ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר אהבה
- הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה
~~
~
פֶּרֶק רְבִיעִיהנחת התפילין | |
מקום ההנחה | |
א הֵיכָן מַנִּיחִין הַתְּפִלִּין? שֶׁלָּרֹאשׁ - מַנִּיחִין אוֹתָן עַל הַקָּדְקֹד, שֶׁהוּא סוֹף הַשֵּׂעָר שֶׁכְּנֶגֶד הַפָּנִים, וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁמֹּחוֹ שֶׁלַּתִּינוֹק רוֹפֵס בּוֹ. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן אוֹתָן בָּאֶמְצַע, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ בֵּין הָעֵינַיִם. וְיִהְיֶה הַקֶּשֶׁר בְּגֹבַהּ הָעֹרֶף, שֶׁהוּא סוֹף הַגֻּלְגֹּלֶת. | א שֶׁכְּנֶגֶד הַפָּנִים - לכיוון הפנים, מעל המצח. שֶׁמֹּחוֹ שֶׁלַּתִּינוֹק רוֹפֵס בּוֹ - המקום הרך בגולגלתו של התינוק בחודשים הראשונים של חייו. |
ב וְשֶׁלַּיָּד - קוֹשֵׁר אוֹתָהּ עַל שְׂמֹאלוֹ עַל הַקִּבּוֹרִית, וְהוּא הַבָּשָׂר הַתָּפוּחַ שֶׁבַּמַּרְפֵּק שֶׁבֵּין פֶּרֶק הַכָּתֵף וּבֵין פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ, שֶׁנִּמְצָא כְּשֶׁהוּא מְדַבֵּק מַרְפְּקוֹ לִצְלָעָיו, תִּהְיֶה תְּפִלָּה כְּנֶגֶד לִבּוֹ, וְנִמְצָא מְקַיֵּם "וְהָיוּ הַדְּבָרִים... עַל לְבָבֶךָ" (דברים ו,ו). | ב קוֹשֵׁר - לאחר שמניח את התפילין על הקיבורית, מהדק אותה בכריכת הרצועה על היד, ובכך מסתיימת הנחת תפילין של יד. וקשירת המשך הרצועה על האצבע (לעיל ג,יב) היא כדי שתהיה קשירה תמה, אך אינה הכרחית (שו"ת קנט). רבנו מתאר הנחת תפילה של יד ואחריה של ראש, אך אינו מדבר על כריכת הרצועות על היד. הַבָּשָׂר - השריר. שֶׁבַּמַּרְפֵּק - שם העצם שהקצה האחד שלה הוא פֶּרֶק הַכָּתֵף - מקום חיבור הזרוע אל הגוף, והקצה השני הוא פֶּרֶק הַזְּרוֹעַ - המרפק. תְּפִלָּה - יחיד של תפילין. |
ג הַמַּנִּיחַ תְּפִלָּה שֶׁלַּיָּד עַל פַּס יָדוֹ אוֹ שֶׁלָּרֹאשׁ עַל מִצְחוֹ - הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה כָּאֱגוֹז - אֵין בָּהּ מִצְוָה כְּלָל. אִטֵּר מַנִּיחַ תְּפִלִּין בִּימִינוֹ, שֶׁהִיא לוֹ כִּשְׂמֹאל. וְאִם הָיָה שׁוֹלֵט בִּשְׁתֵּי יָדָיו - מַנִּיחַ אוֹתָהּ בִּשְׂמֹאלוֹ, שֶׁהִיא שְׂמֹאל כָּל אָדָם. וּמְקוֹם קְשִׁירַת הַתְּפִלִּין וּמְקוֹם הַנָּחָתָן מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לְמָדוּם. | ג פַּס יָדוֹ - כף ידו. דֶּרֶךְ הַמִּינוּת - כפירה בקבלת המסורת, כגון דרכם של הקראים, "מפני שהולך אחר פשטי המקראות לפי דעתו" (פה"מ מגילה ד,ז), ומפרש את "בין עיניך"' ואת "על ידך" כפי הפשט הנראה לו. אִטֵּר - שמאלי. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה - כפי ששמעו איש מפי רבו במסורת שבעל פה כיצד להבין את דברי המקרא (ק'). |
הברכה וסדר ההנחה | |
ד תְּפִלָּה שֶׁלָּרֹאשׁ אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁלַּיָּד, וְשֶׁלַּיָּד אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת שֶׁלָּרֹאשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי מִצְווֹת, זוֹ לְעַצְמָהּ וְזוֹ לְעַצְמָהּ. וְכֵיצַד מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן? עַל שֶׁלָּרֹאשׁ מְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל מִצְוַת תְּפִלִּין', וְעַל שֶׁלַּיָּד מְבָרֵךְ 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין'. | ד לְהַנִּיחַ - מסורת אחרת (ראה שו"ע או"ח כה,ז): "לְהָנִיחַ". |
ה בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהִנִּיחַ אַחַת מֵהֶן. אֲבָל אִם הִנִּיחַ שְׁתֵּיהֶן - מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת, 'לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין', וְקוֹשֵׁר שֶׁלַּיָּד תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁלָּרֹאשׁ. וּכְשֶׁהוּא חוֹלֵץ - חוֹלֵץ שֶׁלָּרֹאשׁ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ שֶׁלַּיָּד. | ה מְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחַת - כי "עניין שתי המצוות - עניין אחד הוא... עניין הזיכרון: 'למען תהיה תורת ה' בפיך'" (שו"ת רפח). וְקוֹשֵׁר שֶׁלַּיָּד תְּחִלָּה - כולל קשירה על האצבע (לעיל ג,יב). |
ו מִי שֶׁבֵּרֵךְ 'לְהַנִּיחַ תְּפִלִּין' וְקָשַׁר תְּפִלִּין שֶׁלַּיָּד - אָסוּר לוֹ לְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ לְהָשִׁיב שָׁלוֹם לְרַבּוֹ, עַד שֶׁיַּנִּיחַ שֶׁלָּרֹאשׁ. וְאִם סָח - הֲרֵי זוֹ עֲבֵרָה, וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה שְׁנִיָּה, 'עַל מִצְוַת תְּפִלִּין', וְאַחַר כָּךְ מַנִּיחַ שֶׁלָּרֹאשׁ. | ו לְסַפֵּר - לדבר. |
ז תְּפִלִּין - כָּל זְמַן שֶׁמַּנִּיחָן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, אֲפִלּוּ חָלַץ וְלָבַשׁ מֵאָה פְּעָמִים בַּיּוֹם. וְכָל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן קֹדֶם עֲשִׂיָּתָן; לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל הַתְּפִלִּין שֶׁלַּיָּד אַחַר הַנָּחָה עַל הַקִּבּוֹרִית קֹדֶם קְשִׁירָה, שֶׁקְּשִׁירָתָן זוֹ הִיא עֲשִׂיָּתָן. | ז קְשִׁירָה - הידוק אל הזרוע לאחר ההנחה. |
ח כְּשֶׁחוֹלֵץ אָדָם תְּפִלָּיו לְהַצְנִיעָן בַּכְּלִי - לֹא יַנִּיחַ שֶׁלַּיָּד מִלְּמַטָּה וְשֶׁלָּרֹאשׁ מִלְּמַעְלָה, מִפְּנֵי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה לְלָבְשָׁן יִפְגַּע בְּשֶׁלָּרֹאשׁ תְּחִלָּה, וְנִמְצָא שֶׁמַּנִּיחָהּ וּמוֹצִיא שֶׁלַּיָּד, לְפִי שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין שֶׁלָּרֹאשׁ קֹדֶם שֶׁלַּיָּד, וְאָסוּר לוֹ לָאָדָם לְהָנִיחַ מִצְוָה וְלַעֲבֹר מִמֶּנָּה לְמִצְוָה אַחֶרֶת, אֶלָּא מִצְוָה שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ שֶׁלָּאָדָם בַּתְּחִלָּה - בָּהּ הוּא מִתְעַסֵּק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לְהַנִּיחַ שֶׁלַּיָּד לְמַעְלָה, כְּדֵי שֶׁיִּפְגַּע בָּהּ תְּחִלָּה וְיִלְבַּשׁ עַל הַסֵּדֶר. | ח לְהַצְנִיעָן - לשמרן. יִפְגַּע - יפגוש. וְנִמְצָא שֶׁמַּנִּיחָהּ - משאיר את התפילה של ראש בתוך התיק ואינו לובש אותה. שֶׁמַּנִּיחָהּ - בצד מתוך הרגל ללבוש של יד תחילה, ועובר על האיסור להעביר על המצוות (ע"פ ר"ח יומא לג,ב; ק'). |
קדושת התפילין | |
ט כְּלִי שֶׁהֱכִינוֹ לְהַנִּיחַ בּוֹ תְּפִלִּין, וְהִנִּיחָן בּוֹ - נִתְקַדֵּשׁ, וְאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּדִבְרֵי חֹל. הֱכִינוֹ וְלֹא הִנִּיחַ בּוֹ, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ בּוֹ עֲרַאי וְלֹא הֱכִינוֹ - לֹא נִתְקַדֵּשׁ, וַהֲרֵי הוּא חֹל כְּמוֹת שֶׁהָיָה. וְאָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַתְּפִלִּין, בֵּין בָּרְצוּעָה בֵּין בַּתְּפִלָּה עַצְמָהּ, אֲבָל תּוֹלֶה הוּא אֶת הַכִּיס שֶׁהַתְּפִלִּין מֻנָּחִין בּוֹ. | ט אָסוּר לִתְלוֹת אֶת הַתְּפִלִּין - לתלות אותם על וו וכדומה, שזה הוא גנאי. |
זמן ההנחה | |
י זְמַן הַנָּחַת תְּפִלִּין - בַּיּוֹם, לֹא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מִיָּמִים יָמִימָה" (שמות יג,י); "חֻקָּה" (שם) זוֹ - הִיא מִצְוַת תְּפִלִּין. וְכֵן שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֵינָן זְמַן תְּפִלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיוּ לְךָ לְאוֹת" (שם יג,ט; ושם: וְהָיָה לְךָ), וְשַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים הֵן עַצְמָן אוֹת. וּמֵאֵמָתַי זְמַן הַנָּחָתָן? מִכְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה אֶת חֲבֵרוֹ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת וְיַכִּירֵהוּ, עַד שֶׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה. | י שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ, מִיָּמִים יָמִימָה". וְיָמִים טוֹבִים - "ראשון ושביעי של פסח, וראשון ושמיני של חג הסכות, וביום חג השבועות, ובאחד לחודש השביעי - הן הנקראין ימים טובים" (יום טוב א,א). ובשבתות וימים טובים אסור להניח תפילין (פה"מ עירובין י,א; ביצה א,י). הֵן עַצְמָן אוֹת - בשבת נאמר: "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ, כִּי אוֹת הִיא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם... בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם" (שמות לא,יג יז); וימים טובים כדברי רבנו: "הרי נאמר בהם 'שבתון' (ויקרא כג,כד; כג,לט)" (יום טוב א,ב), כיוון שכולם נקראו "שבתות ה'" (ויקרא כג,לח). |
יישוב הדעת ושמירת הגוף | |
יג כָּל הַפָּטוּר מִקְּרִיַּת שְׁמַע - פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין. קָטָן שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁמֹר תְּפִלָּיו - אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין, כְּדֵי לְחַנְּכוֹ בַּמִּצְווֹת. חוֹלֵי מֵעַיִם, וְכָל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁמֹר אֶת נְקָבָיו אֶלָּא בְּצַעַר - פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין. וְכָל הַטְּמֵאִין כֻּלָּן - חַיָּבִין בַּתְּפִלִּין כַּטְּהוֹרִין. מִצְטַעֵר, וּמִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וּמְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו - פָּטוּר מִן הַתְּפִלִּין, שֶׁהַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין אָסוּר לוֹ לְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן. כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה, וּלְוִיִּים בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמְרִים שִׁיר עַל הַדּוּכָן, וְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַעֲמָדָן בַּמִּקְדָּשׁ - פְּטוּרִים מִן הַתְּפִלָּה וּמִן הַתְּפִלִּין. | יג הַפָּטוּר מִקְּרִיַּת שְׁמַע - נשים ועבדים וקטנים, חתן הנושא בתולה, מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, המשמר את מתו והחופר קבר למת (קריית שמע ד,א ג). חוֹלֵי מֵעַיִם - הזקוקים להתפנות לעתים קרובות, ועלולים אף להפיח בהן. לִשְׁמֹר אֶת נְקָבָיו - להתאפק. מִצְטַעֵר - סובל, כלומר חולה. שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה - דעתו אינה מיושבת, כגון אדם שדרכו לילך עם התפילין כל היום, ויש שעות שהוא מוטרד ביותר. כֹּהֲנִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה - פטורים משום שעסוקים במצוה. ונוסף על כך, אסור להם להניח תפילה של יד בשעת העבודה, משום שהיא חוצצת בין בגדיהם לבין בשרם, אבל תפילה של ראש מותר להם להניח אותה (כלי המקדש י,ו). שִׁיר עַל הַדּוּכָן - בשעת הקרבת קרבנות הציבור. וְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁעַת מַעֲמָדָן - מעין שליחים של עם ישראל העומדים בזמן הקרבת קרבנות הציבור (ראה שם ו,א), ש"הייתה כוונתם ומטרתם ההתעסקות בעבודה ותפילה, ואינם עוסקין בעסקי עצמן, ותהיה דעתם ומחשבתם בקרבנות" (פה"מ תעניות ד,ב). |
יד חַיָּב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִלָּיו כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלָיו, שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד, שֶׁקְּדֻשָּׁתָן גְּדוֹלָה מִקְּדֻשַּׁת הַצִּיץ, שֶׁהַצִּיץ אֵין בּוֹ אֶלָּא שֵׁם אֶחָד, וְאֵלּוּ יֵשׁ בָּהֶן אֶחָד וְעֶשְׂרִים שֵׁם שֶׁלְּיוֹ"ד הֵ"א בְּשֶׁלָּרֹאשׁ, וּכְמוֹתָן בְּשֶׁלַּיָּד. | יד הַצִּיץ - ראה ביאור תפילה יד,ט. |
טו תְּפִלִּין צְרִיכִין גּוּף נָקִי*, שֶׁיִּזָּהֵר שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה כָּל זְמַן שֶׁהֵן עָלָיו. לְפִיכָךְ אָסוּר לִישַׁן בָּהֶם שְׁנַת קֶבַע, וְלֹא שְׁנַת עֲרַאי, אֶלָּא אִם הִנִּיחַ עֲלֵיהֶן סוּדָר וְלֹא הָיְתָה עִמּוֹ אִשָּׁה - יָשֵׁן בָּהֶן שְׁנַת עֲרַאי; כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ בֵּין בִּרְכָּיו וְהוּא יוֹשֵׁב וְיָשֵׁן. טז1 הָיוּ תְּפִלָּיו כְּרוּכִין בְּיָדוֹ - מֻתָּר לִישַׁן בָּהֶם אֲפִלּוּ שְׁנַת קֶבַע. | טו גּוּף נָקִי* - בכ"י ק' נוסף "כֶּאֱלִישָׁע", והוא "אלישע בעל כנפיים" הנזכר בתלמוד (בבלי שבת מט,א). הִנִּיחַ עֲלֵיהֶן סוּדָר - מטפחת (פה"מ שבת ג,ב), כדי להצניע את התפילין דרך כבוד. וְלֹא הָיְתָה עִמּוֹ אִשָּׁה - שלא ישכח וישמש את מיטתו (להלן כא). שְׁנַת עֲרַאי - שינה קלה. וְהוּא יוֹשֵׁב - שיושב על הקרקע, כדרכם. טז1 כְּרוּכִין - שלאחר חליצתם כרכם על ידו. |
טומאה, ערווה, משא ותשמיש | |
כג לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ; וַאֲפִלּוּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלַּמֵּת אוֹ שֶׁלַּקֶּבֶר צָרִיךְ לַחֲלֹץ תְּפִלָּיו, עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְלֹא יִלְבַּשׁ אָדָם תְּפִלִּין עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ וְיִלְבַּשׁ בְּגָדָיו. הַנּוֹשֵׂא מַשּׂוֹי עַל רֹאשׁוֹ - חוֹלֵץ תְּפִלִּין שֶׁלָּרֹאשׁ עַד שֶׁיָּסִיר הַמַּשּׂוֹי. אֲפִלּוּ מִטְפַּחַת אָסוּר לְהַנִּיחַ עַל הָרֹאשׁ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תְּפִלִּין, אֲבָל צוֹנֵף הוּא מִצְנַפְתּוֹ עַל תְּפִלָּיו. | כג בְּבֵית הַקְּבָרוֹת - מפני שהוא מקום טומאה. אֲפִלּוּ מִטְפַּחַת - אפילו משא קל כמטפחת. מִצְנַפְתּוֹ - כובע בד של כל אדם (כס"מ). וכובעו של הכהן נקרא מצנפת, וכך הוא לובש תפילין של ראש (כלי המקדש י,ו). |
משמעות הנחת התפילין | |
כה קְדֻשַּׁת תְּפִלִּין - קְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה הִיא, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁתְּפִלִּין עַל רֹאשׁוֹ שֶׁלָּאָדָם וְעַל זְרוֹעוֹ, הוּא עָנָו וְיָרֵא, וְאֵינוֹ נִמְשָׁךְ בִּשְׂחוֹק וּבְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְאֵינוֹ מְהַרְהֵר בְּמַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת, אֶלָּא מַפְנֶה לִבּוֹ לְדִבְרֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹתָן עָלָיו כָּל הַיּוֹם, שֶׁמִּצְוָתָן כָּךְ הִיא. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַב, תַּלְמִיד רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ, שֶׁכָּל יָמָיו לֹא רָאוּהוּ שֶׁהָלַךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תּוֹרָה אוֹ בְּלֹא צִיצִית אוֹ בְּלֹא תְּפִלִּין. | כה שִׂיחָה בְּטֵלָה - שיחה סתמית, שאין בה לא מצוה ולא עברה, כסיפורי ההמון: היאך נבנה הארמון וכיוצא בזה (פה"מ אבות א,טז). "אמרו על רב, תלמיד רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם" (דעות ב,ד). |
כו אַף עַל פִּי שֶׁמִּצְוָתָן לְלָבְשָׁן כָּל הַיּוֹם, בִּשְׁעַת תְּפִלָּה יָתֵר מִן הַכֹּל; אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיַּת שְׁמַע בְּלֹא תְּפִלִּין - כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ תְּפִלִּין - עוֹבֵר בִּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה, שֶׁהֲרֵי בְּאַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת צִוָּה עַל תְּפִלִּין שֶׁלָּרֹאשׁ וְעַל תְּפִלִּין שֶׁלַּיָּד. וְכָל הָרָגִיל בַּתְּפִלִּין - מַאֲרִיךְ יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "יי עֲלֵיהֶם - יִחְיוּ" (ישעיה לח,טז). | כו כְּאִלּוּ מֵעִיד עֵדוּת שֶׁקֶר בְּעַצְמוֹ - שהרי הוא קורא את הפסוקים בלי לעשות את מה שנאמר בהם. הָרָגִיל בַּתְּפִלִּין - כמתואר בהלכה הקודמת. והשגחת ה' על האדם היא לפי גודל דבקותו בהקב"ה (מו"נ ג,נא). שֶׁנֶּאֱמַר יי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ - מי שנושאים עליהם את שם ה' בתפילין, יחיו (רש"י מנחות מד,ב). |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר אהבה.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה (43)
הרב אחיקם פרייליך
13 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ג'
14 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ד'
15 - הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ה'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – מפעל משנה תורה הלכות תפילה ונשיאת כפיים ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תפילה ונשיאת כפיים – מפעל משנה תורה הלכות תפילה ונשיאת כפיים ח'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
