פרק ז' חלק ב'

438

בשביל הנשמה

י"ג חשוון התשע"ה

4 דק' קריאה

המהירות במעשי הצדיקים
וְכֵן תִּמְצָא כָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים תָּמִיד בִּמְהִירוּת. אַבְרָהָם כָּתוּב בּוֹ (בראשית יח, ו-ז), "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי", "וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר", רִבְקָה, (שם כד, כ) "וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ" וְכוּ'. וְכֵן אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ (במדבר רבה י, ה), "וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה" וְכוּ' (שופטים יג, י) – "מְלַמֵּד שֶׁכָּל מַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים בִּמְהִירוּת", אֲשֶׁר לֹא יִתְּנוּ הֶפְסֵק זְמַן לֹא אֶל הַתְחָלַת הַמִּצְוָה וְלֹא אֶל הַשְׁלָמָתָהּ.

ה'זריזות' - תוצאת ההתלהבות הפנימית
וְתִרְאֶה, שֶׁהָאָדָם אֲשֶׁר תִּלְהַט• נַפְשׁוֹ בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו, אֶלָּא תִּהְיֶה תְּנוּעָתוֹ כִּתְנוּעַת הָאֵשׁ הַמְּהִירָה, כִּי לֹא יָנוּחַ וְלֹא יִשְׁקֹט עַד אִם כִּלָּה הַדָּבָר לְהַשְׁלִימוֹ.

ה'זריזות' החיצונית - גורמת להתלהבות
וְאָמְנָם הִתְבּוֹנֵן עוֹד, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהַזְּרִיזוּת הוּא תּוֹלֶדֶת הַהִתְלַהֲטוּת הַפְּנִימִי, כֵּן מִן הַזְּרִיזוּת יִוָּלֵד הַהִתְלַהֲטוּת, וְהַיְנוּ, כִּי מִי שֶׁמַּרְגִּישׁ עַצְמוֹ בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה כְּמוֹ שֶׁהוּא מְמַהֵר תְּנוּעָתוֹ הַחִיצוֹנָה, כֵּן הִנֵּה הוּא גוֹרֵם שֶׁתִּבְעַר בּוֹ תְּנוּעָתוֹ הַפְּנִימִית כְּמוֹ כֵן וְהַחֵשֶׁק וְהַחֵפֶץ יִתְגַּבֵּר בּוֹ וְיֵלֵךְ, אַךְ אִם יִתְנַהֵג בִּכְבֵדוּת בִּתְנוּעַת אֵיבָרָיו, גַּם תְּנוּעַת רוּחוֹ תִּשְׁקַע וְתִכְבֶּה. וְזֶה דָבָר שֶׁהַנִּסָּיוֹן יְעִידֵהוּ.
וְאָמְנָם כְּבָר יָדַעְתָּ שֶׁהַנִּרְצֶה יוֹתֵר בַּעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא חֵפֶץ הַלֵּב וּתְשׁוּקַת הַנְּשָׁמָה. וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּל בְּחֶלְקוֹ הַטּוֹב וְאוֹמֵר (תהלים מב, ב), "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים" וְגוֹ', (שם פד, ג) "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'". (שם סג, ב) "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי". וְאוּלָם הָאָדָם אֲשֶׁר אֵין הַחֶמְדָּה הַזֹּאת לוֹהֶטֶת בּוֹ כָּרָאוּי, עֵצָה טוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁיִּזְדָּרֵז בִּרְצוֹנוֹ כְּדֵי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מִזֶּה שֶׁתִּוָּלֵד בּוֹ הַחֶמְדָּה בַּטֶּבַע, כִּי הַתְּנוּעָה• הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית, וּבְוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מְסוּרָה בְּיָדוֹ הִיא הַחִיצוֹנָה מֵהַפְּנִימִית, אַךְ אִם יִשְׁתַּמֵּשׁ מִמַּה שֶּׁבְּיָדוֹ, יִקְנֶה גַם מַה שֶּׁאֵינוֹ בְּיָדוֹ בְהֶמְשֵׁךְ, כִּי תִוָּלֵד בּוֹ הַשִּׂמְחָה הַפְּנִימִית וְהַחֵפֶץ וְהַחֶמְדָּה מִכֹּחַ מַה שֶּׁהוּא מִתְלַהֵט בִּתְנוּעָתוֹ בְּרָצוֹן. וְהוּא מַה שֶּׁהָיָה הַנָּבִיא אוֹמֵר (הושע ו, ג), "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". וְכָתוּב (שם יא, י), "אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג".
_____________________________________
תִּלְהַט – תתלהב. הַתְּנוּעָה וכו' – הפעולה המעשית משפיעה על רצון הלב.

ביאורים
כשאדם יודע שיש חשיבות גדולה למעשיו, הוא משקיע את כל כוחותיו וזמנו על מנת לעשותם בהתלהבות בצורה השלמה והמהירה ביותר. הוא לא ינוח עד שיסיים.
כדי להגיע למידה זו של 'זריזות' צריך קודם כל להכיר ולהפנים את חשיבות המעשה . אבותינו הקדושים, שהיו בעלי נפש רוחנית עליונה, הרגישו עד כמה חשובים מעשיהם. הם ידעו שכל מעשה שלהם מוסיף טוב ומפיץ את שם ה' בעולם. אפילו במעשה פשוט כמו הכנסת אורחים אפשר להביא אחרים להכרה בה'. מתוך הכרה בחשיבות מעשיהם, כל פעולותיהם היו במהירות וב'זריזות'.
אף שאיננו במדרגה הגבוהה של האבות עלינו לשאוף להידמות להם. ככל שנחדד את ההכרה במשימתו הגדולה של עם ישראל, וביכולת ההשפעה שלנו על כל העולם על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, כך תגבר ההשתוקקות לעשייתם. מתוך ההשתוקקות, נגיע גם ל'זריזות'. בדיוק לשם כך אנו צריכים ללמוד אמונה . לא די בהבנה שטחית. אנו זקוקים לבירור מעמיק של יסודות אלו. מתוך הפנמת הנלמד נחזק את הרצון שלנו לעבוד את ה' ב'זריזות'. [ אגרות ראיה א, שא].
ההפנמה על ידי לימוד היא אמנם הדרך האידיאלית, אך גם הארוכה ביותר. לפעמים האדם מלא כל כך ברצונות חומריים, כך שייקח לו הרבה זמן עד שיצליח "לחנך" את הרצון מחדש. מה עוד, כיוון שהרצון הוא כוח פנימי יותר, קשה יותר לשלוט עליו.
הרמח"ל מלמד אותנו פתרון ביניים עד שנגיע ל'תשוקת הנשמה'. הנפש והגוף מחוברים, ומשפיעים זה על זו וזו על זה. לכן ניתן להשתמש בפעולות המעשיות, עליהן קל לנו יותר לשלוט, על מנת לרומם את הנפש. "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" – מתוך עשיית המצוה בהתלהבות, אנו הופכים את הנפש שלנו למתלהבת יותר בעבודת ה'. אך חשוב לשלב גם את הלימוד עם העשייה, על מנת שיכנס תוכן עליון אל הנפש המשתוקקת.

הרחבות
•להט הנפש וזריזות בעשייה
הָאָדָם אֲשֶׁר תִּלְהַט נַפְשׁוֹ בַּעֲבוֹדַת בּוֹרְאוֹ, וַדַּאי שֶׁלֹּא יִתְעַצֵּל בַּעֲשִׂיַּת מִצְווֹתָיו. הרמח"ל קושר בין התלהטות הנפש בעבודת ה' לבין זריזותו בעשיית המצוות. נקודה זו מבוארת במהר"ל המבאר ששורשה של העצלות הוא "כאשר גופו וטבעו החומרי גוברים על נפשו ומבטלים פעולת נפשו". ועל כן "מי שאינו זריז במצות ונחשב שהוא מוטבע בחומר עד שאין נפשו נמצא בפעל, שאם לא היה מוטבע בחומר לא היה עצל והיה גובר על הגוף, אבל העצלה מורה כי נפשו מוטבע בגוף, ואשר הוא מוטבע בגוף אינו נמצא בפעל", ואם-כן, הלהט בעבודת בוראו – הגברת הנפש על הגוף – תביא גם לזריזות שהתעכבה על ידי כובד הגוף [נתיבות עולם, נתיב הזריזות ב].
•אחר המעשים נמשכים הלבבות
כִּי הַתְּנוּעָה הַחִיצוֹנָה מְעוֹרֶרֶת הַפְּנִימִית . מלמדנו הרמח"ל, שהעיסוק של האדם בפעולות מסוימות פועל בנפשו ומעוררה ביחס לדברים אלו.
ספר החינוך מעלה קושי על ריבוי המצוות שהינן זכר ליציאת מצרים: "ואל תחשוב בני לתפוש על דברי ולומר, ולמה זה יצוה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזכרון אותו הנס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו?" ומשיב: "...דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו. ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עושה בהם, אם טוב ואם רע... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", המעשים מעוררים את האדם לעניין אותו הם מבטאים. ועל כן הרבה לנו הקב"ה מצוות באופן כללי, שעיסוקנו הרב בהם ישפיע על נפשותנו לטוב, ועל כן גם הרבה הקב"ה מצוות זכר ליציאת מצרים לטבוע יסוד זה בנפשותינו [ספר החינוך טז].

מסילת ישרים