ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיחת מוצאי שבת תצוה התשע"ה

השמחה והאחדות

כיצד "מרבין בשמחה"? ,שמחה על ידי אמונה , שמחה על ידי אחדות , אחדות למרות ההבדלים , סיבת עיכוב הגאולה.
מוקדש לרפואת
ישראל בן גיטל פעסל
לחץ להקדשת שיעור זה
כיצד "מרבין בשמחה"?
קראנו את פרשת תצוה ופרשת זכור. אומרת הגמרא: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט.). כמו שכאן ממעטים כך כאן מרבים, אך ישנו הבדל: לגבי מיעוט שמחה חז"ל נתנו לנו הדרכה כיצד למעט בשמחה, לא בונים בניה של שמחה, לא נושאים נשים, לא עושים משא ומתן של שמחה (שו"ע תקנא, ב). אך משנכנס אדר לא אמרו לנו איך מרבים בשמחה. כאשר מגיעים שלושת השבועות מתחילים אנשים לשאול שאלות רבות: האם מותר לקנות בגדים, האם מותר ללכת לים, האם מותר לראות סרטים ואיזה סרטים, האם מותר לנגן שירים לילדים בגנים, האם מותר לערוך טיול לירושלים - אבל משנכנס אדר אף לא אחד בא לשאול איך מרבים בשמחה.
הגמרא במסכת שבת (ל:) אומרת שרצו לגנוז את ספר קהלת, כיוון שיש שם דברים שסותרים זה את זה. כתוב מצד אחד: "ושִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" (קהלת ח, טו). ומצד שני כתוב: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, ב). מצד אחד יש מקום לשמחה, ומצד שני אין מקום. וזו סתירה קשה כיוון שזו לא שאלה פרטית, אלא שאלה כללית של התייחסות לחיים. האם יש להסתכל על החיים באופן אופטימי, לזרום בשמחה עם החיים, לראות את הטוב את מעלות העולם, או להיות רציני כבד, לדעת שהעולם מלא קשים והתמודדויות. לדעת שהאדם צריך להיות במתח שלא ליפול ולהיכשל. להיות ביקורתי כדי שלא יטעה בדרכו. אומר הרב שוודאי לא רצו לבטל את ספר קהלת מכל וכל. אי אפשר לגנוז את דברי קהלת בן דוד. אלא רצו לגנזו לעתיד לבא, שאז תהיה יותר הבנה בעמקות, ויוכלו להבין את הדברים. (עין איה שבת פרק ב, פט) והגמרא מתרצת שאין סתירה. על שמחה של מצווה נאמר: "ושִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה". ועל שמחה שאינה של מצווה נאמר: "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". שמחה בענינים שאינם של מצווה אינה שמחה אמיתית, זו שמחה חולפת, ואחר שהיא עוברת מרגישים ריקנות. שמחה של הנאות חולפות זו שמחה שאינה מתקימת. אבל שמחה של התרוממות נפש, של התקדמות רוחנית,שמחה של תורה ומצווה זו שמחה אמיתית שאינה פוסקת. אדם עלה והתקדם ועשה עוד מצווה, הוא התחבר יותר לריבונו של עולם, זו שמחה משובחת.

שמחה על ידי אמונה
המהר"ל בגבורות ה' אומר שאמונה זו שמחה. כאשר אדם מאמין פותחים לו שערי גן עדן. כמו שכתוב: "פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים " (ישעיהו כו, ב), דרשו חז"ל: שומר אמונים - שאומר אמנים (שבת קיט:) מי שאומר אמן בכובד ראש עם כוונה הוא מבטא אמונה. שערי גן עדן הוא מקום התענוג, מקום ישוב הדעת. לאדם מאמין יש משענת, הוא נשען על ריבונו של עולם, הוא בטוח, ואין שום דבר בעולם שיכול לגרום לו צרה, כי הקב"ה הוא מנהיג את הכול. הוא בוטח בקב"ה "והַבּוֹטֵחַ בַּה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" (תהלים לב, י). הבוטח באמונה שלמה הוא חי, פותחים לו שערי גן עדן, הכוונה שהוא חי באווירה של גן עדן.
המהר"ל מביא מהיכן רואים שהאמונה זה דבר גדול. הקב"ה אמר למשה לדבר אל הסלע, וכאשר ישראל הכעיסו אותו הוא הכה את הסלע ובא לידי כעס ואמר: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" (במדבר כ, י). כעס זה הגיע מפני שלא היתה אמונה, שנאמר: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי" (שם יב) ואז לא היתה שמחה, ומשה איבד את שלוות הנפש והגיע לידי כעס. מכאן לומד המהר"ל שאם משה היה מאמין היה שמח, ואם היה שמח לא היה מאבד את הביטחון ולא היה מגיע לכעס. מכאן שאמונה מביאה לישוב הדעת, ביטחון ושמחה.
ה"מסילת ישרים" (פרק יט) אומר שסעיפי אהבת ה' הם: שמחה דבקות וקנאה. אהבת ה' ויראתו הם ביטויי האמונה וכאשר אדם הוא ירא ואוהב אז ממילא הוא שמח. האמונה מביאה את האדם להרגשת שלמות, ושמחה מגיעה כאשר האדם מרגיש שלם, אבל כאשר יש חיסרון יש צער. האדם הבטל בפני השלמות האלוקית ובוטח בה' הוא נהיה הכי שלם שאפשר. אין שמחה יותר גדולה מהאמונה והדבקות בה'. אם כן על ידי ריבוי אמונה נקיים את דברי חז"ל משנכנס אדר מרבים בשמחה. ומתוך שמחת החג והשמחה בניסים האמונה מתגדלת, ומתוך כך הולכת ומתרבה השמחה.

שמחה על ידי אחדות
עוד דבר המביא את האדם לשמחה זה להיות ביחד, לא להיות לבד. הרב כתב מאמר "לך כנוס את כל היהודים":
בימי הפורים האלה, בשעות קשות הללו שיסורים מקיפים וממלאים את כלל ישראל, הגוי כולו, צרות רבות מבחוץ. ויותר גדולה היא הצרה מפני הצרות הפנימיות שלנו, מפני שנשבת שלום הבית אצלנו, שלום בית ישראל. נזכר נא את הימים הללו ומאורעותיהם כמו שהם כתובים לפנינו במגילת אסתר, אשר ברוח הקודש נאמרה. ורוח הקודש עומד הוא ממעל לכל חליפות העתים ומלמעלה שלכל שינויי התכסיסים של הדורות. והאמרה הנצחית של: "לך כנוס את כל היהודים" (אסתר ד, טז). היא מוכרחת להחיות אותנו עוד הפעם, ולרוממנו מכל שפלותינו. אבל בודאי כאן ישאל מי שיודע לשאול, וגם מי שאינו יודע לשאול: היתכן, עכשיו, אתה אומר "לך כנוס את כל היהודים"? כיצד תכניס בכפיפה אחת, במסגרת אחת את כולם, את כל סיעותיהם ואת כל מפלגותיהם, כיצד ישובו העצמות הפזורות על פני כל בקעת הגלות הרחבה... איך שאחים נהפכים זה נגד זה לזאבים ולנחשים, ואיך זה תאמר: "לך כנוס את כל היהודים"? אמנם כל האומר ששקר בדה המן הרשע באמרו: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" (אסתר ג, ח) אינו אלא טועה. באמת מפוזר ומפורד הוא העם האחד, אבל בכל זה עם אחד הוא. ושמא תאמר איך יתכן שיהיו שני הפכים בנושא אחד, עם אחד מצד אחד ומפוזר ומפורד מצד השני? אל תתמה על החפץ. ישנם פלאים בעולם. והעם הזה שכל עמידתו בעולם מרופדת היא בפלאי פלאות, אמת הדבר שמחלתנו הגדולה, מחלת הגלות... אבל "נצח ישראל לא ישקר" (שמואל א טו, כג). הגלות עם כל נוראותיה מוכרח שקץ יבא לה... וסוף כל סוף עם אחד אנחנו ועם אחד נהיה, ועוד הפעם יקום ישראל, באמרתו הנצחית של: "לך כנוס את כל היהודים".
אבל עוד הפעם הקושיא גדולה היא ועומדת על דרך הגאולה כקיר ברזל ואבן נגף. הרי סוף כל סוף הפיזור והפירוד אוכל אותנו בכל פה. אף אתה אמור לסתם המקשה הלזה, כי כשם שהרפואה העצמית של הפרט משתמשת היא כבר למעשה לחשוף מעיינות של עצמה ושל בריאות מתוך האדם עצמו, מנפשו אל נפשו, מתוך הנפש הבלתי ידועה, הטמירה ומכוסה כל כך עד שהאדם עצמו אינו מכיר את מהותו, מפני שידוע הוא שהמחלות הנפשיות ותוצאותיהן הגופניות, אינן מקננות אלא בצד הזיבורית של האדם (הצד החיצוני, הנמוך), וזהו הצד הידוע שלו, דוקא הצד הפומבי והמפורסם שלו. אבל הצד הגנוז שלו, הצד הבלתי ידוע שלו, הוא תמיד מלא אומץ, מלא חיים וכח, ומאוצר בריאותו הגנוזה יש סיפוק רב, להשפיע על הצד הידוע והפומבי שלו. (מאמרי הראי"ה א עמ' 155)
כמו שהאדם הפרטי צריך לשאוב כוחות מתוך הצד הפנימי, העליון, הבריא שלו, ומתוך כך יתגבר על כל הקשים והחולשות החיצוניות, כך גם ציבור. גם הרב צבי יהודה היה אומר: מהיכן ניקח את הכוחות? מתוכנו. יש לנו כוחות פנימיים וצריך להאמין בהם. בתוך תוכנו אנו מאוחדים, נשמה אחת לנו. וצריך לחדור פנימה ולהוציא את הכוחות החוצה ולגלותם.

סיבת עיכוב הגאולה
המחלוקת זו החומה שמונעת את תהליך הגאולה. המחלוקות הן לכאורה לשם שמים. כולם רוצים שעבודת ה' תהיה באופן השלם, שכולם יהיו עובדי ה'. כאשר רואים עובדי ה' בדרך מסוימת יש החושבים שדרכם מסוכנת וצריך להזהיר מפניהם. ואם כך כיצד ניתן לאחד את הכוחות כאשר כל אחד חושב שדרכו היא הנכונה, ורק בדרכו אפשר להגיע לעבודת ה' הנכונה. צריך להבין שבציבור יש גוונים, וככל שהציבור יותר גדול יש יותר גוונים. בחוץ לארץ התרגלנו שכל קהילה חיה לעצמה ובסך הכל בתוך הקהילה יש אותה אווירה והגוונים אינם רבים. אך ככל שהציבור גדל גדלים הגוונים. וכך צריך להיות שהרי כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה (ירושלמי ברכות ט, א). מוכרח להיות שיהיו גוונים בהשקפות ובהבנות בין אנשים. לא התרגלנו לחיות חיי ציבור לאומיים של עם שלם שצריך לעבוד יחד את ריבונו של עולם למרות ריבוי הגוונים שבתוכו. עץ ככל שהוא גדל יותר, אף שיש לו גזע אחד, הענפים מתרחקים אחד מן השני. כמובן שגם באומה צריך להיות כח מרכזי שמרכז ומכוון אותה, שלא תהיה התורה כשתי תורות. מנהיגות כמו של משה רבנו, שידע להלך לפי רוחו של כל אחד ואחד. הנהגה הכוללת את כולם. כדי להתקדם לגאולה יש להכיר בזה שיש הבדלים, ויש לשוחח אחד עם השני. וכאשר משוחחים מגלים שהמשותף גדול, והמפריד בקצוות. וכל אחד יכול לשמור על יחודיותו, וזה מעשיר את העם בהופעתו.
בתפילה אנו אומרים: "מקבץ נדחי עמו ישראל", ולאחר שיהיה קיבוץ גלויות אנו אומרים: "השיבה שופטינו כבראשונה". גם בסנהדרין יהיו ויכוחים, ויגיעו לידי מסקנות בדברים העיקריים ובדברים שאינם לעיכובה ניתן להמשיך. אין בעיה שזה יתפלל בנוסח כזה וזה בנוסח כזה, ו"מיניה ומיניה יתקלס עילאה" (סוטה מ.). בכל בית דין ישנם ויכוחים ואם דנים בדיני נפשות הויכוחים גדולים מאוד. אם אחד מכריע שדינו של אדם המורשע מוות והשני חושב שאם ידונו אותו למוות זה מעשה רציחה, אחד חושב שיש לפוטרו והשני אומר אתה מרחם על אכזרים וזה יביא לרציחות נוספות. יושבים ומביאים ראיות לכאן או לכאן ובסוף מגיעים לידי מסקנה, והמיעוט לא יכול לומר: אם כך אני פורש אלא הוא מקבל אחריות והולך לפי הרוב. צריך להתרגל להסתכלות הזו. לא כל אחד עומד במקומו ולא מסוגל לעבוד כצוות. לצעירים קשה לקבל דברים אלו וגם לי לפעמים היה קשה לקבל את הנהגתו של הרב צבי יהודה שהתנהג בחיוב רב כלפי אנשים רחוקים. אך אמרתי כנראה הרב יודע מה הוא עושה. וככל שמתבגרים מסתכלים בצורה יותר כוללת ויותר מבינים. כמו שכתוב: אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה.

אחדות למרות ההבדלים
הסתכלות זו לא אומרת שצריך להתפשר. אפשר לעמוד על העקרונות ולחשוב שהדרך שהוא מבין היא הצודקת, ויכול להילחם עליה, אבל עם זה לדעת שיש משותף, לדעת לעשות הבחנה בין המבדיל למשותף. יש הרבה משותף. לדוגמה: כל הציבור הדתי שרוצה לשמור תורה ומצוות, כל הרבנים שבהגדרה הם שומרים תורה ומצוות, מאמינים ביסודות התורה וכולם עושים לשם שמים. ויש ביניהם הבדלים או משום שהאופי שלהם שונה, או משום שזה פוגש ציבור שונה ועליו לדעת איך לכוון אליו. לדוגמה: זה שגר בישוב דתי יש לו סגנון שונה מזה שגר בעיר מעורבת שבשפלה. הדבר הכי חשוב שצריך לעשות הוא: לשוחח, ולראות במה ניתן לעבוד יחד, ובמה שלא כל אחד יעבוד לעצמו. לפני כשלוש שנים בערב יום ירושלים, התקיים כנס של רוב רבני הציונות הדתית. היו רבנים בקצוות שאמרו אם אלו באים אנו לא. ניסינו לומר להם: כמו שאתם חושבים שאלו לא ראויים כך הם חושבים עליכם. אלו אמרו: איך נשב עם רבנים קיצונים קצרי אופק שדיבורם מרחיק אנשים. ואלו אמרו איך נשב עם רבנים פתוחים פשרנים. לא הצלחנו להביא את כולם, אך הבאנו את רובם. אנו נשארים באותן העמדות, נתנגד לפינוי ישובים ונקרא לחיילים לסרב פקודה. אנו תקיפים, אנו שואפים לשלמות התורה ושלמות הארץ, כפי שלמדנו בבית מדרשנו. אך למדנו בבית מדרשנו גם שצריך לעבוד בצוותא. זה עניינו של פורים, "לך כנוס את כל היהודים". שמחה היא מאחדת, על ידה כל המתחים מתפוגגים. ניתן לראות ביישוב, לפעמים ישנם מתחים, וכאשר מגיע פורים מתחבקים זה עם זה, מתרוממים מעל הקטנות ושוכחים את כל הפרודים.
בימים אלו צריך לאמץ מבט זה, ולסלק את קליפת עמלק שהיא קליפת המחלוקת. הגר"א אומר: שיש חמישה מיני ערב רב, ובעלי המחלוקת הם הגרועים מכולם והם הנקראים עמלקים ואין בן דוד בא עד שיכלו מן העולם (אבן שלמה יא, ח). אנו מאמינים שריבונו של עולם אחד ועם ישראל אחד, ומי שעושה מחלוקת הוא מפריד את האחדות האלוקית. ספר חרדים (פרק ז) אומר: שענף מאחדות ה' זה אחדות ישראל. אם היינו זוכים, כל המפלגות הדתיות היו עובדות יחד והיה בזה קידוש ה' עצום, וכוחם היה כפול ומכופל. צריך לשאוף לאיחוד עם ישראל נגד הגויים הרוצים לפגוע בנו. יש לשאוף לאחד את כל הרוצים לשמור על הזהות היהודית, ואחר כך להמשיך ולאחד את כל עם ישראל. בעזרת ה' שנזכה לזה. שבוע טוב פורים שמח.




^ 1.. שנת תשע"ה.
עוד בנושא תצוה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il