ה' אל אברם', רבי ברכיה פתח: 'לריח שמניך טובים שמן תורק שמך' (שיר השירים א, ג), אמר רבי ברכיה: למה היה אברהם אבינו דומה? לצלוחית של אפופילסימון מוקפת צמיד פתיל, ומונחת בזוית, ולא היה ריחו נודף, כיון שהיתה מיטלטלת, היה ריחו נודף. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: טלטל עצמך ממקום למקום ושמך מתגדל בעולם".
אברהם אבינו הוא בקבוק הבושם של העולם, בושם עם ריחות נפלאים, "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'" 17 , אלא שהבקבוק חתום וסתום, וכדי שהבקבוק ידיף ריח צריך לטלטל אותו מצד לצד. בדרך כלל כשאדם הולך ממקום למקום, כוחו מתמעט, אבל אצל אברהם אבינו זה עובד הפוך, ההליכה ממקום למקום מגדלת אותו. זוהי תכונת האופי המיוחדת של אברהם, וזה מה שמגלה לו הקב"ה, שהסוד הגנטי שלו שונה מכל הגנטיקה המוכרת ולכן עליו לטלטל את עצמו.

הליכה ממשית והליכה מחשבתית
רבי יעקב מקלנבורג 18 , בעל "הכתב והקבלה", בתחילת הפרשה, כותב דבר נפלא:
"'מארצך וממולדתך ומבית אביך'. כל הליכה, תנועה והתרחקות ממה שממנו למה שאליו, בין תנועה גשמית ממקום שבו למקום שאליו כמו 'ללכת ארצה כנען', בין תנועה רוחנית, רוצה לומר התרחקות מחשבי מעסק אשר בו אל התעסקות ועיון מחשבה אל מה שלפניו או שלמעלה, כענין 'ונתתי לך מהלכים בין העומדים'.
ואופני התרחקות האלה הפוכים המה בענייניהם, כי התרחקות מקומי הולכת ממדרגה שלפניו למאוחר ממנו, אם יחזיק על דבר מה בדרך, יתרחק תחילה מאנשי ביתו שהיה מתגורר עמהם בבית ובחדר אחד, ותתגדל ההרחקה מעט מעט להפרד גם מאנשי ביתו המתגוררים בעירו או הקרובים אליה, עד שלבסוף יעזוב כל ארצו וילך לו אל ארץ אחרת.
אמנם התרחקות המחשבית הולכת מאחור לפנים, מן הרחוקים על הקרובים יותר אליו, כי המתגורר במדינה אחרת עדן ביתו ומשפחתו ירחפו לנגד עיניו ובמזמותיו אף שלא יעלה על מחשבתו עוד ענייני ארצו, וברוב הימים גם משפחתו כנכרים תחשב לו, אמנם אנשי ביתו עדן ימצאו משכן ברעיוניו".
כשאדם עוזב את מקום מושבו, הוא נפרד תחילה מן הקרובים אליו ואחר כך מן הרחוקים יותר, תחילה הוא יוצא מהבית, אחר כך הוא עוזב את השכונה ואחר כך הוא עוזב את העיר, אבל במחשבתו מתרחש תהליך הפוך, האנשים הרחוקים יותר נשכחים מליבו בתחילה, ורק אחר כך, ככל שעובר הזמן, נשכחים מליבו גם ידידיו הקרובים.
"הנה אחר שהזכיר כאן תחילה התרחקות הארץ שניה לו מולדתו, וביתו באחרונה, יורה לנו שאינו מדבר מהתרחקות מקומי דאם כן היה ראוי לומר בהפך מבית אביך ממולדתך ומארצך, ובאמת כבר היה מרוחק מארצו ובא עד חרן (כמו שכתב רש"י), אמנם המקרא מדבר מהתרחקות המחשבי, והכוונה במאמר זה על עזיבת ההרהור בענייני התנהגות אנשי ארצו הרעים ועל הסרת זכרונו בדרכי משפחתו המגונים, וגם ענייני בית אביו יהיו מרוחקים ממנו לבלי העלותם על דעתו, כי כולם היו שווים בגנות המעשים ובפחיתות הדעות".
מסדר הכתובים, "מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ", אנו למדים שההליכה המתוארת כאן בפסוקים היא הליכתו המחשבתית של אברהם ולא הליכתו הממשית, שכן הכתוב מקדים את הרחוק ומרחיק את הקרוב, אברהם אבינו מצווה לעזוב את הלך הרוח הנהוג בקרב אנשי ארצו ומולדתו הרעים ולבסוף עליו לנטוש אפילו את דרכי משפחתו המגונים.

'לך לך' ראשון ו'לך לך' שני
עד עתה דיברנו על ה'לך לך' הראשון, אבל יש גם 'לך לך' מאוחר יותר, שמופיע בפרשת העקדה החותמת את מסעו הארוך של אברהם. ה'לך לך' הראשון הוא 'לך לך' שמנתק את אברהם מן הרע, וה'לך לך' השני הוא 'לך לך' שמקרב את אברהם אל בוראו ומרומם אותו אל הפסגה העליונה של הדבקות האלקית, "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" 19 . וכך אומרים חז"ל 20 :
"אמר רבי לוי: שתי פעמים כתיב 'לך לך' ואין אנו יודעים אי זו חביבה, אם השנייה אם הראשונה. ממה דכתיב 'אל ארץ המוריה' הוי השנייה חביבה מן הראשונה".
אברהם אבינו נמצא כל חייו בתנועה, זה עניינו וזו תכונת האופי הפנימית שלו, אבל אברהם אבינו לא מסתפק בזה, הפעם הראשונה בה מופיע השורש ר.ו.ץ היא אצל אברהם אבינו בפרשת וירא, בשעה שרץ לקראת המלאכים - "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" 21 , ואחר כך נאמר "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" 22 . זה נפלא, בפרשת וירא אברהם אבינו כבר לא הולך, הוא רץ, הוא מגביר מהירות ומגדיל את עוצמת התנועה.

אברהם ממהר ולוט מתמהמה
אם נמשיך לבחון השורשים שמופיעים לראשונה אצל אברהם נגלה שגם השורש מ.ה.ר נמנה אתם. השורש מ.ה.ר מופיע לראשונה בפסוק "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי..." 23 . זה האנטי תזה להתמהמהות של לוט, "וַיִּתְמַהְמָהּ... וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר" 24 . בזמן שלוט היה מחובר לאברהם נאמר "וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט" 25 , הוא נדבק בתכונה הזו של אברהם, עד שנפרד מעליו.
אברהם אבינו הולך לבית המקדש
במקום נוסף אנו פוגשים את תכונת התנועתיות של אברהם, בפסוק "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" 26 , וכך אומר רש"י במקום:
"הלוך ונסוע - לפרקים, יושב כאן חודש או יותר ונוסע משם ונוטה אהלו במקום אחר, וכל מסעיו הנגבה ללכת לדרומה של ארץ ישראל, והוא לצד ירושלים שהיא בחלקו של יהודה, שנטלו בדרומה של ארץ ישראל הר המוריה שהיא נחלתו".
אברהם אבינו הולך מבית-אל דרומה, לירושלים, להר המוריה, זו היא שאיפת חייו, וכשהוא מגיע לשם הוא מסיים את תפקידו ומתחיל סיפורו של יצחק. חז"ל 27 דורשים את הפסוק ואומרים:
"'ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה' - מחקה והולך ומכוין כנגד בית המקדש".

זריזין מקדימין למצוות
אברהם אבינו הולך כל ימיו לבית המקדש, הוא לוקח אתו כל המציאות ומביא אותה להר המוריה. היסוד ההלכתי שמאפיין את אישיותו של אברהם אבינו, הוא 'זריזין מקדימין למצוות'. בפרשה שלנו אנחנו נחשפים לראשונה לתכונה התנועתית של אברהם, בהתחלה מדובר על הליכה ובפרשה הבאה אנחנו כבר מדברים על ריצה. יש מחלוקת גדולה במדרשים, בשאלה: מה המקור שממנו אנחנו לומדים ש'זריזין מקדימין למצוות', האם לומדים זאת מ"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" 28 שנאמר בפרשיית העקדה 29 , או מ"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" 30 שנאמר בפרשיית מהפכת סדום 31 ? דרשה דומה אנחנו מוצאים במדרש אגדה 32 : "'וימהר אברהם' - מלמד שמעשה הצדיקים במהירות".
במאירי למסכת הוריות 33 ישנה הדרכה מיוחדת בנוגע לדין 'זריזין מקדימין למצוות', אומר המאירי:
"לעולם יהא אדם מסלסל עצמו במדות, ולא יהא פורק עול בעניניהם אפילו בדברים שאין מצוה או עברה תלויה בהם, שכל אדם מסלסל עצמו באיזה מדה, מקומו מושכר לו. דרך צחות אמרו: אין הקדוש ברוך הוא מקפח אפילו שכר שיחה נאה, וכל שכן כשתבא דבר מצוה לידו, שיהא מכלל זריזים מקדימים למצוות ולא יתאחר בעשיית מצוה, שאין זה אלא דרך מי שאינו עושה המצוה דרך כוונה מעולה, אלא כמי שעושה אותה דרך פירוק עול ומצוה מלומדה".
כשמזדמנת לאדם מצוה, עליו להזדרז לקיימה פן יחמיצנה, "ושמרתם את המצות - ...אל תהי קורא 'את המצות' אלא 'את המצוות', כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה לידך עשה אותה מיד" 34 , 'מצוה הבאה לידך - אל תחמיצנה' 35 .
זהירות איננה קיפאון אלא ערנות ותשומת לב
בספר "מסילת ישרים" בונה הרמח"ל סולם מדורג של בנין המידות, הוא מתחיל בזהירות, והזהירות מביאה לידי זריזות. מידת הזהירות עלולה להביא לידי קיפאון, התהליך הנפשי שעלול לעבור על אדם שעובד על מידת הזהירות שלו, הוא חוסר אקטיביות, האדם מתכנס ונזהר ובוחן מה תהיה התוצאה של כל תזוזה שהוא זז, אבל אם הוא בונה את מידת הזהירות שלו בצורה בריאה, אז הזהירות שלו בונה ערנות ותשומת לב למה שקורה, הוא לא מפסיק לפעול, אבל הוא פועל מתוך תשומת לב. וכך כותב הרמח"ל 36 :
"הנה ענין הזהירות הוא שיהיה האדם נזהר במעשיו ובענייניו, כלומר, מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו, הטובים הם אם לא, לבלתי עזוב נפשו לסכנת האבדון חס וחלילה ולא ילך במהלך הרגלו כעִור באפלה. והנה זה דבר שהשכל יחייבהו ודאי. כי אחרי שיש לאדם דעה והשכל להציל את עצמו ולברוח מאבדון נשמתו, איך יתכן שירצה להעלים עיניו מהצלתו, אין לך פחיתות והוללות רע מזה ודאי. והעושה כן הנה הוא פחות מהבהמות ומהחיות אשר בטבעם לשמור את עצמם ועל כן יברחו וינוסו מכל מה שיראה להם היותו מזיק להם. וההולך בעולמו בלי התבוננות אם טובה דרכו או רעה, הנה הוא כסומא ההולך על שפת הנהר אשר סכנתו ודאי עצומה ורעתו קרובה מהצלתו. כי אולם חסרון השמירה מפני העִורון הטבעי או מפני העִורון הרצוני, דהיינו סתימת העיניים בבחירה וחפץ, אחד הוא.

מזהירות לזריזות
אדם צריך לעשות פעולות כדי לא לסכן את עצמו, ובכל פעולה שהוא עושה, עליו לבחון מהי המגמה הכוללת ולבדוק שהמעשים שהוא עושה הם בכלל הטוב, ומתוך כך הוא מגיע למידת הזריזות, וכך כותב הרמח"ל 37 בהגיעו למידת הזריזות:
"אחר הזהירות יבוא הזריזות, כי הזהירות סובב על ה'לא תעשה' והזריזות על ה'עשה', והיינו: 'סור מרע ועשה טוב' (תהלים לד, טו). ועניינו של הזריזות מבואר, שהוא ההקדמה למצוות ולהשלמת עניינם. וכלשון הזה אמרו ז"ל (פסחים ד ע"א): זריזים מקדימים למצוות. וזה, כי כמו שצריך פקחות גדול והשקפה רבה לינצל ממוקשי היצר ולהמלט מן הרע שלא ישלוט בנו להתערב במעשינו - כן צריך פקחות גדול והשקפה לאחוז במצוות ולזכות בהם ולא תאבדנה ממנו. כי כמו שמסבב ומשתדל היצר-הרע בתחבולותיו להפיל את האדם במכמורות החטא, כן משתדל למנוע ממנו עשיית המצוות ולאבדם ממנו. ואם יתרפה ויתעצל ולא יתחזק לרדוף אחריהם ולתמוך בם, יישאר נעור וריק מהם בודאי".
הזריזות היא התכונה הנפשית שבעצם נותנת לנו להבין שצריך להתקדם. מתוך כך מגיע הרמח"ל 38 ל"ביאור חלקי הזריזות" וכותב:
"חלקי הזריזות שנים: אחד קודם המעשה ואחד אחרי כן. קודם התחלת המעשה הוא, שלא יחמיץ האדם את המצוה, אלא בהגיע זמנה או בהזדמנה לפניו או בעלותה במחשבתו, ימהר יחיש מעשהו לאחוז בה ולעשות אותה ולא יניח זמן לזמן שיתרבה בינתיים. כי אין סכנה כסכנתו, אשר הנה כל רגע שמתחדש, יוכל להתחדש איזה עכוב למעשה הטוב...
וכן תמצא כל מעשיהם של צדיקים תמיד במהירות. אברהם כתוב בו: 'וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי וגו', ויתן אל הנער וימהר' (בראשית יח, ו). רבקה, 'ותמהר ותער כדה' וגו' (בראשית כד, כ). וכן אמרו במדרש (במדבר רבה י, ה): 'ותמהר האשה' וגו' (שופטים יג, י) - מלמד שכל מעשיהם של צדיקים במהירות, אשר לא יתנו הפסק זמן לא אל התחלת המצוה ולא אל השלמתה".
מה שאדם יכול לעשות היום, לא ידחה ליום המחר, מי יודע כמה קטרוגים ועיכובים מצפים לו עד מחר... וכאן עובר הרמח"ל לדבר על היסוד הנפשי שמביא למידת הזריזות, וזו לשונו:
"ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כלה הדבר להשלימו. ואמנם, התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות. והיינו, כי מי שמרגיש עצמו במעשה המצוה כמו שהוא ממהר תנועתו החיצונה, כן הנה הוא גורם שתבער בו תנועתו הפנימית כמו כן, והחשק והחפץ יתגבר בו וילך. אך אם יתנהג בכבדות בתנועת איבריו, גם תנועת רוחו תשקע ותכבה. וזה דבר שהנסיון יעידהו".

מים קרים על נפש עייפה
כשאדם רץ לקראת איזה שהוא דבר, הוא מבטא את גודל התשוקה והכיסופים שלו אל הדבר, "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו בשבת" 39 . ממשיך הרמח"ל:
"ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב, ואומר: 'כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים' וגו' (תהלים מב, ב). 'נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'' (תהלים פד, ג). 'צמאה לך נפשי כמה לך בשרי' (תהלים סג, ב). ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתיולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית. אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תיולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר: 'ונדעה נרדפה לדעת את ה'' (הושע ו, ג), וכתוב: 'אחרי ה' ילכו כאריה ישאג' (הושע יא, י)".
כשאדם מביא לידי ביטוי את התוכן הפנימי שלו, אז הוא מתנהל בזריזות, כשאדם מצליח לממש את הערגה והכיסופים שמלווים אותו, אז הוא חש כמו אדם שהולך במדבר שעות ארוכות בלי מים וצימאונו הולך וגדל, ולפתע הוא פוגש מים. מים, זה הדבר הכי מופלא שאדם יכול לפגוש במצבו, אין דבר נפלא יותר ממים קרים על נפש עייפה, "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹקִים" 40 , כמו שאדם צמא מתאווה למים, כך מתאווה דוד המלך להיות דבק בה'.

'הולך מ' ו'הולך ל'
כשאדם נמצא בתנועה מתמדת, הוא לא מתעצל, אדרבה, החשק והחפץ מתגברים אצלו. אצל אברהם אבינו אנחנו פוגשים את זה בעוצמה רבה, אבל לא רק ברמה הפרטית, אלא ברמה הציבורית, ברמה הלאומית אוניברסאלית, אברהם אבינו מטביע בעולם את מושג ה'זריזות', ומתוך כך את השאיפה המתמדת להר המוריה, ואת הדבקות וההתלהטות לשם עבודתו יתברך.
בפרשות בראשית ונח נפלה האנושות בעבודה זרה ובקלקול המידות עד שהקב"ה החליט למחות את הכול, והנה קם אברהם אבינו ומלמד את העולם לעזוב את כל הקלקולים ו'ללכת'. זהו השלב הראשון, אבל אברהם לא מסתפק בזה, הוא לא רק 'הולך מ', הוא 'הולך ל', יש לו כיוון ומטרה ואליה הוא מצעיד את האנושות כולה, הוא הולך ורץ אל בית המקדש.

עמא פזיזא
עם ישראל מכונה 'עמא פזיזא' 41 , כי עם ישראל הקדים את פיו לאוזניו, 'דאקדימו פומייכו לאודנייכו', על ידי שהקדים 'נעשה' ל'נשמע'. זה אמנם נאמר לגבי מתן תורה, אבל זה מתחיל כבר כאן בפרשיות שלנו. אברהם אבינו הוא זה שטבע באומה הישראלית את מידת הזריזות. לכאורה פזיזות זו מידה מגונה, פזיזות זו זריזות בלי זהירות, כשאדם מתנהל בפזיזות הוא לא חושב על כל הפרטים, הוא שוכח דברים וכדו'. ובכל זאת עם ישראל זכה בכינוי 'עמא פזיזא', כי האומה הישראלית לא יכולה לראות את ריבונו של עולם בלי לעזוב הכול ולרוץ אליו, "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו" 42 .
הגמרא במסכת ברכות 43 מלמדת כיצד יש להודות לפני ה' בשנה ברוכה רווית גשמים, אך תחילה הגמרא מבררת מהי כמות הגשמים המצריכה ברכה, ובתשובתה משתמשת בביטוי מיוחד:
"במתניתא תנא: מאימתי מברכין על הגשמים? משיצא חתן לקראת כלה".
כלומר כשהגשם ניתך בחוזקה וטיפות המים שמגיעות לקרקע שבות ומנתרות כלפי מעלה ופוגשות את הטיפות החדשות שיורדות מלמעלה, כחתן היוצא לקראת כלה.

כחמרא דיתיב על דורדייה
אברהם אבינו זורע זרעים של זהירות וזריזות בתודעה של האומה כולה. זרעים אלה עתידים להצמיח אומה עם עוצמה, אומה שלא שוקטת על שמריה. בהקשר זה יש ביטוי מיוחד שמופיע במסכת מגילה. הגמרא מספרת שכשאחשוורוש התחבט כיצד לנהוג בושתי לאחר סירובה לבוא אל המשתה, ביקש תחילה ליטול עצה מחכמי ישראל, ואלו דברי הגמרא 44 :
"'ויאמר המלך לחכמים' - מאן חכמים? רבנן. 'ידעי העתים' - שיודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים. אמר להו: דיינוה לי! אמרו: היכי נעביד? נימא ליה: קטלה - למחר פסיק ליה חמריה ובעי לה מינן. נימא ליה: שבקה - קא מזלזלה במלכותא. אמרו לו: מיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו ניטלה עצה ממנו, ואין אנו יודעין לדון דיני נפשות. זיל לגבי עמון ומואב, דיתבי בדוכתייהו כחמרא דיתיב על דורדייה... מיד - 'והקרב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש'".
חכמי ישראל הבינו שהם נמצאים בבעיה, אם יאמרו להרוג את ושתי - למחרת, כשיתפקח המלך מיינו יתבע אותם על שפסקו עליה מיתה, ואם יאמרו לו לוותר לה - יש בזה זילזול במלכותו. מה עשו? אמרו לו שמאז חורבן הבית וגלות ישראל מארצם ניטלה עצה מחכמי ישראל, לכן מוטב שילך להיוועץ בחכמי עמון ומואב שיושבים במקומם 'כיין על שמריו' ולכן יוכלו לתת לו עצה הוגנת.
'לשקוט על השמרים', זו מעלה, אבל יש בה גם חיסרון גדול, כשלא יודעים היכן עובר הגבול אז הכול מחמיץ. השמרים עוזרים לנו לשמור, אבל מי שעובר את הגבול ו'קופא על שמריו', אז הכול יורד לטמיון. יחד עם ה'לשמרה' צריך גם 'לעבדה', אי אפשר לקחת את ה'לשמרה' ולהפוך אותו לפרוטוקול העבודה של האנושות, האנושות זקוקה לשילוב של 'לעבדה ולשמרה'.
התנועה היא סוד הקיום שלנו, דבר שהוא בתנועה הוא קיים, ודבר שאיננו בתנועה הוא מת, התנועה היא סימן של חיים, האלקטרונים זזים והאטומים זזים, הכול זז. אברהם אבינו לוקח עולם מת, ומפיח בו רוח חיים, הוא מיטלטל ממקום למקום ומפיץ את ריח בשמיו. אברהם אבינו מחנך אותנו להיות זריזים במצוות ברמה הפרטית, וזריזים בכל הליכותינו כאומה, אנחנו עם שהולך ורץ, עם זריז לה', זו תכונה שקיבלנו בירושה מאברהם אבינו ומכוחה נזכה מהרה מהרה ללכת אל בית ה', לעלות ולהיראות ולהשתחוות לפניו.




^ 1.בראשית יא, כו-לא.
^ 2.בראשית יב, א.
^ 3.ראה רש"י בראשית כא, לד.
^ 4.ראה נדרים לב ע"א ובראשית רבה צה, ב-ג.
^ 5.ראה פסחים קיח ע"א ובראשית רבה לח, יג.
^ 6.בראשית יב, א-ג.
^ 7.בראשית ב, יד.
^ 8.בראשית ג, ח.
^ 9.בראשית ג, יד.
^ 10.בראשית ה, כב. וכן נאמר "וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית ז, יח), "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב" (בראשית ח, כג), "וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית" (בראשית ט, כג. ההליכה היא אחורנית).
^ 11.בראשית ו, ט.
^ 12.בראשית ה, כט.
^ 13.פרקי דרבי אליעזר פרק מז.
^ 14.בראשית רבה לט, א.
^ 15.ראה בראשית רבה לח, יג.
^ 16.בראשית רבה לט, ב.
^ 17.ישעיה יא, ג.
^ 18. רבי יעקב צבי מקלנבורג (קניגסברג), התקמ"ה-התרכ"ה - אב"ד בקהילת קניגסברג. ניהל מאבקים בתנועת הרפורמה שהתהוותה בגרמניה בתקופתו. פירושו לתורה משלב פרשנות מסורתית (מרבה לצטט את הגר"א ואת שד"ל) עם ביאורים לשוניים מקוריים.
^ 19.בראשית כב, ב.
^ 20.בראשית רבה לט, ט.
^ 21.בראשית יח, ב.
^ 22.בראשית יח, ז.
^ 23.בראשית יח, ו.
^ 24.בראשית יט, טז.
^ 25.בראשית יב, ד.
^ 26.בראשית יב, ט.
^ 27.בראשית רבה לט, טז.
^ 28.בראשית כב, ג.
^ 29.ראה פסחים ד ע"א; יומא כח ע"ב.
^ 30.בראשית יט, כז.
^ 31.פסיקתא זוטרתא בראשית יט, כז.
^ 32.מדרש אגדה בראשית יח, ו.
^ 33.מאירי הוריות י ע"ב.
^ 34.רש"י שמות יב, יז.
^ 35.ראה מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה ט.
^ 36.מסילת ישרים פרק ב.
^ 37.מסילת ישרים פרק ו.
^ 38.מסילת ישרים פרק ז.
^ 39.מדרש תנחומא בראשית ב.
^ 40.תהלים מב, ב.
^ 41.ראה שבת פח ע"א.
^ 42.שיר השירים א, ד.
^ 43.ברכות נט ע"ב.
^ 44.מגילה יב ע"ב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il