ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
הַקִּנְאָה, גַּם הִיא אֵינָהּ אֶלָּא חֶסְרוֹן יְדִיעָה וְסִכְלוּת, כִּי אֵין הַמְקַנֵּא מַרְוִיחַ כְּלוּם לְעַצְמוֹ, וְגַם לֹא מַפְסִיד לְמִי שֶׁהוּא מִתְקַנֵּא בּוֹ, אֵינוֹ אֶלָּא מַפְסִיד לְעַצְמוֹ, וּכְמַאֲמַר הַכָּתוּב שֶׁזָּכַרְתִּי (איוב ה, ב), "וּפֹתֶה תָּמִית קִנְאָה". וְאָמְנָם יֵשׁ מִי שֶׁסִּכְלוּתוֹ רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁאִם יִרְאֶה לַחֲבֵרוֹ אֵיזֶה טוֹבָה יִתְעַשֵּׁשׁ* בְּעַצְמוֹ וְיִדְאַג וְיִצְטַעֵר, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הַטּוֹבוֹת שֶׁבְּיָדוֹ לֹא יְהַנּוּהוּ מִצַּעַר מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה בְיַד חֲבֵרוֹ. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר עָלָיו הֶחָכָם (משלי יד, ל), "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה". אָמְנָם יֵשׁ אֲחֵרִים שֶׁאֵינָם מִצְטַעֲרִים וְכוֹאֲבִים כָּל כָּךְ, אַף עַל פִּי כֵן יַרְגִּישׁוּ בְּעַצְמָם אֵיזֶה צַעַר, וּלְפָחוֹת יִתְקָרֵר רוּחָם בִּרְאוֹתָם אֶחָד עוֹלֶה אֵיזֶה מַעֲלָה יְתֵרָה, אִם לֹא יִהְיֶה מֵאוֹהֲבָיו הַיּוֹתֵר דְּבֵקִים לוֹ, כָּל-שֶׁכֵּן אִם מֵאוֹתָם אֲשֶׁר אֵין לוֹ אַהֲבָה רַבָּה עִמּוֹ הוּא, כָּל-שֶׁכֵּן אִם יִהְיֶה גֵּר מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת. וְתִרְאֶה שֶׁבְּפִיהֶם אֶפְשָׁר שֶׁיֹּאמְרוּ דְּבָרִים כִּשְׂמֵחִים, אוֹ מוֹדִים עַל טוֹבָתוֹ, אַךְ לִבָּם רָפֶה בְקִרְבָּם, וְהוּא דָּבָר יֶאֱרַע עַל הָרֹב בְּרֹב בְּנֵי הָאָדָם, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיוּ בַּעֲלֵי קִנְאָה מַמָּשׁ, אָמְנָם לֹא נִקּוּ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי. כָּל-שֶׁכֵּן אִם בַּעַל אֻמָּנוּתוֹ מַצְלִיחַ בָּהּ שֶׁכְּבָר כָּל אֻמָּן סָנִי לְחַבְרֵיהּ* (בראשית רבה יט, ד) וְכָל-שֶׁכֵּן אִם מַצְלִיחַ בָּהּ יוֹתֵר מִמֶּנּוּ.
וְאָמְנָם לוּ יָדְעוּ וְלוּ יָבִינוּ כִּי אֵין אָדָם נוֹגֵעַ בַּמּוּכָן לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ כִּמְלֹא נִימָא* (יומא לח ע"ב), וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מֵה' הוּא, כְּפִי עֲצָתוֹ הַנִּפְלָאָה וְחָכְמָתוֹ הַבִּלְתִּי נוֹדַעַת, הִנֵּה לֹא הָיָה לָהֶם טַעַם לְהִצְטַעֵר בְּטוֹבַת רֵעֵיהֶם כְּלָל. וְהוּא מַה שֶּׁיִּעֵד לָנוּ הַנָּבִיא עַל הַזְּמַן הֶעָתִיד, שֶׁלְּמַעַן תִּהְיֶה טוֹבַת יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה, יַקְדִּים הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא לְהָסִיר מִלְּבָבֵנוּ הַמִּדָּה הַמְגֻנָּה הַזֹּאת, וְאָז לֹא יִהְיֶה צַעַר לְאֶחָד בְּטוֹבַת הָאַחֵר, וְגַם לֹא יִצְטָרֵךְ הַמַּצְלִיחַ לְהַסְתִּיר עַצְמוֹ וּדְבָרָיו מִפְּנֵי הַקִּנְאָה, וְהוּא מַה שֶּׁכָּתוּב (ישעיה יא, יג), "וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה" וְגוֹ', הוּא הַשָּׁלוֹם וְהַשַּׁלְוָה אֲשֶׁר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אֲשֶׁר כֻּלָּם שְׂמֵחִים בַּעֲבוֹדָתָם – אִישׁ אִישׁ עַל מְקוֹמוֹ, וְאֵין אֶחָד מִתְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ כְּלָל, כִּי כֻּלָּם יוֹדְעִים הָאֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, וַעֲלֵזִים עַל הַטּוֹב אֲשֶׁר בְּיָדָם וּשְׂמֵחִים בְּחֶלְקָם.
וְתִרְאֶה, כִּי אֲחוֹת הַקִּנְאָה הִיא הַחֶמְדָּה וְהַתַּאֲוָה, הֲלֹא הִיא הַמְיַגַּעַת לֵב הָאָדָם עַד יוֹם מוֹתוֹ, וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קהלת רבה א, יג), "אֵין אָדָם מֵת וַחֲצִי תַּאֲוָתוֹ בְּיָדוֹ". וְאָמְנָם עִקַּר הַתַּאֲוָה פּוֹנֶה לִשְׁנֵי רָאשִׁים, הָאֶחָד הוּא הַמָּמוֹן, וְהַשֵּׁנִי הוּא הַכָּבוֹד, שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד רָעִים מְאֹד וְגוֹרְמִים לָאָדָם רָעוֹת רַבּוֹת:
רעת מידת החמדה (לממון ולכבוד)
הִנֵּה חֶמְדַּת הַמָּמוֹן הִיא הָאוֹסֶרֶת אוֹתוֹ בְּמַאֲסַר הָעוֹלָם, וְנוֹתֶנֶת עֲבוֹתוֹת* הֶעָמָל וְהָעֵסֶק עַל זְרוֹעוֹתָיו, כְּעִנְיַן הַכָּתוּב (קהלת ה, ט), "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף", הִיא הַמְּסִירָה אוֹתוֹ מִן הָעֲבוֹדָה, כִּי הִנֵּה כַּמָּה תְּפִלּוֹת נֶאֱבָדוֹת וְכַמָּה מִצְווֹת נִשְׁכָּחוֹת מִפְּנֵי רֹב הָעֵסֶק וִיגִיעַת הֲמוֹן הַסְּחוֹרָה, כָּל-שֶׁכֵּן תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עירובין נה ע"א), "לֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא" (דברים ל, יג) – "בְּאוֹתָם שֶׁהוֹלְכִים מֵעֵבֶר לַיָּם בִּסְחוֹרָה", וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות ב, ה), "לֹא כָּל הַמַּרְבֶּה בִּסְחוֹרָה מַחְכִּים", הִיא הַמּוֹסֶרֶת אוֹתוֹ לְסַכָּנוֹת רַבּוֹת וּמַתֶּשֶׁת אֶת כֹּחוֹ בְּרֹב הַדְּאָגָה, אֲפִלּוּ אַחֲרֵי הַשִּׂיגוֹ הַרְבֵּה, וְכֵן שָׁנִינוּ (שם, ז), "מַרְבֶּה נְכָסִים מַרְבֶּה דְאָגָה", הִיא הַמַּעֲבֶרֶת פְּעָמִים רַבּוֹת עַל מִצְווֹת הַתּוֹרָה וַאֲפִלּוּ עַל חֻקּוֹת הַשֵּׂכֶל הַטִּבְעִיִּים*.
___________________________________
יִתְעַשֵּׁשׁ – ייחלש. סָנִי לְחַבְרֵיהּ – שונא לחברו שבאותו מקצוע. נִימָא – שערה, כלומר אפילו מעט. עֲבוֹתוֹת – חבלים, עול הפרנסה. חֻקּוֹת הַשֵּׂכֶל הַטִּבְעִיִּים – מצוות שכליות שהשכל מחייבן.
ביאורים
כפי שלמדנו לגבי המידות הקודמות שיש בהן שורש טוב, כך גם לגבי הקנאה . אדם רוצה להשתפר ולהיות טוב יותר, ולכן הוא 'נעזר' בחברה. כשהוא רואה משהו טוב אצל הזולת הוא מקנא בו ורוצה להיות כמוהו. ובאמת, יש מקום לקנאה, כמו שאנו מוצאים בדברי חז"ל ש"קנאת סופרים תרבה חכמה" [בבא בתרא דף כא עמוד א], אבל לא בכל תחום וגם לא במידה מופרזת. הקנאי הוא טיפש. כך פותח הרמח"ל את דבריו על הקנאה. הוא טיפש כי הוא לא מרוויח דבר מקנאתו, וגם לא מפסיד את חברו. אין לו תועלת אישית. בדיוק להפך, הוא פוגע בעצמו. הוא תמיד חושב על כמה שהדשא של השכן ירוק יותר בעוד שהמצב בגינה שלו גרוע, ולכן לא יצליח למצוא את הדרך הנכונה לתיקון המצב. הוא לא חושב איך לפתור את בעיית הדשא שלו, אם בכלל קיימת בעיה כזו. הוא חושב רק למה השכן שלו מצליח יותר ממנו. מחשבה כזו אינה בריאה, כי היא לא מניבה פתרון לבעיית הדשא, אלא רק מביעה התמרמרות. הלב שלו נרקב מרוב קנאה, ולכן גם מצבו הבריאותי עלול להתערער. זו סיבה אחת לכך שהקנאי הוא טיפש. הרמח"ל נותן טעם נוסף לטיפשותו של הקנאי. קנאי חושב שההצלחה של חברו פוגעת בו. הוא מודד את עצמו לעומת השכן שלו, ואת החנות שלידו לעומת החנות שלו. הוא חושב בטעות שההצלחה של חברו פוגעת בו, כשבעצם אין זה כך. הקב"ה קוצב לכל אחד את מה שמגיע לו. אם הקנאי רק יפסיק להסתכל בקנאה על הסביבה וישתדל להשתפר ולהצליח בתוך עסקיו, אז יוכל, בעזרת ה', להצליח כפי המידה שניתנה לו משמים.
הרחבות
•הקנאה – הרס החיים
וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה. רבנו בחיי מסביר את כוונת הפסוק שהביא רמח"ל "חיי בשרים לב מרפא ורקב עצמות קנאה" [משלי יד, ל]: "מנהג שלמה עליו השלום בכל ספר משלי לגנות המדות המגונות ולשבח המדות החמודות, וברוב הפסוקים שבו יזכיר המדות זו לעומת זו בדבר והפכו, וענין "לב מרפא" לב של רפואה והוא מי שיש לו לב טוב שאין בלבו קנאה על שום אדם כי כאשר יקנא האדם במי שהשיג עושר ונכסים יוסיף דאגה על דאגה עד שהשיג כמוהו, ואם השיג יגיע מזה לאהבת הכבוד ובקשת מיני הממשלה בקניני העולם הזה, ומאהבת הכבוד יגיע אל השררה ומן השררה יגיע לעבוד עבודה זרה. ואם לא השיג יהיו כל ימיו מכאובים וחיי צער יחיה... אבל מי שלבו תמים והוא שקראוהו חכמים לב טוב שאין בלבו קנאה על חבירו... יאמר כי הכל תלוי בלב, וכן שלמה קראו בכאן "לב מרפא" כי הוא רפואה ורטיה לכל איבריו ינצל מכל הנזקים הללו ויחיה חיי שלוה... ואמר "רקב עצמות" שהוא חולי שאין לו רפואה ואין לו תקנה... כן מדת הקנאה חולי שאין לו רפואה" [כד הקמח, קנאה].
•סיבת הקנאה והדרך להתגבר עליה
וְאֵין אֶחָד מִתְקַנֵּא בַּחֲבֵרוֹ כְּלָל. הרב קוק מבאר שיצר הקנאה נובע מפגם בהבנה של הקשר של כל אדם יחיד לכלל ישראל: "יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו [יהיו] ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאותה (ראוי) לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי" [עין איה, שבת א, כ].
איך עושים קידוש?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
עבודת ה' לחופש
הלכלוך הקדוש
איך ללמוד אמונה?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
הלכות קבלת שבת מוקדמת
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
אי אפשר לבד!
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
