ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק י"ט חלק ל"ג

בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה מסילת ישרים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ג כסלו התשע"ה

פרק י"ט חלק ל"ג

כ"ג כסלו התשע"ה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אהבת ה' וענפיה
וּנְדַבֵּר עַתָּה מֵעִנְיַן הָאַהֲבָה, וַעֲנָפֶיהָ הֵם שְׁלֹשָׁה, הַשִּׂמְחָה, הַדְּבֵקוּת וְהַקִּנְאָה.
וְהִנֵּה עִנְיַן הָאַהֲבָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם חוֹשֵׁק וּמִתְאַוֶּה מַמָּשׁ אֶל קִרְבָתוֹ יִתְבָּרַךְ, וְרוֹדֵף אַחַר קְדֻשָּׁתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִרְדֹּף אִישׁ אַחַר דָּבָר הַנֶּחְמָד מִמֶּנּוּ חֶמְדָּה עַזָּה, עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַזְכָּרַת שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ וְדַבֵּר בִּתְהִלּוֹתָיו וְהָעֵסֶק בְּדִבְרֵי תּוֹרָתוֹ וֶאֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שַׁעֲשׁוּעַ וְעֹנֶג מַמָּשׁ, כְּמִי שֶׁאוֹהֵב אֶת אֵשֶׁת נְעוּרָיו אוֹ בְּנוֹ יְחִידוֹ אַהֲבָה חֲזָקָה, אֲשֶׁר אֲפִלּוּ הַדִּבּוּר בָּם יִהְיֶה לוֹ לְנַחַת וְתַעֲנוּג, וּכְעִנְיַן הַכָּתוּב (ירמיה לא, יט), "כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד".
וְהִנֵּה וַדַּאי שֶׁמִּי שֶׁאוֹהֵב אֶת בּוֹרְאוֹ אַהֲבָה אֲמִתִּית, לֹא יַנִּיחַ עֲבוֹדָתוֹ לְשׁוּם טַעַם שֶׁבָּעוֹלָם, אִם לֹא יִהְיֶה אָנוּס מַמָּשׁ, וְלֹא יִצְטָרֵךְ רִצּוּי וּפִתּוּי לָעֲבוֹדָה, אֶלָּא אַדְּרַבָּא לִבּוֹ יִשָּׁאֵהוּ* וִירָצֵהוּ אֵלֶיהָ, אִם לֹא יִהְיֶה עִכּוּב גָּדוֹל שֶׁיִּמְנָעֵהוּ. הִנֵּה זֹאת הִיא הַמִּדָּה הַנֶּחְמֶדֶת אֲשֶׁר אֵלֶיהָ זָכוּ הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, וּכְמַאֲמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (תהלים מב, ב-ג), "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים, צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא" וְגוֹ'. וְאוֹמֵר (שם פד, ג), "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה'" וְגוֹ', (שם סג, ב), "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי" וְגוֹ', כָּל זֶה מִתֹּקֶף הַתְּשׁוּקָה שֶׁהָיָה מִשְׁתּוֹקֵק לוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְעִנְיַן מַה שֶּׁאָמַר הַנָּבִיא (ישעיה כו, ח), "לְשִׁמְךָ וּלְזִכְרְךָ תַּאֲוַת נָפֶשׁ", וְאוֹמֵר (שם, שם, ט), "נַפְשִׁי אִוִּיתִיךָ בַּלַּיְלָה אַף רוּחִי בְקִרְבִּי אֲשַׁחֲרֶךָּ". וְדָוִד עַצְמוֹ אָמַר (תהלים סג, ז), "אִם זְכַרְתִּיךָ עַל יְצוּעָי בְּאַשְׁמֻרוֹת אֶהְגֶּה בָּךְ", בֵּאֵר הָעֹנֶג וְהַשַּׁעֲשׁוּעַ שֶׁהָיָה לוֹ בְּדַבְּרוֹ בוֹ וּבִשְׁבָחָיו יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ, וְאָמַר (שם קיט, מז), "וְאֶשְׁתַּעֲשַׁע בְּמִצְוֹתֶיךָ אֲשֶׁר אָהַבְתִּי", וְאָמַר (שם, שם, כד), "גַּם עֵדֹתֶיךָ שַׁעֲשֻׁעַי" וְכוּ'.
וְהִנֵּה זֹאת וַדַּאי שֶׁאַהֲבָה זֹאת צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְּדָבָר, דְּהַיְנוּ, שֶׁיֹּאהַב אֶת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ עַל שֶׁמֵּיטִיב אֵלָיו וּמַעֲשִׁירוֹ וּמַצְלִיחַ אוֹתוֹ, אֶלָּא כְּאַהֲבַת הַבֵּן לְאָבִיו, שֶׁהִיא אַהֲבָה טִבְעִית מַמָּשׁ, שֶׁטִּבְעוֹ מַכְרִיחוֹ וְכוֹפֵהוּ לָזֶה, כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (דברים לב, ו), "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ".* וּמִבְחַן הָאַהֲבָה הַזֹּאת הוּא בִּזְמַן הַדֹּחַק וְהַצָּרָה. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות נד ע"א), "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) – "אֲפִלּוּ נוֹטֵל אֶת נַפְשְׁךָ", "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – "וּבְכָל מָמוֹנְךָ".

שתי התייחסויות לצרה הבאה על האדם
אָמְנָם כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה הַצָּרוֹת* וְהַדּוֹחָקִים קֹשִׁי וּמְנִיעָה אֶל הָאַהֲבָה, יֵשׁ לָאָדָם לְהָשִׁיב אֶל עַצְמוֹ שְׁתֵּי תְּשׁוּבוֹת, הָאַחַת מֵהֶן – שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ, וְהַשְּׁנִיָּה – לַחֲכָמִים בַּעֲלֵי הַדֵּעָה הָעֲמֻקָּה. הָאַחַת הִיא, "כָּל מַאי דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא לְטָב"* (ברכות ס ע"ב). וְזֶה, כִּי אֲפִלּוּ הַצַּעַר הַהוּא, וְהַדֹּחַק הַנִּרְאֶה בְּעֵינָיו רָעָה, אֵינֶנּוּ בֶּאֱמֶת אֶלָּא טוֹבָה אֲמִתִּית, וְכִמְשַׁל הָרוֹפֵא הַחוֹתֵךְ אֶת הַבָּשָׂר אוֹ אֶת הָאֵבָר שֶׁנִּפְסָד כְּדֵי שֶׁיַּבְרִיא שְׁאָר הַגּוּף וְלֹא יָמוּת, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַמַּעֲשֶׂה אַכְזָרִי לִכְאוֹרָה, אֵינוֹ אֶלָּא רַחֲמָנוּת בֶּאֱמֶת – לְהֵיטִיבוֹ בְאַחֲרִיתוֹ, וְלֹא יָסִיר הַחוֹלֶה אַהֲבָתוֹ מֵהָרוֹפֵא בַּעֲבוּר זֶה הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא אַדְרַבָּא – יוֹסִיף לְאַהֲבָה אוֹתוֹ. כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כְּשֶׁיַּחְשֹׁב הָאָדָם שֶׁכָּל מַה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עוֹשֶׂה עִמּוֹ – לְטוֹבָתוֹ הוּא עוֹשֶׂה, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה בְגוּפוֹ, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה בְמָמוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה וְאֵינוֹ מֵבִין אֵיךְ זֶה הוּא טוֹבָתוֹ, וַדַּאי טוֹבָתוֹ הוּא, הִנֵּה לֹא תֶחֱלַשׁ אַהֲבָתוֹ מִפְּנֵי כָּל דֹּחַק אוֹ כָּל צַעַר, אֶלָּא אַדְּרַבָּא תִּגְבַּר וְנוֹסְפָה בוֹ תָּמִיד.
אַךְ בַּעֲלֵי הַדֵּעָה הָאֲמִתִּית אֵינָם צְרִיכִים אֲפִלּוּ לַטַּעַם הַזֶּה, כִּי הֲרֵי אֵין לָהֶם לְכַוֵּן עַצְמָם כְּלָל, אֶלָּא כָּל תְּפִלָּתָם לְהַגְדִּיל כְּבוֹד שְׁמוֹ יִתְבָּרַךְ, וְלַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו, וְכָל מַה שֶּׁיִּתְגַּבְּרוּ עִכּוּבִים נֶגְדָּם עַד שֶׁיִּצְטָרְכוּ הֵם יוֹתֵר כֹּחַ לְהַעֲבִירָם, הִנֵּה יֶאֱמַץ לִבָּם וְיִשְׂמְחוּ לְהַרְאוֹת תֹּקֶף אֱמוּנָתָם, כְּשַׂר צָבָא הָרָשׁוּם בִּגְבוּרָה, אֲשֶׁר יִבְחַר לוֹ תָמִיד בַּמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה יוֹתֵר, לְהַרְאוֹת תָּקְפּוֹ בְּנִצְחוֹנָהּ. וּכְבָר מֻרְגָּל זֶה הָעִנְיָן בְּכָל אוֹהֵב בָּשָׂר-וָדָם שֶׁיִּשְׂמַח כְּשֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ מַה שֶּׁיּוּכַל לְהַרְאוֹת בּוֹ אֶל אֲשֶׁר הוּא אוֹהֵב, עַד הֵיכָן מַגִּיעַ עֹצֶם אַהֲבָתוֹ.
___________________________________
יִשָּׁאֵהוּ – ימשכהו. קָּנֶךָ – יוצרך. הַצָּרוֹת – הבאות על האדם. כָּל מַאי דְּעָבְדִין מִן שְׁמַיָּא לְטָב – כל מה שעושים מהשמים הוא לטובה.


ביאורים
האופן השני שהחסיד מבטא במעשיו הוא אהבתו אל ה'. כל רצונו הוא להידבק בה' ובדברי תורתו ודבר זה ניכר במעשיו.
בזמנים שבהם טוב לאדם, קל מאוד להרגיש אהבה לה' על כל הטוב שגומל עמנו, אולם לא תמיד קל להרגיש את האהבה לה', ישנם זמנים שבהם יש קשיים וצרות לאדם והוא אינו מבין כיצד ה' הרחום והחנון מביא עליו צרות כאלו.
דרך התמודדות אחת היא שהאדם יבין שאולי מגיעים לו ייסורים, יצדיק את הדין ויקבל את הייסורים בשמחה, אך זו אינה דרכו של החסיד. החסיד לא מסתפק בהשלמה עם הרע, אלא מבין שיש תכלית בהנהגתו הנסתרת של ה' יתברך – כל מה שעושה ה', עושה הוא לטובה [ברכות ס עמוד ב]. אף אם ה' מביא פורענות כואבת, גם היא באה מתוך כוונה טובה כחלק מהמהלך לתיקון העולם, אף אם כרגע קשה לנו להבין זאת. אדם ללא ניסיון ברפואה שייכנס לחדר ניתוח במהלך השתלת לב יתחיל לצעוק ולהשתולל, כשיראה כיצד הרופאים מוציאים את ליבו הפועם של המנותח! אך אם יישאר עד לסוף הניתוח יראה כיצד הרופאים משתילים לו לב בריא יותר, וסוגרים את צלעותיו. רק בסוף הניתוח יובן שכל מעשי החיתוך שעשו הרופאים בהתחלה היו לטובה – "מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת" [קידושין לא עמוד א].
אך ישנה גם מידה עליונה יותר, שבה יכולים לנהוג רק אנשים גדולים וקדושים יותר. הקשיים הגדולים נותנים לאדם הזדמנות להראות את עוצמת דבקותו בה', להראות שאף בזמנים הקשים ביותר הוא אינו מרפה מאהבת ה'. על כן חסידים גדולים יחפצו לזכות לרגעים אלו, כמסופר על רבי עקיבא שחיכה כל ימיו לקיים את מצוות אהבת ה' במידה הגדולה ביותר – "בכל נפשך – אפילו נוטל את נפשך" [ברכות סא עמוד ב].
הרחבות
•בכל לבבך
עִנְיַן הָאַהֲבָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם חוֹשֵׁק וּמִתְאַוֶּה מַמָּשׁ אֶל קִרְבָתוֹ יִתְבָּרַךְ. הרמח"ל מסביר כי האהבה היא קרבה וחיבור, וכשהיא מתגברת היא מולידה תשוקה אל מי שאוהבים [אדיר במרום קעד]. בדבריו כאן מתבאר שאהבתו של החסיד היא אהבה כזו המולידה השתוקקות. הרמב"ם מתאר איך אהבת ה' ממש 'מנהלת' את חיי עובד ה': "ובזמן שיאהב את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות מאהבה. וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה, יתרה, רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד, כאלו חולי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד... והוא ששלמה אומר דרך משל 'כי חולת אהבה אני'. וכל שיר השירים משל הוא לעניין זה" [הלכות תשובה י, ב-ג].
•ייסורין של אהבה
שֶׁלֹּא תִּהְיֶינָה הַצָּרוֹת וְהַדּוֹחָקִים קֹשִׁי וּמְנִיעָה אֶל הָאַהֲבָה. "כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו מדכאו בייסורין" [ברכות ה ע"א], הגמרא מסייגת ואומרת כי מימרה זו מדברת במי שחפץ בייסורים אלו.
מדוע ה' בכלל מביא ייסורים על האדם? הרב קוק מסביר: " שמי שזכה לפניו יתברך שיתעלה במעלות עליונות יותר מטבע יצירתו, מדכאו ביסורין כדי שעל ידי הזיכוך יזכה לאותן המעלות שאינן לפי טבעו, והנה זהו בתורת שכר טוב לפניו יתברך" [עין איה, ברכות א, לד]. הייסורים מרוממים אדם כזה למעלות עליונות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il