בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת וארא תשע"ו

שמות הקודש

בין דיבור לאמירה * בתוך המציאות ומעל למציאות * לדעת את ה' * לנצל כל קושי * אורך רוח בתהליך הגאולה * הקב"ה מתפאר בישראל!

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ו טבת התשע"ה
10 דק' קריאה 38 דק' צפיה
בין דיבור לאמירה
קראנו השבת את פרשת וארא. נאמר בפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'" (שמות ו, ב). המלבי"ם אומר שלשון "וידבר" לא נאמרה לאף נביא, אלא רק למשה רבנו. לכל הנביאים נאמרה לשון אמירה או קריאה, ולא נאמרה לשון דיבור. מה בין דיבור לאמירה?
דיבור הוא עצם היכולת לומר מילים. דיבור יכול להיות קריאה, ציווי או שאלה. ישנם אופנים שונים והכול נכנס תחת השם דיבור. האדם נקרא "מדבר". אדם יכול לדבר גם עם עצמו. לעומת זאת, אדם לא יכול לקרוא או לומר לעצמו. אמירה וקריאה זה לאחרים. הקב"ה מדבר אל משה, מלמד אותו דברים רבים ועמוקים מאוד, ואחר כך אומר לו שאת הדברים האלה הוא יאמר. "וידבר ה' אל משה לאמר ", "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'". הקב"ה דיבר אליו דברים רבים, דיבר את התוכן העמוק של הדברים. רק האמירה היא מוגדרת ומצומצמת, "ויאמר אליו אני ה'".
הרב זצ"ל בפרשה הזאת מדבר גם כן באותו הנושא, ואומר שיש עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, ויש עשר דברות שנאמרו למשה בסיני. כאן 'מאמרות', וכאן 'דברות'. הבריאה של העולם היא במאמר, אמירה מוגדרת ומוגבלת, העולם נברא בריאה אחרי בריאה ובעשר בחינות נברא העולם. לעומת זאת, הדברות הן התוכן של העולם, המגמה הפנימית, וזה עניין הדיבור. "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה", דיבור עמוק, תוכן מיוחד.

בתוך המציאות ומעל למציאות
מה הקב"ה אומר למשה - "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שם ג). כבר בפרשת שמות עמדנו על עניין שמות ה', בשני הפסוקים האלה מופיע גם שם אלוקים וגם שם הוויה. והקב"ה אומר שאל האבות הוא נגלה בשם אחר - בשם "אל שדי". משמעות השם היא ההופעה האלוקית שבתוך הטבע. אמנם ההנהגה האלוקית נסתרת, אבל מרגישים אותה. דוגמא לכך היא הליכתו של אליעזר לחרן. הוא הולך ורואים שריבונו של עולם מלווה אותו. אליעזר מצליח בכל דבר. מה שהוא מבקש מיד מתמלא. האבות חיו בתחושה ובהכרה שכל מה שמבקשים הקב"ה נותן, הכול זו הופעה אלוקית, אבל בתוך הטבע. לא שינוי בסדרי הטבע, אלא בתוך התהליך הטבעי של מציאות החיים חשים את ההנהגה האלוקית.
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם", הקב"ה נגלה אל האבות בשם "אל שדי", אך בשם הוויה הוא לא נודע אליהם. במדרגה שמעל הטבע, של אותות ומופתים, במדרגה הזאת לא נודעתי להם. זה שייך רק אצל הבנים. זה התאים לטבעם של האבות, הם לא צריכים גילויים וניסים, הם חכמים ודי לחכימא ברמיזא, הם רואים את ריבונו של עולם ברמזים שבתוך המציאות.
יש כאן כאילו הערה מסוימת למשה. משה מתלונן למה הקב"ה מרע לעם ישראל, והקב"ה משיב לו שלאבות הספיקו הרמזים ואילו כאן צריך להתגלות באותות ובמופתים, כי אחרת הבנים לא רואים את הגדולה האלוקית.
במוצאי שבת הקודמת כבר דיברנו על שמותיו של הקב"ה. יש הרבה שמות לריבונו של עולם, וכל השמות קשורים בהופעה האלוקית במציאות. שם אדנות מורה על כך שהקב"ה הוא אדון של הבריאה, שם אלוקים מראה על כך שהקב"ה הוא אלוקי ישראל ואלוקי העולם, "אל שדי" על שם שאמר לעולמו די והוא נמצא בתוך המציאות, וכן הלאה. שם הוויה הוא השם היחיד שמעל ההופעה במציאות. זה שם שמגדיר את עצם המציאות האלוקית, לא כפי שהיא מופיעה לפנינו. מה שאנחנו משיגים הוא אמנם גדול מאוד, אך מצומצם ומוגבל ביחס לגדולה האלוקית. שם הוויה הוא שם שמעל הטבע, וכשהוא מתגלה יש אותות ומופתים שמשנים סדרי בראשית.
ישראל זוכים להגיע להכרות עליונות. אפשר להכיר את הקב"ה מתוך הטבע ואפשר לעלות לפסגות עליונות עוד יותר של אמונה, לראות את הקב"ה מעל כל המציאות, כביכול. ולהבין שכל התגלות של הקב"ה היא ממקור גבוה ועליון מאד מעל כל המציאות, ומעל לכל ההשגות - ממקום בלתי מוגבל מופיעים גילויים ואורות בתוך יכולת ההבנה שיש לנו.

לדעת את ה'
הפסוקים ממשיכים: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי... וְהִצַּלְתִּי... וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שם ו-ז). "וידעתם כי אני ה' אלהיכם", הזוהר אומר שזאת המצווה הראשונה - לדעת את ה'. ידיעה בצורה יסודית וכללית, ואחר כך יש גם הכרה דרך הפרטים. יש הכרה, יש הבנה ויש ידיעה. הרמב"ם בתחילת הלכות יסודי התורה אומר שצריך לדעת שיש ה'. בספר המצוות הרמב"ם אומר "להאמין", וביסודי התורה "לידע". מה ההבדל בין להאמין ובין לדעת -להאמין זה בהכרה, יש מציאות אלוקית עליונה, הקב"ה מנהיג את העולם כולו, הוא בחר בעם ישראל וכן הלאה. להאמין בכל חלקי האמונה. לעומת זאת, ידיעה היא לחיות את האמונה. לא רק כשהוא נשאל הוא אומר אני מאמין בה' באמונה שלמה אלא ידיעה היא מודעות קבועה, תחושה חיה של מציאות ה' לפנינו. "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), אדם חי את האמונה, לא רק מכיר אותה בשכל אלא חי אותה. ריבונו של עולם מופיע לפניו בכל המציאות.
הזוהר אומר שזו הדרכה לעם ישראל. לדעת את הידיעה הזאת. אחרי ידיעה כזאת כל הניסים ייראו באור אחר. הם יבינו שעשרת המכות הן עשרה שיעורים כלליים שהקב"ה נתן לעולם ולישראל על מציאות ה'. שיעורים שילמדו את העולם כולו על כוחו וגבורתו הבלתי מוגבלים של הקב"ה. לפני שנותנים שיעור כללי כזה צריכים לדעת, "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם", ואז כל המאורעות ייראו באור הנכון.
אני רוצה להסביר באופן עמוק: אפשר להסתכל על הניסים כהוכחה לאמונה. אדם רואה נס ואומר שדבר כזה לא יכול להיות על פי חוקי הטבע, ומכך הוא לומד שרק מי ששולט על הטבע יכול לעשות דבר כזה. יש כאן ראיה שיש מישהו מעל הטבע. כך בכל מכה ומכה, וכשרואים דברים שלא יכולים לקרות ככה סתם, זאת ראיה שיש בורא עולם. עשר ראיות, עוד ראיה בקריעת ים סוף, במתן תורה, וכך עוד ועוד ראיות שיש בורא עולם. זאת הסתכלות אחת, ואפשר להסתכל בצורה עמוקה יותר: זה לא ראיה שממנה האדם לומד משהו, אלא אדם פשוט פוגש את ריבונו של עולם, רואה אותו! זה לא שאם יש דם ולא מים ניתן להסיק שיש בורא, אלא בעצם המציאות הזאת רואים שריבונו של עולם פועל בעולמו. אתה מאמין, אתה יודע ואתה גם רואה שריבונו של עולם מופיע בתוך המציאות. הקב"ה מתגלה בכל הניסים והנפלאות שהוא עושה. כשהמבט הזה בריא ואמיתי, הוא מתפשט גם אל תוך המציאות הטבעית. אדם רואה ומבין שגם הטבע הוא ניסי, גם הטבע הוא הנהגה אלוקית. "וִידַעְתֶּם", אדם צריך לחיות את האמונה. לחיות בתחושה שכל הזמן ריבונו של עולם כאן, הוא בתוכנו והוא נותן לנו הכוחות. כל מה שאנחנו רואים זה הופעות של ריבונו של עולם. אין מקרים בעולם, הכול זה הוא. תחושה כזאת עושה את האדם מאושר כי יש מנהיג טוב לעולם, כי כל מה שה' עושה הוא לטובה.

לנצל כל קושי
אנחנו ממשיכים בפרשה. "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ו, יג). רש"י על הפסוק אומר: "ויצום אל בני ישראל - ציוום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". לפני כן התורה הזכירה שמשה אמר לקב"ה שישראל לא שומעים אליו, כי הם קצרי רוח בעקבות הצרות, ולכן עכשיו הקב"ה מצווה את משה ואהרן להיות סבלניים ולסבול אותם. רש"י ממשיך: "ואל פרעה מלך מצרים - צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זה מדרשו".
"אור המאיר" אומר שעכשיו מתחיל תהליך. זה לא שעכשיו תוך רגע ישראל ייצאו ממצרים, אלא זהו תהליך ארוך של עשר מכות. כל פעם שהמצרים יקבלו מכות זה יפחיד מאוד את ישראל, מה המצרים יעשו לישראל כתוצאה מזה. יש כאן איזה קוצר רוח של ישראל, הקב"ה הבטיח שיוצאים ממצרים והם כבר לא יכולים לחכות. צריך לחנך את ישראל לסבלנות, לומר להם שכל מה שהולך לקרות הוא מאוד חשוב. כל המציאות של ישראל במצרים לא הייתה מקרית, עם ישראל יורד למצרים כדי ללקט את ניצוצות הקודש שנמצאים שם, להתמודד, ועל ידי ההתמודדות הזאת ישראל עושים תיקונים בעולם. כל עוד שלא תיקנו במצרים ולקטו את כל הניצוצות אי אפשר לצאת, היציאה משם צריכה להיות באופן שלא משאיר שם דבר, "כמצולה שאין בה דגים" (ראה פסחים קיט, א). לעשות את מצרים ריקה מכל, לא רק לצאת משם עם רכוש פיזי אלא גם עם רכוש רוחני גדול, להוציא את כל הכוחות הרוחניים שנפלו שם. על ידי ההתמודדויות והעמידה בניסיונות מוציאים משם את הכוחות, ועושים תיקונים בעולם.
אור המאיר ממשיך ואומר שכך לאורך כל השנים. לא רק ביציאת מצרים אלא המטרה היא שישראל ילקטו את ניצוצות הקודש בכל מקום שיגלו אליו. את הדבר הזה הזכרנו כבר כמה פעמים בשם הזוהר ובשם "האור החיים". לא רק הגלויות. כל התמודדות שאדם עובר היא בשביל להוציא כוחות חדשים. כל מה שקרה אצל האבות קורה גם אצל הבנים. אור המאיר מביא דוגמא מיעקב שנולד עם תאום, עם עשיו. כל אחד נולד עם 'עשיו', לכל אחד יש עשיו ויש לבן ויש פרעה ויש בלעם. לאורך כל הדורות יש התמודדויות, ואלו התמודדויות שבונות ומקדמות. לכל אחד יש ניסיונות מבפנים ומבחוץ, ויש להם תפקיד מאוד חשוב.
אם כן, לא צריך קוצר רוח. לכל שלב יש תפקיד, אסור לוותר עליו. צריך לנצל כל קושי שמגיע ולא רק לחשוב מתי ניפטר ממנו. אם אחר כך בא קושי אחר, סימן שהקב"ה חושב שכעת האדם יכול לנצח קושי עוד יותר גדול. כך הולכים ועולים משלב לשלב, עושים תיקונים ובונים את העולם. לא לפחד מהתמודדויות, אלא לקחת אותם כאתגרים שיוצרים כוחות נפש.
לפעמים אדם צריך פשוט לקבל בשמחה צרה שמתרחשת לו. לפעמים זו צרה פיזית ואין לאדם דרך איך לצאת ממנה, מחלה או דבר דומה. בדבר כזה ההתמודדות היא לקבל את הייסורים בשמחה, וכך אדם בונה כוחות רוחניים. ואם יש התמודדות רוחנית, אם אדם מנצח את הקושי הזה הוא בונה כוחות חדשים. לא צריך להצטער שהציבו אותו בפני חולשה והוא היה צריך להתגבר, אלא צריך לראות בכך אתגר בונה, מכוח זה הוא יוצר כוחות חדשים ועושה תיקונים.
רש"י ממשיך שהקב"ה ציווה את משה ואהרן על פרעה - לחלוק לו כבוד. להתבונן שכח ההנהגה של פרעה לא נובע מעצמו, את כבודו כמלך מצרים הקב"ה נתן לו. לקחת את הכוח האלוקי שהוא קיבל ולהחזיר אותו אל הקודש. לא לכבד את פרעה, אלא לכבד את ההנהגה האלוקית.

אורך רוח בתהליך הגאולה
את ההדרכה הזו אנחנו צריכים לקחת גם לתקופה שלנו. עם ישראל בא בקוצר רוח מעבודה קשה. תמיד כשמתחילים לראות את הגאולה אך היא עדיין לא נשלמה, יש יותר קוצר רוח מאשר באמצע הגלות. בגלות רואים שהמצב לא משתנה ואין ציפייה, אך כשמשה רבנו כבר בא ומספר שהנה מגיע עת הגאולה, הוא הולך אל פרעה, תהליכים מתחילים ובכל זאת היא מתמהמהת ומתחילים קשיים חדשים - אז קוצר הרוח גדל וקשה הרבה יותר. אנחנו נמצאים במצב די דומה, הקב"ה מגלגל אותנו לארץ ישראל, הגאולה כבר בתהליכים, וקוצר הרוח מתגבר. מה זה שיש הקפאה ולא בונים את ארץ ישראל? מה זה ההפרעות האלה? מה זה הגויים שמנסים לעצור אותנו ורוצים לחלק את הארץ? ועוד ועוד. יש קוצר רוח גדול יותר ממה שהיה קודם. אנחנו רואים את הר הבית מולנו, ואנחנו לא יכולים לעשות את עבודתנו בפנים. התחושות יותר קשות ממה שהיו כשהיינו בחוץ לארץ, אז הר הבית לא היה לנגד עינינו. מספרים על האדר"ת שכשהוא בא לירושלים קנו לו דירה שמשקיפה להר הבית. זה גרם לו צער גדול מאוד, כל פעם שהוא ראה את הר הבית הוא היה שופך דמעות ובוכה...ואולי זה קיצר את חייו. היה לו צער כל כך גדול לראות את מקום המקדש בחורבנו... גם כשנמצאים רחוק יש צער, אבל לא חזק ועוצמתי כל כך.
אם כן, את הפסוק הזה אנחנו צריכים לקרוא כאילו הוא מכוון אלינו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", הקב"ה מצווה אותנו לדעת שהעיכובים שאנחנו נתקלים בהם, הם עיכובים בונים. הכול מתוכנן הכול לפי סדר אלוקי כדי להראות את הגדולה האלוקית. צריכים המון כוחות רוחניים, ובשביל זה צריכים הרבה התמודדויות. להבין שריבונו של עולם מוביל את המציאות. מצידנו כמובן שצריכים לעשות כל מה שאפשר כדי להתגבר על העיכובים, אבל מה שלא בידינו - לדעת שזה הסדר ולקבל אותו באהבה.

הקב"ה מתפאר בישראל!
בהמשך הפרשה מתחילות המכות. במכת דם נאמר: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" (שמות ז, יז), ובמכת צפרדע: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ" (שם ח, ו). בנוגע למכת צפרדע, הזוהר אומר שעיקר המכה היו הקולות שהצפרדעים השמיעו. הקרקור היה בלתי נסבל. אמנם כתוב שהצפרדעים נכנסו לכל מקום, לא היה אפשר לאכול ובכל פינה היו צפרדעים, אבל עיקר הקושי היה הרעש הנוראי של הצפרדעים. הזוהר אומר שמצרים קיבלו את המכה הזאת בגלל שעניינם של ישראל הוא לדבר, להזכיר את ה'. עם ישראל קורא כל הזמן בשם ה', הוא משמיע את דבר ה' בעולם ללא הפסק. אני מבין שהזוהר מתכוון לומר שזה התפקיד של עם ישראל במשך כל הדורות. ייחודו של עם ישראל הוא בכך שישראל קוראים בשם ה', נושאים את שם ה' בעולם. כוחו של עם ישראל הוא בדיבור, קולו של יעקב נשמע במשך כל הדורות. מכוח הקול שכנסת ישראל נושאת, באה על המצרים מכה של קול, קול שמכביד מאוד עד שהמצרים כבר לא יכולים לסבול....
פרעה מבקש ממשה שיסיר את הצפרדעים, ומשה אומר לו: "הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה" (שם ה). מה זה הביטוי הזה, "התפאר עלי" - מסביר "הקדושת לוי", רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שמשה רבנו רוצה לומר שכבוד ה' מתגלה על ידי הצדיקים, בכך שצדיק גוזר והקב"ה מקיים. גם ב'אנעים זמירות' אנחנו מזכירים ביטוי דומה, "התפאר בי כי חפץ בי", הקב"ה מתפאר בנו, אנחנו אלה שגורמים ששמו יתגלה בעולם. ב'אנעים זמירות' כשהיינו מגיעים לקטע הזה, הרב צבי יהודה היה משמיע את המילים בקול, מוחא כפיים, "התפאר בי"! מופיעה פה סגולתם של ישראל, "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר" (ישעיהו מט, ג), "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (שם מג, כא). זה עניינם של ישראל לספר תהילת ה'. כבוד ה' מתגלה בעולם באמצעות ישראל, עם ישראל הוא כמו מרכבה לשכינה, הוא נושא את שם ה' ובלעדיו שם ה' לא היה נזכר בעולם. גם כאן, משה אומר לפרעה שיתפאר עליו, פה יתגלה הפאר של ה' על ידי ישראל. ישראל הם ראשית העולם, בשביל ישראל הקב"ה ברא את העולם כולו, והקב"ה מתפאר בצדיקים שמתפללים והקב"ה מקיים את בקשתם. הקב"ה מסיר את הצפרדעים על פי בקשתו של משה, וכבוד שמים מתגלה על ידי ישראל.
לא רק בצפרדעים היה סדר כזה, אלא בכל עשרת המכות. רבי לוי יצחק מלמד אותנו שביציאת מצרים אנחנו לא רואים רק את הגדולה האלוקית בלבד, אלא רואים את הגדולה האלוקית שמופיעה על ידי עם ישראל, על ידי משה רבנו. ישראל נושאים את הגדולה האלוקית בעולם.
בכל מכה יש שיעור מיוחד, במכות הראשונות לומדים את עצם מציאות ה' בעולם. המכות שאחריהן מראות שיש השגחה אלוקית ואת ההבדלה שבין ישראל לשאר העמים, כשאף לא אחד מישראל נפגע מהמכות, להראות שהקב"ה נמצא ומשגיח בארץ. המכות האחרונות מראות שאין מבלעדי הקב"ה, ההופעה האלוקית הולכת ומגלה שאין עוד מלבדו. עשר מכות שמראות את המציאות האלוקית, מראות את השליטה על המציאות כולה. שיעורים גדולים וכלליים, יש שיעור כללי בישיבה, יש שיעורים מצולמים בווידאו ומגיעים לקהלים רחבים יותר, ויש שיעורים לכל העולם, ושיעור כזה רק ריבונו של עולם יכול לתת. השיעורים האלו נעשים על ידינו, אשרינו שזכינו לכך.
אנחנו מתפללים שהקב"ה יחזיר אחרית כראשית, התקווה של האחרית היא לא רק כמו הראשית אלא אף יותר, התקווה שכבוד ה' יופיע בעולם בגאולה האחרונה היא שההופעה תהיה יותר עצומה ממה שהייתה בגאולה הראשונה. לא רק שישראל ימשיכו לשאת את שם ה' בעולם, אלא על ידם יתפשט שם ה' בכל העולם כולו. זאת המגמה של הגאולה האחרונה, ואנחנו נמצאים בשלבים שמביאים את הגאולה האחרונה. ימים גדולים מאוד, אשרינו שאנחנו חיים בדור הזה, בארץ ישראל, בתהליך של הגשמת דברי הנביאים. יש מעצורים, יש קשיים, אבל התהליך עצום ונפלא.
לדעת את גודל השעה ולדעת גם את מעלת האנשים שבדורנו. הדור שלנו הוא כנראה דור עם תפקיד מיוחד ומוטל עלינו לדעת את גודל השעה ואת גדלות הדור, לקבל את האחריות הגדולה ולראות את הזכות הגדולה שיש לנו. אשרינו.




^ 1.שנת תשע"ו



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il