ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
הַקִּנְאָה, גַּם הִיא אֵינָהּ אֶלָּא חֶסְרוֹן יְדִיעָה וְסִכְלוּת, כִּי אֵין הַמְקַנֵּא מַרְוִיחַ כְּלוּם לְעַצְמוֹ, וְגַם לֹא מַפְסִיד לְמִי שֶׁהוּא מִתְקַנֵּא בּוֹ, אֵינוֹ אֶלָּא מַפְסִיד לְעַצְמוֹ, וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב שֶׁזָּכַרְתִּי (איוב ה, ב), "וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה". וְאָמְנָם יֵשׁ מִי שֶׁסִּכְלוּתוֹ רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאִם יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה טוֹבָה יִתְעַשֵּׁשׁ* בְּעַצְמוֹ וְיִדְאַג וְיִצְטַעֵר, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הַטּוֹבוֹת שֶׁבְּיָדוֹ לֹא יְהַנּוּהוּ מִצַּעַר מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בְיַד חֲבֵרוֹ. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר עָלָיו הֶחָכָם (משלי יד, ל), "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". אָמְנָם יֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם מִצְטַעֲרִים וְכוֹאֲבִים כָּל כָּךְ, אַף עַל פִּי כֵן יַרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם אֵיזֶה צַעַר, וּלְפָחוֹת יִתְקָרֵר רוּחָם בִּרְאוֹתָם אֶחָד עוֹלֶה אֵיזֶה מַעֲלָה יְתֵרָה, אִם לֹא יִהְיֶה מֵאוֹהֲבָיו הַיּוֹתֵר דְּבֵקִים לוֹ, כָּל-שֶׁכֵּן אִם מֵאוֹתָם אֲשֶׁר אֵין לוֹ אַהֲבָה רַבָּה עִמּוֹ הוּא, כָּל-שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת. וְתִרְאֶה שֶׁבְּפִיהֶם אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמְרוּ דְּבָרִים כִּשְׂמֵחִים, אוֹ מוֹדִים עַל טוֹבָתוֹ, אַךְ לִבָּם רָפֶה בְקִרְבָּם, וְהוּא דָּבָר יֶאֱרַע עַל הָרֹב בְּרֹב בְּנֵי הָאָדָם, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּעֲלֵי קִנְאָה מַמָּשׁ, אָמְנָם לֹא נִקּוּ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי. כָּל-שֶׁכֵּן אִם בַּעַל אֻמָּנוּתוֹ מַצְלִיחַ בָּהּ שֶׁכְּבָר כָּל אֻמָּן סָנִי לְחַבְרֵיהּ* (בראשית רבה יט, ד) וְכָל-שֶׁכֵּן אִם מַצְלִיחַ בָּהּ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.
וְאָמְנָם לוּ יָדְעוּ וְלוּ יָבִינוּ כִּי אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא* (יומא לח ע"ב), וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מֵה' הוּא, כְּפִי עֲצָתוֹ הַנִּפְלָאָה וְחָכְמָתוֹ הַבִּלְתִּי נוֹדַעַת, הִנֵּה לֹא הָיָה לָהֶם טַעַם לְהִצְטַעֵר בְּטוֹבַת רֵעֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא מַה שֶּׁיִּעֵד לָנוּ הַנָּבִיא עַל הַזְּמַן הֶעָתִיד, שֶׁלְּמַעַן תִּהְיֶה טוֹבַת יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה, יַקְדִּים הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְהָסִיר מִלְּבָבֵנוּ הַמִּדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, וְאָז לֹא יִהְיֶה צַעַר לְאֶחָד בְּטוֹבַת הָאַחֵר, וְגַם לֹא יִצְטָרֵךְ הַמַּצְלִיחַ לְהַסְתִּיר עַצְמוֹ וּדְבָרָיו מִפְּנֵי הַקִּנְאָה, וְהוּא מַה שֶּׁכָּתוּב (ישעיה יא, יג), "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה" וְגוֹ', הוּא הַשָּׁלוֹם וְהַשַּׁלְוָה אֲשֶׁר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אֲשֶׁר כֻּלָּם שְׂמֵחִים בַּעֲבוֹדָתָם – אִישׁ אִישׁ עַל מְקוֹמוֹ, וְאֵין אֶחָד מִתְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ כְּלָל, כִּי כֻּלָּם יוֹדְעִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וַעֲלֵזִים עַל הַטּוֹב אֲשֶׁר בְּיָדָם וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם.
וְתִרְאֶה, כִּי אֲחוֹת הַקִּנְאָה הִיא הַחֶמְדָּה וְהַתַּאֲוָה, הֲלֹא הִיא הַמְיַגַּעַת לֵב הָאָדָם עַד יוֹם מוֹתוֹ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קהלת רבה א, יג), "אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ". וְאָמְנָם עִקַּר הַתַּאֲוָה פּוֹנֶה לִשְׁנֵי רָאשִׁים, הָאֶחָד הוּא הַמָּמוֹן, וְהַשֵּׁנִי הוּא הַכָּבוֹד, שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד רָעִים מְאֹד וְגוֹרְמִים לָאָדָם רָעוֹת רַבּוֹת:
רעת מידת החמדה (לממון ולכבוד)
הִנֵּה חֶמְדַּת הַמָּמוֹן הִיא הָאוֹסֶרֶת אוֹתוֹ בְּמַאֲסַר הָעוֹלָם, וְנוֹתֶנֶת עֲבוֹתוֹת* הֶעָמָל וְהָעֵסֶק עַל זְרוֹעוֹתָיו, כְּעִנְיַן הַכָּתוּב (קהלת ה, ט), "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", הִיא הַמְּסִירָה אוֹתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה, כִּי הִנֵּה כַּמָּה תְּפִלּוֹת נֶאֱבָדוֹת וְכַמָּה מִצְווֹת נִשְׁכָּחוֹת מִפְּנֵי רֹב הָעֵסֶק וִיגִיעַת הֲמוֹן הַסְּחוֹרָה, כָּל-שֶׁכֵּן תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נה ע"א), "לֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא" (דברים ל, יג) – "בְּאוֹתָם שֶׁהוֹלְכִים מֵעֵבֶר לַיָּם בִּסְחוֹרָה", וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות ב, ה), "לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים", הִיא הַמּוֹסֶרֶת אוֹתוֹ לְסַכָּנוֹת רַבּוֹת וּמַתֶּשֶׁת אֶת כֹּחוֹ בְּרֹב הַדְּאָגָה, אֲפִלּוּ אַחֲרֵי הַשִּׂיגוֹ הַרְבֵּה, וְכֵן שָׁנִינוּ (שם, ז), "מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה", הִיא הַמַּעֲבֶרֶת פְּעָמִים רַבּוֹת עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ עַל חֻקּוֹת הַשֵּׂכֶל הַטִּבְעִיִּים*.
___________________________________
יִתְעַשֵּׁשׁ – ייחלש. סָנִי לְחַבְרֵיהּ – שונא לחברו שבאותו מקצוע. נִימָא – שערה, כלומר אפילו מעט. עֲבוֹתוֹת – חבלים, עול הפרנסה. חֻקּוֹת הַשֵּׂכֶל הַטִּבְעִיִּים – מצוות שכליות שהשכל מחייבן.
ביאורים
כפי שלמדנו לגבי המידות הקודמות שיש בהן שורש טוב, כך גם לגבי הקנאה . אדם רוצה להשתפר ולהיות טוב יותר, ולכן הוא 'נעזר' בחברה. כשהוא רואה משהו טוב אצל הזולת הוא מקנא בו ורוצה להיות כמוהו. ובאמת, יש מקום לקנאה, כמו שאנו מוצאים בדברי חז"ל ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" [בבא בתרא דף כא עמוד א], אבל לא בכל תחום וגם לא במידה מופרזת. הקנאי הוא טיפש. כך פותח הרמח"ל את דבריו על הקנאה. הוא טיפש כי הוא לא מרוויח דבר מקנאתו, וגם לא מפסיד את חברו. אין לו תועלת אישית. בדיוק להפך, הוא פוגע בעצמו. הוא תמיד חושב על כמה שהדשא של השכן ירוק יותר בעוד שהמצב בגינה שלו גרוע, ולכן לא יצליח למצוא את הדרך הנכונה לתיקון המצב. הוא לא חושב איך לפתור את בעיית הדשא שלו, אם בכלל קיימת בעיה כזו. הוא חושב רק למה השכן שלו מצליח יותר ממנו. מחשבה כזו אינה בריאה, כי היא לא מניבה פתרון לבעיית הדשא, אלא רק מביעה התמרמרות. הלב שלו נרקב מרוב קנאה, ולכן גם מצבו הבריאותי עלול להתערער. זו סיבה אחת לכך שהקנאי הוא טיפש. הרמח"ל נותן טעם נוסף לטיפשותו של הקנאי. קנאי חושב שההצלחה של חברו פוגעת בו. הוא מודד את עצמו לעומת השכן שלו, ואת החנות שלידו לעומת החנות שלו. הוא חושב בטעות שההצלחה של חברו פוגעת בו, כשבעצם אין זה כך. הקב"ה קוצב לכל אחד את מה שמגיע לו. אם הקנאי רק יפסיק להסתכל בקנאה על הסביבה וישתדל להשתפר ולהצליח בתוך עסקיו, אז יוכל, בעזרת ה', להצליח כפי המידה שניתנה לו משמים.
הרחבות
•הקנאה – הרס החיים
וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. רבנו בחיי מסביר את כוונת הפסוק שהביא רמח"ל "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה" [משלי יד, ל]: "מנהג שלמה עליו השלום בכל ספר משלי לגנות המדות המגונות ולשבח המדות החמודות, וברוב הפסוקים שבו יזכיר המדות זו לעומת זו בדבר והפכו, וענין "לב מרפא" לב של רפואה והוא מי שיש לו לב טוב שאין בלבו קנאה על שום אדם כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שהשיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה לאהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העולם הזה, ומאהבת הכבוד יגיע אל השררה ומן השררה יגיע לעבוד עבודה זרה. ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה... אבל מי שלבו תמים והוא שקראוהו חכמים לב טוב שאין בלבו קנאה על חבירו... יאמר כי הכל תלוי בלב, וכן שלמה קראו בכאן "לב מרפא" כי הוא רפואה ורטיה לכל איבריו ינצל מכל הנזקים הללו ויחיה חיי שלוה... ואמר "רקב עצמות" שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה... כן מדת הקנאה חולי שאין לו רפואה" [כד הקמח, קנאה].
•סיבת הקנאה והדרך להתגבר עליה
וְאֵין אֶחָד מִתְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ כְּלָל. הרב קוק מבאר שיצר הקנאה נובע מפגם בהבנה של הקשר של כל אדם יחיד לכלל ישראל: "יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו [יהיו] ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאותה (ראוי) לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי" [עין איה, שבת א, כ].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
וירא הכנסת אורחים בפרשה ובהפטרה ובשורת הולדת בן באורח ניסי - פרשת 'וירא'
אברהם אבינו והאישה השונמית מכניסי אורחים, ושניהם מתבשרים בהולדת בן, אשר אינם יודעים מה יעלה בגורלו. שרה והשונמית גבורת האימהות.
רביבים לימוד גמרא ועיון לנשים
חובה לנשים להרחיב ולהעמיק בלימוד התורה וההלכה, תוך הבנת ההיגיון הפנימי שבתורה, כפי שעולה מהתלמוד ומפרשיו | בכלל זה חובה ללמוד באופן כללי גם את המצוות שאינן נוגעות למעשה | פסקו הראשונים שאין ללמד את הבת תורה, שמא מתוך לימודה תורֶה היתר בדברים אסורים | אולם אישה שרוצה ללמוד מעצמה, רשאית ללמוד תנ"ך ותורה שבעל פה בעיון, ויש לה שכר על כך | בכל הדורות היו נשים שלמדו תורה והגיעו בה לרמה גבוהה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת וירא תשפז
בְּאֵלוֹנֵי מַמְרֵא – הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה . איך שאל אברהם אע"ה עצה אם לקיים ציווי המקום. וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים - אצל אברהם המלאכים נדמו כאנשים, גם אצל לוט נדמו כאנשים דכתיב וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. והכתוב קראם מלאכים מה הטעם לשינוי לשון הכתוב. בְּיוֹם הַמִּשְׁתֶּה הֵבִיאוּ הַשָּׂרוֹת בְּנֵיהֶן עִמָּהֶן וְהֵנִיקָה אוֹתָם שרה. קשה איך היתה מותרת להניק את התינוקות של הגויים. ונפסק בשו"ע ישראלית לא תניק לבן עובד כוכבים אפילו בשכר.
וירא פרשת וירא – שותפים עם השם
איך ייתכן שהקב"ה בורא העולם אומר שאינו יכול להפוך את סדום מבלי לגלות זאת תחילה לאברהם אבינו? מה ההגיון?
מידות הראי"ה רוממות האמונה מעבר לגבולות השכל
אמונה ל"ב - ל"ד
השיעור עוסק בתפקידם של גדולי ישראל לזכק ולרומם את האמונה הטבעית משפלותה ומסורגיה, כך שתאיר בכל רבדי המציאות והחיים. מודגש כי שורש האמונה הוא עצם הקשר הפנימי והאינסופי של הנשמה עם בורא עולם, הנעלה ורחב בהרבה מגבולותיו המצומצמים של השכל האנושי.
מידות הראי"ה סוד תיקון המידות בנפש האדם
אל המידות א'
עבודת המידות היא הגשר המחבר בין נשמת האדם הטהורה לבין חיי החומר והמעשה בעולם הזה. השינוי האמיתי מתאפשר כאשר מקדימים את התבוננות השכל והדעת לעבודה הרגשית, ובכך יוצרים הרגלים נכונים ומרוממים.
משיח בן יוסף התפילות על משיח בן יוסף
המשורר אסף מזהה בתהילים את חיילי ישראל שיוצאים למלחמה בתור חייליו של 'משיח בן יוסף' וגם של 'משיח בן דויד', לפי הבנה זו התפילה על 'משיח בן יוסף' היא בקשה להגעה להכרה שהוא בעצם 'כסא דויד עבדך'.
