ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- משפטים
- מדורים
- קול צופייך
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
מיד לאחר מתן תורה ויציאת מצרים התורה מתחילה לפרט את המצוות המעשיות בפרשת משפטים. המצווה הראשונה היא לשחרר עבד כעבור שש שנים. לשחרר אָמָה שמגיעה לבגרות או לשאת אותה לאשה עם זכויות מלאות כמו של כל אישה נשואה. כך ממשיכה פרשת משפטים לעסוק בעיקר בדינים שבין אדם לחברו.
הרמב"ן מסביר כי התורה מתחילה לפרט את ההלכות דווקא בעניין שחרור עבדים, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת עם ישראל ממצרים (שמות כא ב). כדי לומר לנו שהשחרור מעבדות הוא לא פעולה חד פעמית אלא דרך חיים שצריכה להיות בכל פרט ופרט.
גם המצווה לא ללחוץ את הגר שמוזכרת בהמשך הפרשה פעמיים, מקבלת חיזוק מהעובדה שהיינו עבדים במצרים. "וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כג ט). לכן אמר רבי אליעזר הגדול שהתורה הזהירה אותנו כל כך הרבה פעמים שלא להונות את הגר. יש אומרים שהזהירה 36 פעמים ויש אומרים 46 פעמים (בבא מציעא נט:).
שבת וחגים – למען האנשים המוחלשים
חמש פעמים כתוב בספר דברים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם". בכל המקומות הללו התורה עוסקת במצוות שקשורות לגר יתום ואלמנה, וכולן מוזכרות גם בפרשת משפטים. אפילו מצוות שַׁבַּת מוזכרת בפרשת משפטים כמצווה שנועדה להקל על החלשים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר " (שמות כג).
גם בספר דברים מוזכרת מצוות השַׁבַּת מהטעם הזה: "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". ומה הטעם למצווה? "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ". גם כאן ממשיכה התורה ומנמקת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה. עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה יד).
גם החגים מוזכרים, הן בפרשת משפטים והן בספר דברים, כמצוות שנועדו לשמח את הגר, היתום והאלמנה. "וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (דברים טז).
כשלומדים את ההלכות הללו מבינים כי אחת המטרות של הגלות הקשה במצרים הייתה לחנך אותנו כעם להיות רגישים לעבד ולאמה, לגר ליתום ולאלמנה. לאלה שאין להם מספיק כח לדרוש את מה שמגיע להם. לאלה שהחזקים נוטים לנצל בכוחם ובכספם הרב.
מתנות לעבד המשוחרר – זכר ליציאת מצרים
ישנם עוד שלושה מקומות נוספים בהם התורה מבקשת מאיתנו לזכור שהיינו פעם עבדים במצרים. הראשונה היא המצווה להעניק מתנות לעבד ולאמה שמשתחררים. אנו צריכים לזכור את זה כי זה ממש כמו שה' נתן כלי כסף זהב ושמלות לעם ישראל ביציאת מצרים. "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ" (דברים טו יג).
באופן הזה יוכל העבד המשוחרר להיכנס לחיים חדשים כבן חורין עם רכוש בסיסי וכלים שאיתם הוא יוכל לבנות את חייו. כך יש יותר בטחון שהוא לא ייפול חזרה לחיי עוני שעלולים להביאו להימכר בגניבתו כמו בפעם ראשונה. גם פה מחזקת התורה את האדון ואומרת לו: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם". (דברים שם טו).
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם - וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ
שתי הפעמים הנוספות בהן מוזכר הציווי " וְזָכַרְתָּ " נמצאות בתוך קבוצת מצוות שעוסקת ביחס הרגיש שצריכים אנו לתת ללווה עני שלא יכול להחזיר את החוב. "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ..." (דברים כד י), מצווה המוזכרת גם בפרשת משפטים (שמות כב כד).
מצווה נוספת המוזכרת שם היא המצווה שלא לעשוק את השכיר העני: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ: בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ..." (דברים כד טו). מצווה מיוחדת נוספת היא להקפיד הקפדה יתירה לערוך משפט הוגן לגר ליתום ולאלמנה "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה" " וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם". (שם יח). (גם מצווה זו מוזכרת בפרשתנו. - שמות כג א). בפסוקים הללו נמצאות גם מצוות לקט, שכחה ופאה שמיועדות לעזור לעניים.
ניצול עניים מביא גלות
המצוות הללו הם המצוות שמביאות את הגאולה ואם חלילה לא שומרים אותן כראוי – הן מביאות את הגלות. לא רק ביציאת מצרים מזהירים אותנו להיות רגישים לעבד ולאמה, לגר ליתום ולאלמנה. גם כשישראל גולים בחורבן בית ראשון הם מוזהרים ונכשלים בדיוק במצווה הזו. הם לא מקיימים את המצווה לשחרר עבדים ושפחות. "וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חָפְשִׁים, וַיִּכְבְּשׁוּם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת" (ירמיהו לד יז). התוצאה הנוראה היא גלות בבל וחורבן בית המקדש הראשון.
נחמיה מלמד איך מביאים גאולה
לעומת זאת, כשישראל שבים לארץ ישראל בתום שבעים שנות גלות, מתאר לנו נחמיה את תהליך התיקון הרוחני שעשירי ישראל עוברים בדיוק בנושא הזה. "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים" (נחמיה ה א). האחים היהודים העשירים קונים את שדותיהם של העניים, מלווים להם ולאחר מכן מעקלים את רכושם. משעבדים את ילדיהם העניים "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים" (שם ה).
נחמיה מספר על עצמו: "וַיִּחַר לִי מְאֹד כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי אֶת זַעֲקָתָם וְאֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה". הוא צועק על העשירים, מארגן להם הפגנה. "וָאֶתֵּן עֲלֵיהֶם קְהִלָּה גְדוֹלָה". ואחר כך דורש מהם: "הָשִׁיבוּ נָא לָהֶם כְּהַיּוֹם שְׂדֹתֵיהֶם כַּרְמֵיהֶם זֵיתֵיהֶם וּבָתֵּיהֶם וּמְאַת הַכֶּסֶף וְהַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר אֲשֶׁר אַתֶּם נֹשִׁים בָּהֶם" (שם ז-יב).
לאחר מאמץ רוחני לא קל העשירים מסכימים. "וַיֹּאמְרוּ נָשִׁיב וּמֵהֶם לֹא נְבַקֵּשׁ, כֵּן נַעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר אַתָּה אוֹמֵר וכו'...". נחמיה מחשק את הבטחתם בשבועה וגם אומר: "גַּם חָצְנִי נָעַרְתִּי וָאֹמְרָה כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים אֶת כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת הַדָּבָר הַזֶּה מִבֵּיתוֹ וּמִיגִיעוֹ וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵק. וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל אָמֵן וכו'..." (שם ז-יב). כך עושים גאולה.
מהלכות הלוואה
מי שלא מלווה לעני - נקרא בְלִיַּעַל
אחת המצוות שהתורה חוזרת עליהם באופנים שונים היא מצוות ההלוואה ופירעונה. בעיני התורה מי שלא מלווה לעני נקרא 'בְלִיַּעַל'. "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא" (דברים טו ט). הכינוי בְלִיַּעַל נזכר רק עוד פעם אחת בתורה, בהדחת יושבי עיר הנידחת לעבודה זרה (דברים יג).
הלכה זו נאמרה בהקשר לחובת שמיטת הכספים בסוף שנת השמיטה, וקובעת כי אם הלווה לא הצליח לעמוד בפירעון ההלוואה עד התאריך הזה, נמחקת הלוואתו. זוהי עוד הלכה שלצערנו איננו מקיימים אותה כיום כי איננו מלאים מספיק באהבת חברים, ובעזרה מספקת לעניים.
משכון בכבוד, ולא על מנת להציק
התורה מזהירה אותנו לא למשכן את כלי העבודה של הלווה. לקיחתם תמנע מהלווה אפשרות לעבוד ולהחזיר את ההלוואה. "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים כד ו). ובשולחן ערוך: "כלים שעושים בהם אוכל נפש שאמרו, היינו שעושים בו אוכל נפש ממש, כגון הרחיים והעריבות ויורות (סירים) שמבשלים בהם, וסכין של שחיטה וכיוצא בהם; ואם חבל - מחזיר על כורחו. הגה: אבל שאר כלי אומנות, כגון זוג של ספרים ופרות החורשות, מותר למשכנם" (חושן משפט סימן צז).
גם מה שמותר למשכן מהלווה צריך להיעשות בכבוד. "כִּי תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ: בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הָעֲבוֹט הַחוּצָה" (דברים כד י-יא). כל זאת כיוון שהמשכון לא נועד להציק לעני. "וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הָעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (שם יד).
לא לקחת ריבית ונשך
הלוואה לשם עזרה ולא לשם ניצול
מצוות רבות נאמרו במצוות הלוואה. שלוש פעמים התורה חוזרת ומצווה לא לקחת ריבית ונשך על ההלוואה. שההלוואה לא תהיה כלי בידי העשירים לשעבד את העניים ואת רכושם. אלא שתהיה הלוואה שמטרתה היא לסייע בידי העניים להיחלץ מעוניים.
"שאם יש לו שדה או כרם, לא תאמר לו: טול לך מנה ועשה מהם פרקמטיא וכתוב לי אפותיקי (שיעבוד) על שדך או על כרמך. למחר הוא מפסיד הפרקמטיא ואתה נוטל את שדהו או את כרמו. לכך כתיב 'לא תהיה לו כנושה" (שמות רבה משפטים לא).
אלוקים שומע את צעקת העניים
בפרשת משפטים התורה כותבת: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ: אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ: כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כב כד).
אלוקים מעיד בפנינו כי הוא שומע את צעקת הדל שהעשיר מתנכל לו. הוא לא מאחר לשלם לאלה שמנצלים את העניים. "כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים" (שמות שם).
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ
בספר ויקרא התורה מדגישה בפנינו כמה וכמה פעמים בכל פרשת בהר כי תפקידו של העשיר הוא לתמוך באחיו העני ולא לנצל את מצבו הקשה. "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ" (ויקרא כה לה).
מכאן באה ההלכה שאומרת כי עיקר צדקה היא ללמד אדם מלאכה. "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלוואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: והחזקת בו". (שו"ע יורה דעה - סימן רמט ו).
ריבית ועמלות מאנשים שלא גומרים את החודש
בפעם השלישית חוזרת התורה על איסור ריבית ושוב כופלת ומשלשלת את דבריה בברכה: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ: לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים פרק כג כ).
הדברים הללו אמורים להיות לנוכח פניהם של חברי הכנסת. בישראל לוקחים הבנקים כל שנה כ-23,000,000,000 שקל ריבית רק על הלוואות. בדרך כלל מאנשים שלא גומרים את החודש. שום היתר-עסקה לא תופס ברמות כאלה של ריבית. כל זאת מלבד 18,000,000,000 שקל עמלות שונות שהבנקים גובים מאזרחי ישראל כל שנה. ממש לא כמו שציוותה התורה.
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ
אחת המצוות הקשורות להלוואה היא: "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב כד). מסבירים האברבנאל והאלשייך כי המצוות הללו משלימות זו את זו. לפעמים המלווה לא מאיץ בלווה להחזיר את ההלוואה לא מחמת טוב לב, אלא בגלל שהוא שם עליו ריבית ונשך.
במקרה זה המלווה נהנה מהתארכות ההלוואה כיוון שבסופה הוא יגבה סכום נכבד על זמן ההמתנה שלו. ואם לא יהיה לעני לשלם הוא ייקח את רכושו. על כן התורה מזכירה את שתי המצוות יחד. אל תלחץ על הלווה אם אין לו. ואל תשים עליו ריבית ונשך.
החפץ חיים מסתתר מבעלי החוב
הגמרא אומרת: "כי אתא רב דימי אמר: מנין לנושה בחברו מנה, ויודע שאין לו, שאסור לעבור לפניו? תלמוד לומר: 'לא תהיה לו כנשה'. רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו: כאילו דנו בשני דינין, שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים" (בבא מציעא עה:).
מספרים על החפץ חיים שעם כל גדלותו בתורה היה מתפרנס מחנות מכולת שהייתה בבעלותו. וכמנהג הקניה בחנויות מכולת, חלק מהאנשים היו לוקחים מזון בהלוואה ומשלמים כשמגיעה משכורתם. על כן היו לחפץ חיים כמעט תמיד כמה וכמה בעלי חוב. והיה החפץ חיים משתדל במיוחד שלא לעבור על יד פתח ביתם. שלא יהיה להם כנושה. שמלבד מה שאין להם ממה לשלם, הם במועקה כשרואים את החפץ חיים עובר ליד ביתם ואין להם לשלם לו.
והחפץ חיים החמיר על עצמו בעניין זה. כיוון שכל האיסור להיראות לפני הלווה הוא רק כאשר הוא מתכוון להפחידו ולצערו. כפי שכתב הרמב"ם "אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו שלא יפחידו או יכלימו אע"פ שאינו תובעו" (הלכות מלווה ולווה פרק א ג). גם בספר 'החינוך' כתוב במצווה זו שאסור לעבור ליד הלווה "כדי לצערו".
על כן כתב בשו"ת באר משה (ח"ח) כי אם המלווה והלווה גרים באותה שכונה או מתפללים באותו בית כנסת, אין צריך המלווה לעבור דירה או לעבור לבית כנסת אחר. שהרי לא מתכוון לצערו או להפחידו (ועיין לחם משנה שם, שאומר כי מלשון הרמב"ם משמע שמעבר ליד הלווה אסור, אם כי אין בו איסור דאורייתא כמו איסור הנגישה עצמה).
יכול לעבור על איסור זה כמה וכמה פעמים
בשולחן ערוך כתוב: "אסור ללווה לקחת הלוואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלווה ממה לגבות חובו; ואם עושה כן (הלווה) נקרא רשע. וכשהמלווה מכיר את הלווה שהוא בעל מידה זו, מוטב שלא ללוותו ממה שילווהו ויצטרך לנגשו אחר כך ויעבור בכל פעם משום 'לא תהיה לו כנושה'" (חושן משפט סימן צז סעיף ד).
מכאן למדו חכמים כי הלווה עלול לעבור על איסור 'לא תהיה לו כנושה' פעמים רבות, גם אם מדובר בהלוואה יחידה. שבכל פעם שהמלווה שואל את הלווה על הלוואתו הוא עובר על איסור זה. לכן, כשהוא רואה שהלווה מנצל את ההלוואה לבזבוז ולא לבניין מחודש של ביתו ורכושו - לא מלווים לו.
כשיש ספק – מותר לשאול
בשולחן ערוך כתוב: "אסור לנגוש את הלווה לפרוע, כשיודע שאין לו, ואפילו להיראות לו, אסור, מפני שהוא נכלם בראותו למלווה ואין ידו משגת לפרוע" (חושן משפט סימן צז סעיף ב). מכל זה משמע שכשיש למלווה ספק אם יש ללווה לשלם או לא, מותר לתובעו. וכן כתב הסמ"ע: "לא תתבע ממנו בחזקה אם אתה יודע שאין לו" (ס"ק א'). משמע, שאם יש למלווה ספק – מותר לשאול את הלווה אם יש לו להחזיר או לא.
הקשה המנחת חינוך (סז) מדוע מותר לשאלו. הרי זו שאלה בספק איסור תורה. וכל ספק בדאורייתא נפסק בדרך כלל לחומרא. מדוע אם כן בעניין זה מקלים בספק? וענה כי זו תקנה לעולם. שאם לא נתיר למלווה לתבוע בספק, "ברוב לא יתבענו", כי אין אדם יודע מטמנותיו של חברו. אינו יודע אם הבית שהוא גר בו הוא על שמו. וכמה הוא באמת חייב לאחרים. על כן התירה תורה כאן. משום תקנת המלווה והלווה בזה. שאם לא יתירו לו לתבוע גם בספק – ימנעו העם להלוות זה לזה.
עוד אפשר לומר כי השאלה של המלווה ללווה אם יש לך או לא, אינה איסור "נושה". שהרי ראינו לעיל כי כל האיסור הוא "לא תתבע ממנו בחזקה", ואם הוא שואל אותו בנחת אין בזה ספק תורה כלל.
להזכיר - מותר בנחת
ישנם מקרים בהם אדם הלווה כסף לחברו וחושש שחברו שכח את החוב. או שאדם השאיל לו איזה ספר או כלי עבודה ויש לו ספק שמא חברו שכח להחזיר. במקרה כזה, מותר להזכיר לו ואין בזה חשש של "לא יהיה לו כנושה". שהרי כתב רש"י על איסור זה: "לא תתבענו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו, אל תהי דומה עליו כאילו הלוויתו, אלא כאילו לא הלוויתו, כלומר לא תכלימהו" (שמות פרק כב). ובזה ששואל בנחת אין בו הכלמה כלל (כסף הקדשים).
מתי אסור לנשות גם בעשיר?
האיסור בתורה הוא על עני. "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" וגם כמה פסוקים קודם התורה אומרת "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". וכתב שם רש"י שאסור לענות כל אדם, בין עני בין עשיר, "אלא שדיבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם".
גם כאן עיקר האיסור הוא בעני שלווה ומציקים לו יותר ממה שמציקים לעניים. ובמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק כב) כתוב שאסור לנשות גם בעשירים: "אין לי אלא עני, עשיר מנין? תלמוד לומר: עִמָּךְ. אישה מנין? תלמוד לומר: אֶת עַמִּי. אם כן למה נאמר אֶת הֶעָנִי? (אמר הקב"ה:) ממהר אני ליפרע על ידי עני יתר מן העשיר".
יש לשאול איך שייך אצל העשיר לא תהיה לו כנושה. הרי אם יש לו רכוש אז אין איסור לא תהיה לו כנושה? ותירץ בעל ה'אבני אזל' כי לפעמים גם לעשירים יש קשיי נזילות. ויש להם נכסים רבים אבל אין להם אפשרות למכור אותם בשעה זו. במקרים כאלה אם יש למלווה אפשרות להמתין עם חובו כדי שהעשיר לא יאלץ למכור את נכסיו בהפסד, הרי הוא מקיים את המצווה.
האם אפשר לוותר על חוב כמעשר כספים?
יש שואלים: אם אדם רואה שאין לחברו במה לשלם, האם מותר לו לוותר על החוב ולהחשיב אותו מעשר כספים. התשובה על כך היא בוודאי שכן. שאין לך צדקה גדולה מזו. שהרי התורה לימדה אותנו להקל על בעל החוב שנאלץ ללוות כדי לקיים את עצמו ומשפחתו. וציוותה לוותר על החוב בסוף שנת השבע. וציוותה עלינו להקל מעליו גם בצד הנפשי שלא לעבור לידו. ואם המלווה לוקח את החוב ממעשר הכספים שלו הרי שעשה חסד גדול עם בעל חובו. (ראה גיטין לא).
מסדרים לבעל חוב
לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל
התורה מצווה אותנו שלא לתת לעני על חשבון העשיר. "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט טו). לומר לך שצריך לשמור גם על זכויותיו של העשיר. ואם הלווה לא מוכן לשלם ויש לו במה – כופין אותו לשלם. אם אין לו לשלם במזומן – משלם ברכושו. אמנם לא לוקחים את כל רכושו ולא מכניסים אותו לבית האסורים כמנהג הנוכרים. אלא מסדרים לבעל החוב אפשרות לחיות בצורה שיוכל לעבוד ולשלם את חובו.
ישנה עוד תקנת גאונים להשביע את הלווה אם יש לו והוא מבריח את רכושו מהמלווה. (רמב"ם הלוואה ב'). אך לא משתמשים בה בכל מקרה, אלא לפי ראות עיני הדיין.
האם לוקחים מבעל חוב גם את המקרר?
אמנם מדרכי החסד לא להפיל את הלווה לגמרי, אלא מסדרין לבעל חוב. "אומרים ללווה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש; ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומיטה לישב עליה, ומיטה ומצע הראויים לו לישן עליהם" (חושן משפט צז כג). ונותנים לו כלי עבודה, אם "היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושתי מגרות" וכד'" (שם).
יש שאלה האם היום לוקחים מהלווה גם מקרר ומכונת כביסה, שלא נזכרו בשולחן ערוך, או שהם נחשבים כיום כדברים בסיסיים שמשאירים אצלו. כתב בשו"ת מנחת יצחק בשאלה דומה כי לקחת מוצרי יסוד אלו "נראה בעיני העולם כעניין אכזריות". וצריך הדיין לעשות לפנים משורת הדין בענין זה ולהשאיר את המקרר אלא אם כן הוא מרגיש שהלווה מבריח את רכושו "דאז בוודאי יקוב עליו הדין את ההר" (חלק ה סימן קכא).
ויהי רצון שיתקיים בנו: "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים טו ד). אמן ואמן.
שתי מובאות:
1. אחת המטרות של הגלות הקשה במצרים הייתה לחנך אותנו כעם להיות רגישים לעבד ולאמה, לגר ליתום ולאלמנה. לאלה שאין להם מספיק כח לדרוש את מה שמגיע להם
2. בישראל לוקחים הבנקים כל שנה כ-23,000,000,000 שקל ריבית רק על הלוואות. בדרך כלל מאנשים שלא גומרים את החודש. שום היתר-עסקה לא תופס ברמות כאלה
סיפורים על הרב זצ"ל
נרו ממשיך להאיר
זה סיפור שנשלח אלינו בימים אלה ממש, וזה לשונו: לפני שלוש שנים השתתפתי בסעודת "אמנים" שעשו בקהילה. אחת הנשים, שהייתה בהיריון מתקדם, סיפרה סיפור. היו להם ארבעה ילדים ותקופה ארוכה לאחר מכן לא הצליחה להיפקד. היא קראה באחד הספרים "אביהם של ישראל", שפעם באה אל הרב זצ"ל אשה עקרה, והרב הציע לה להדליק נרות שבת משמן במשך ארבע שבתות ובע״ה תיפקד. כך עשתה ונפקדה. חברתי החליטה לנסות אף היא, וב״ה לאחר השבת הרביעית נפקדה.
אבל כאן הסיפור רק מתחיל. באותה תקופה למדה אתי אישה חרדית שהיו לה שני ילדים, בני 9 ו-10. היא סיפרה שכבר שנים היא מנסה להיכנס להיריון, אך ללא הצלחה. אביה נפטר, ובכל פעם שחלמה עליו קיוותה שאולי החלום מבשר שהגיעה העת והיא תיפקד, אבל בכל פעם התאכזבה מחדש.
לאחר ששמעתי את הסיפור בסעודת ה"אמנים" הצעתי לאותה אשה בהתרגשות לעשות כעצת הרב הצדיק. לפני כשנה היא כתבה לי מייל: ״אמנם לא אחרי ארבע שבתות, אבל גם כשאני לא בבית בשבת אני לא מוותרת ומדליקה גם לרב נר שמן. ב״ה אני בשבוע ה-39..״. נולדה לה בת ב״ה. זה לא מכבר היא כתבה לי: ״הנר ממשיך לדלוק״, והפעם מדובר בתאומים בע״ה.
ומעניין לעניין באותו עניין. את השיעור לפרשת "שמות" השנה הקדיש הרב שמואל אליהו שליט"א למצוות פרו ורבו. הרב דיבר בו בין השאר על חשיבות עידוד הילודה ומניעת הפלות. והנה, כמה ימים לאחר השיעור סיפר לרב אחד מזקני צפת, שהגיעו אליו בני זוג שלהם ארבעה ילדים, האשה בהיריון והם רוצים לעשות הפלה. הרב ניסה לשכנע אותם ולהסביר להם כמה שזה לא טוב ולא כדאי, וברקע פעל הרדיו על רשת "מורשת". בדיוק אז התחיל שיעורו השבועי של הרב, שכאמור עניינו היה חשיבות הבאת ילדים. בני הזוג התחילו לשמוע את השיעור, האזינו לו רוב קשב ולא זזו משם עד סיומו.
כנראה שהדברים על חשיבות מצוות פרו ורבו והבאת ילדים שבו את לבם, כי עוד באותו ערב הם הודיעו לאותו רב שהם החליטו לוותר על ההפלה וללדת את ילדם החמישי. ברכה והצלחה.
תשובה כהלכה
נער הגון . האם נער שעובד ומרוויח כסף צריך להפריש מעשר כספים? אם כן, למי יש לתת בעדיפות ראשונה את הכסף?
צריך להפריש. הטוב ביותר הוא לתת לעני שאתה מכיר, שאין לו כלל, באזור מגורך. אם אינך מכיר, תן רק למישהו שאתה יודע שהוא נותן לעניים הגונים ולא לעמותה.
אין הקלה לילדים . האם אפשר להקל בגן ילדים לשתול בחצר בשנת שמיטה פרחים בחצאי בקבוקים מלאים חול כשהפיה למטה ומנוקבת?
לא.
צמיחה מחודשת . יש לי עץ בגינה שהתייבש. האם אפשר לגזום אותו מהגזע שיצמח מחדש בשנת שמיטה?
אפשר לגזום אותו אחרי השמיטה. אבל אם לא תגזמו הוא ימות לגמרי – מותר לגזום בשינוי
מודעה
לעילוי נשמת יצחק בן מזל רוזה ואסתר בת שושנה, שנהרגו בתאונת הדרכים ליד קרני שומרון. תנצב"ה .
מה המשמעות הנחת תפילין?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בצורת ד'?
איך נהנים כשעובדים קשה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
פריחת הגאולה!
נס בלב ים - הנס ויום הזיכרון שלו
מה אומרים לנו הסימנים של ראש השנה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
