ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְנַחֲזֹר לְעִנְיַן הַשַּׁבָּת. הִנֵּה אָמְרוּ (שבת קיט ע"א), "רַב עָנָן לָבִישׁ גוּנְדָּא", דְּהַיְנוּ, שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בֶּגֶד שָׁחֹר בְּעֶרֶב שַׁבָּת,* כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִכָּר יוֹתֵר כְּבוֹד הַשַּׁבָּת בְּלָבְשׁוֹ בּוֹ בְּגָדִים נָאִים. נִמְצָא שֶׁלֹּא לְבַד* הַהֲכָנָה לְשַׁבָּת הוּא מִכְּלַל הַכָּבוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הַהֶעְדֵּר – שֶׁמִּכֹּחוֹ יִבָּחֵן יוֹתֵר מְצִיאוּת הַכָּבוֹד, גַּם הוּא מִכְּלַל הַמִּצְוָה. וְכֵן אָסְרוּ (גיטין לח ע"ב) לִקְבֹּעַ סְעוּדָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
כבוד התורה ולומדיה
וּבִכְלַל הַיִּרְאָה עוֹד, כְּבוֹד הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ. וּבְהֶדְיָא* שָׁנִינוּ (אבות ד, ו), "כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה, גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת". וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קב ע"ב), "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה זָכָה אַחְאָב לְמַלְכוּת עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה? לְפִי שֶׁכִּבֵּד אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר, 'וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל אַחְאָב וְגוֹ' וְהָיָה כָּל מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ, וַיֹאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן הֲדָד, אִמְרוּ לַאֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ כָּל אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי בָּרִאשׁוֹנָה אֶעֱשֶׂה, וְהַדָּבָר הַזֶּה* לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת'. מַאי 'מַחְמַד עֵינֶיךָ'? לֹא סֵפֶר תּוֹרָה?!" וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות יח ע"א), "הָיָה הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם לֹא יַנִּיחֶנּוּ* בְּשַׂק וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַחֲמוֹר וְיִרְכַּב עָלָיו, אֶלָּא מַנִּיחוֹ בְּחֵיקוֹ" וְכוּ'. וְאָסְרוּ עוֹד (מועד קטן כה ע"א) לֵישֵׁב עַל הַמִּטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה עָלֶיהָ. וְכֵן אָמְרוּ (עירובין צח ע"א, רמב"ם הלכות ספר-תורה י, ה), "אֵין זוֹרְקִין כִּתְבֵי הַקֹּדֶשׁ וַאֲפִלּוּ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת". וְאָסְרוּ (מגילה כז ע"א) לְהַנִּיחַ נְבִיאִים וּכְתוּבִים עַל גַּבֵּי חֻמָּשִׁים. הֵן אֵלֶּה דְבָרִים שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְכָל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, וְהֶחָסִיד – יֵשׁ לוֹ לִלְמֹד מֵאֵלֶּה וּלְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה לִכְבוֹד שֵׁם ה' אֱלֹקָיו. וּבִכְלָל זֶה, הַנִּקָּיוֹן וְהַטָּהֳרָה הַצְּרִיכָה לְדִבְרֵי תוֹרָה, שֶׁלֹּא לַעֲסֹק בָּהּ אֲפִלּוּ בְהִרְהוּר בַּמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, וְלֹא בְּיָדַיִם שֶׁאֵינָם נְקִיּוֹת, וּכְבָר הִרְבּוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהַזְהִיר עַל זֶה בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים.
וּבְעִנְיַן לוֹמְדֵי תוֹרָה, הִנֵּה מִקְרָא כָּתוּב (ויקרא יט, לב), "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם, וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן",
וּמִינָּהּ יַלְפִינָן* לְכָל מִינֵי כָּבוֹד שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת לָהֶם שֶׁרָאוּי וַדַּאי לְחָסִיד שֶׁיַּעֲשֵׂהוּ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות קג ע"ב), "וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד" (תהלים טו, ד) – "זֶה יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה, שֶׁכֵּיוָן שֶׁהָיָה רוֹאֶה תַלְמִיד-חָכָם, הָיָה עוֹמֵד מִכִּסְאוֹ וּמְחַבְּקוֹ וּמְנַשְּׁקוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ, רַבִּי רַבִּי מוֹרִי מוֹרִי". וְרַבִּי זֵירָא, כְּשֶׁהָיָה חָלוּשׁ מִלִּמּוּדוֹ הָיָה מֵשִׂים עַצְמוֹ עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה כְּשֶׁיָּקוּם מִלִּפְנֵי הַתַּלְמִידֵי-חֲכָמִים (ברכות כח ע"א). כָּל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁכְּבָר רוֹאִים אֲנַחְנוּ הֱיוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ חָפֵץ בָּם וְגִלָּה דַּעְתּוֹ הָעֶלְיוֹן בָּזֶה, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְיוֹצְרוֹ, הִנֵּה בְּדֶרֶךְ זֶה יֵלֵךְ וְיוֹסִיף לֶקַח בְּתַחְבּוּלוֹתָיו וְלַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ.
וּבִכְלָל זֶה כְּמוֹ כֵן כִּבּוּד הַבָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת (מגלה כח), שֶׁאֵין דַּי שֶׁלֹּא יִנְהַג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ, אֶלָּא שֶׁיִּנְהַג בָּהֶם כָּל מִינֵי כָּבוֹד וּמוֹרָא בְּכָל מִנְהָגָיו וּבְכָל פְּעֻלּוֹתָיו, וְכָל מַה שֶּׁלֹּא הָיָה עוֹשֶׂה בְהֵיכַל מֶלֶךְ גָּדוֹל, לֹא יַעֲשֶׂה בָהֶם.
___________________________________
בְּעֶרֶב שַׁבָּת – ביום שישי. לְבַד – רק. וּבְהֶדְיָא – בפירוש. וְהַדָּבָר הַזֶּה – לתת את ספר התורה. לֹא יַנִּיחֶנּוּ – את ספר התורה. וּמִינָּהּ יַלְפִינָן – וממנה אנו לומדים.
ביאורים
כהמשך ללימוד מידת יראת הרוממות של החסיד, שמכוחה הוא מכבד את התורה ומצוותיה, אנו נפגשים היום עם כבודם של תלמידי חכמים. רבי עקיבא דורש מהפסוק "את ה' א-לוהיך תירא" – "לרבות תלמידי חכמים" (פסחים כב, עמוד ב). לכאורה, זוהי דרשה קצת מפתיעה, שכן הפסוק מדבר על יראת האדם החומרי מפני ה' המרומם מכל מושג של חומר, ואילו רבי עקיבא מוסיף ממנו לימוד על יראה מתלמידי חכמים שהינם בשר ודם?!
אך אם נעמיק מעט נראה את הקשר. הקב"ה מרומם מעל העולם הזה ועל כן קשה לנו להשיגו. מתוך לימוד תורתם של תלמידי החכמים אנו נפגשים בגדלות של התורה שהיא גילוי שמו של ה' בעולם הזה. על כן, מתוקף היותם מגלים את שמו של ה' בעולם, ראוי לירא מפניהם ולכבדם.
יסוד זה, ניתן לראות במקור נוסף. הגמרא אומרת (מכות כב עמוד ב) שטיפשים הם אותם אנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא מפני תלמידי חכמים. ודאי שכבודו של ספר תורה גדול מכבודם של לומדיו, אך ללא תלמידי החכמים התורה הייתה נשארת בלתי מבוארת ולא היינו יכולים להבין את מצוותיה. על כן כמו שראוי לנהוג כבוד בספר תורה, ראוי גם לכבד את תלמידי החכמים שמלמדים אותנו את ביאור מצוות התורה, ובזכותם אנו יכולים להיפגש עם עומקה וקדושתה של התורה ולקיים מצוותיה. (על פי ים של שלמה קידושין פרק א' סימן עג).
הרחבות
•לקשור את היראה בכבוד
כְּבוֹד הַתּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ. הרב משה צוריאל מבאר על פי רבי אברהם בן הגר"א כי ישנם שני מיני כבוד – כבוד המגיע מאנשים שהוא כבוד פחות ערך וכבוד נאצל מה' שהוא הכבוד האמיתי ועליו אמרה המשנה באבות [פרק ו] 'אין כבוד אלא תורה'. כבוד זה אינו תלוי בעושרם ובגבורתם של הבריות אלא הוא עניין עצמאי [אור התורה עמ' 153].
הרב צוריאל מבאר כי אחד הביטויים של כבוד זה הוא היראה שהרי "כיון שירא מפני ה', אסור לירא ולפחד משום בריה, וכן אמר בחובות הלבבות : "מאותו פרוש שישב בדד במדבר ושאלו אותו מדוע לא יתירא מלסטים והשיב בוש אני מפני ה', לירא מפני בריותיו, שהם כולם בידו כמוני" [שער אהבת ה' ו]. לכן, כיון שהגיע שמעון העמסוני ל"את ה' אלוהיך תירא" פירש, עד שבא רבי עקיבא ולימד, לרבות תלמידי חכמים [פסחים כב]. ואותו היראה היא יראת ה' עצמו , ויראה כבוד התורה. וזהו אומרו, אין כבוד אלא תורה, ולא כבוד הבריות מפני עושרם או גבורתם, (שזה) הוא אינו כבוד אלא חנופה. אבל כבוד התורה הוא כבוד הנאצל (מושפע מהקב"ה), כי אורייתא וקוב"ה (התורה והקב"ה) וישראל הלומדים תורה חד הוא (אחד הם)" [שם].
לרפואת ג'וסלין שמחה בת מסעודה דורה דיה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
