ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
אל תפספסו! סופ"ש הכנה לימים הנוראים מבית אתר ישיבה
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך אחרי מות

ממות בני אהרן ועד פרשת העריות

בקרבתם לפני ה'

*סדרן של פרשיות *מה בין טיטוס הרשע לבני אהרן הצדיקים? *פרשת העריות *'אמך' ו'אשת אביך' *ולא תקיא הארץ אתכם *סגירת מעגל
מוקדש לרפואת
ינון דוד בן טובה גיטל
לחץ להקדשת שיעור זה
סדרן של פרשיות
סיימנו את פרשות שמיני תזריע ומצורע המדברות על איסורי אכילה של בעלי חיים מסוימים, על טומאת נבלות ושמונת השרצים, על טומאת היולדת, והצרעת, הזיבה ובעל הקרי, הנידה והזבה. והנה כעת, לאחר ששמעו ישראל על מקורות הטומאה השונים, מתחילה פרשה חדשה - פרשת אחרי מות.
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" 1 .
לפי דברי הפתיחה הללו, פרשתנו נאמרה אחרי מותם של נדב ואביהוא. על מה נסוב הציווי שלאחר מכן? מהפסוקים הראשונים קשה לדעת, שכן בכל הפרשה לא נזכר כלל יום הכיפורים. אמנם לקראת סופה נאמר "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" 2 , אבל לא מצוין כל תאריך. היינו מצפים שיהיה כתוב 'בחודש השביעי בעשור לחודש יבוא אהרן' וכו', אבל זה לא כתוב. יש כאן הסתרה מכוונת שצריך לעמוד על משמעותה 3 .
לאחר שני הפסוקים הראשונים בפרשה, בא פרק שלם שעוסק בסדר עבודת יום הכיפורים ולאחר מכן באות כמה פרשיות מעניינות: שחוטי חוץ, איסור אכילת דם, כיסוי הדם ופרשיית העריות. לכאורה מתאים היה לחלק את הפרשה לשני חלקים: סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים - מקומה בפרשת שמיני לאחר הסיפור על מות בני אהרן, ופרשיית העריות - מקומה בפרשת קדושים לאחר הציווי על הקדושה והפרישות מן העריות.
הביטוי "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ" הפותח את פרשתנו הוא ביטוי רב עצמה, מצד אחד הוא מחבר אותנו ללוח הזמנים וממקם את פרשתנו אחרי מות בני אהרן, ומצד שני הוא מבטא את עניינו המיוחד של יום הכיפורים בו עסוקה הפרשיה שלאחריו. פרשת אחרי מות באה כאמור אחרי פרשות שמיני תזריע ומצורע, פרשות המוקדשות לדינים שונים של טומאה וריחוק מלפני ה' - מצורע משולח מחוץ לשלושה מחנות, הנידה היא מנודה, היא פורשת מבעלה, וכן הלאה. אבל יחד עם זאת בתורת הצרעת חבוי גם מימד של קירבת ה', צרעת הבתים באה דווקא בארץ ישראל, אין דבר כזה בית מנוגע בחוץ לארץ 4 , דווקא כשאנו נמצאים בארצנו בהרמוניה ויש לנו יחס של קירבה עם ריבונו של עולם, אז "וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" 5 , הקב"ה מגדיל את השגחתו עלינו, ואנו נמדדים ונבחנים בצורה שלמה יותר. כשאיננו אוהבים מישהו, הוא לא מעניין אותנו, אבל כשמדובר במישהו שהוא קרוב לליבנו, כל מעשה טוב שהוא עושה מרחיב את ליבנו וכל מעשה אחר מצער אותנו. אנחנו מזדרזים לשאול: מה אתה עושה? למה עשית את זה? זה שייך לעולם שלנו, זה פוגע בנו. בדומה לנגעי הבתים, כל דיני הטומאה שניתנו לנו בפרשות שמיני תזריע ומצורע, עם כל זה שהן מסמלות את הריחוק מלפני ה', דווקא בהן ניתן לראות את ההקפדה האלקית המדוקדקת על טהרתם של ישראל מתוך חיבתו אליהם, וכביטוי לכך מיד לאחר פרשיות הטומאה באה פרשתנו העוסקת בסדרי היום המקודש בשנה, יום שכולו קרבת ה'.

מה בין טיטוס הרשע לבני אהרן הצדיקים?
בפרשתנו יש מדרש 6 מופלא:
"אמר הקדוש ברוך הוא: לא יהיו בניו של אהרן דומין למטהו שנכנס יבש ויצא לח, טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וחרבו שלופה בידו, גידר את הפרוכת ויצאת חרבו מלאה דם, נכנס בשלום ויצא בשלום, ובניו של אהרן נכנסו להקריב ויצאו שרופים, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן'".
אהרן נכנס אל הקודש כשבידו מטה, המטה נכנס יבש ויצא לח, "וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" 7 , אבל בניו של אהרן, ה' ירחם, הם נכנסו להקריב ויצאו שרופים, "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'" 8 . ולהבדיל, טיטוס הרשע נכנס לקודש הקודשים בעזות שפלה ונוראה וטימאו, ואף על פי כן נכנס בשלום ויצא בשלום. איך אפשר להבין את ההנהגה האלקית הזו, הלוא טיטוס היה רשע שברשעים, כל המציאות שלו היתה טומאה נוראית. הגמרא במסכת גיטין 9 מתארת את מעשה הנבלה שעשה בתוך הקודש פנימה, "טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת", היש לך מעשה נבלה גדול מזה?!
על דברי חז"ל הללו אומר רבי יצחק שמלקיש 10 , מגדולי רבני גליציה, דבר נפלא, וזו לשונו 11 :
"על כן נראה לי דהמדרש כלל הענין הנ"ל במתק לשונו ונעימת שפתיו להבין דרכי ה' ומשפטיו. וזה, כי לאשר נפש הצדיק שואפת למקורה העליון, ולכן בבואה לבית קודש הקדשים, מקום השראת השכינה בשפע רב, מתרפקת על דודה, ובחרדת קודש תדבק בשרשה, ואין יכולה להפרד ולהשאר עוד במעון הגו העכור, אשר היא בתוכו".
כשאדם נכנס לבית הכנסת, עליו להרגיש כיצד יראה של רוממות עוטפת אותו, הלוא הוא נכנס כעת אל הקודש, "בְּבֵית אֱלֹקִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ" 12 . אם אדם לא מרגיש כיצד זה פועל עליו, אז הוא נתון בבעיה. אומר רבי יצחק, כשהצדיק נכנס למקום שיש בו השראת שכינה, נפשו יוצאת, "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ" 13 , נפשו לא מסוגלת להישאר כבולה בתוך הגוף, היא מרגישה שהגוף מגביל ומצמצם אותה מלפרוץ קדימה.
"לא כן נפש הרשע הרחוקה מה' ואין לה קישור עמו, כליונה וכוספה לחיות על האדמה ימים רבים, להיות בחברת גופה ולהתענג עמו. מה לו אם הוא יבוא פנימה אל מקום השראת השכינה אם הוא במישרים יתהלך, ואינו חרד מקדושת ה' והדר גאונו.
ולזה הקדים המדרש 'אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו', מהו ויתר וקפץ, הרצון בזה כי מגודל החרדה ויראת רוממות ה' יתברך, הנפש קופצת ממעונה ומקומה להדבק במקורה. אמר הקב"ה: לא יהיו בניו של אהרן דומים למטהו".
אצל הרשע, כל הכיסופים מתחילים ונגמרים בגבולות העולם הזה. מטה אהרן, כשהוא נכנס למקדש, הוא התפעל, הוא לא יכול היה להישאר אדיש אל מול הקודש, לכן הוא פרח. מדובר במטה יבש שלא היתה בו שום לחלוחית של חיים, אבל כיון שמדובר במטהו של אהרן, מציאות הקודש הפיחה בו חיים.
בניו של אהרן, אומרים חז"ל במדרש, היו דומים למטהו. גם הם התפעלו מן הקודש.
"ואין הכוונה על דרך ההשתוממות והפלא, אך לבאר ההבדל שבין בני אהרן, שהיו צדיקים גמורים, ולכן נתדבקו במקורם העליון מפני פחדם ויראתם את ה', לבין טיטוס הרשע שהיה ליבו לב אבן, ובלתי מרגיש כמטה, ולכן נכנס בשלום ויצא בשלום, ואין שוטה נפגע".
כשבני אהרן נכנסו אל הקודש, "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'" 14 , נפשם יצאה אל ה'. הם היו צדיקים כל כך גדולים עד שגבולות הגוף לא יכלו לעמוד עוד בפרץ ולעצור את השתוקקותם האדירה לה'.
מנגד עומדת אישיותו השפלה של טיטוס הרשע. טיטוס הרשע נכנס פנימה אל הקודש ולא הרגיש כל רגש של התפעלות, מדרגת הטומאה שלו הביאה אותו לידי שפלות כזו, שאפילו מטהו של אהרן היה בעל מדרגה גבוהה יותר.
טיטוס נכנס אל הקודש ויצא ממנו, והדבר לא הותיר בו שום רושם. הבעיה כאן היא לא של הקודש, הבעיה כאן היא בגברא, יש כלל 'אין שוטה נפגע' 15 , טיטוס הוא שוטה, הוא לא שייך אל הקודש ולכן הוא לא נפעל ממנו.
"אבל בני אהרן יצאו שרופים, שהתדבקו נפשותם במקורם ושורשם, הדא הוא דכתיב 'אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'', כמבואר למעלה".
נדמה לי שבדברים הנפלאים הללו של רבי יצחק שמלקיש, רמוז עניינה של כל הפרשיה שלפנינו. פרשיית סדר העבודה מוקדשת לביאה אל הקודש, "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ" 16 , לא מוזכר בה יום הכיפורים אלא ברמז אף על פי שכל הפרשיה עוסקת ביום הכיפורים, כי מה שחשוב כעת להזכיר זה שכניסה אל הקודש דורשת הכנה ראויה, לא בכל עת ניתן לבוא אל הקודש, צריך להתכונן. אדם שנכנס אל הקודש צריך לדעת מהן המגבלות של העולם החומרי שהוא נמצא בו, מנגד מהו הגודל של המציאות האלקית, ולבסוף עליו לזהות היכן היא נקודת החיבור, מתי ראויה הנשמה הישראלית להיכנס אל הקודש מבלי להיפגם. לא להיות כמו בני אהרן שהדבקו בשורשם ועלו למעלה, אלא להתגדל ולהתפעל ויחד עם זאת להישאר שייכים לעולם הזה. יש כאן שיעור יסודי שמברר כיצד אנו נדרשים להדבק בקב"ה.

פרשת העריות
מתוך ההקדמה היסודית הזו אנו מגיעים לפרשת העריות המופיעה מיד לאחר סדר עבודת יום הכיפורים. פרשת העריות עוסקת לכאורה בהרחקות, אך אם נעמיק בה מעט נראה שלא זה עיקר עיסוקה. הפרשיה פותחת בפסוק שתוכנו חוזר על עצמו הרבה פעמים בתורה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" 17 .
קודם כל יש לדעת את הנתון הבסיסי, צריך להכיר שיש אלקות בעולם, שיש מנהיג לבירה. לאחר מכן באה הדגשה משולשת של הכרה נוספת הנדרשת מאתנו: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" 18 . עלינו להכיר בהבדלה שקיימת בין אומות העולם לכנסת ישראל. זו אותה נקודה שדיברנו עליה בפרשיה הקודמת, ההבדל שבין בני אהרן לטיטוס זהו ההבדל המהותי שקיים בין הנשמה הישראלית ובין נשמת הגוי. לאחר שלמדנו בפרשיה הקודמת כיצד באים אל הקודש ומתקרבים אל הקב"ה באה פרשיית עריות ומלמדת אתנו כיצד יש לקיים את הקרבה אל הקודש בחיי היומיום, במקדש המעט שבבנין הבית הפרטי של כל אחד מישראל.

'אמך' ו'אשת אביך'
האיסורים הראשונים בפרשת העריות הם:
"עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ לֹא תְגַלֵּה אִמְּךָ הִוא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ: עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה עֶרְוַת אָבִיךָ הִוא" 19 .
הכפילות שבשני הפסוקים הללו מעוררת שאלה. חז"ל 20 אומרים שהמושגים 'אביך' ו'אמך' הם מושגים שאולים, "אין אביו אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: 'הלא הוא אביך קנך'; ואין אמו אלא כנסת ישראל, שנאמר: 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'". כאן, בפרשה שלנו, אנו פוגשים שני כינויים 'אימך' ו'אשת אביך'. ניתן לומר שהכתוב בא לחדש שאשת האב אסורה גם אם היא לא אמך, זה הפשט לכאורה, אבל הזוהר הקדוש 21 לוקח את זה למקום אחר לגמרי, וזו לשונו:
"כתיב 'משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו' (משלי י, א), תוגת אמו ודאי? חמי מה כתיב 'בן חכם ישמח אב', בעוד דהאי בר אזיל בארח מישר והוא חכימא, ישמח אב (כלל), דא מלכא קדישא לעילא, ישמח אב סתם.
אשתכח האי בר בארחא תקלא, מה כתיב? 'ובן כסיל תוגת אמו', תוגת אמו ודאי דא כנסת ישראל" 22 .
כלומר כשאדם הולך בדרך הישר אז הוא משמח את הקב"ה, וכשחלילה הוא סוטה מדרך הישר, אז הוא מסב עוגמת נפש לכנסת ישראל. הזוהר הקדוש 23 ממשיך ומבאר מה משמעות הכתוב "עֶרְוַת אֵשֶׁת אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה", וכה דבריו:
"'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאן 'אשת אביך'? אמר רבי שמעון: הא תנינן, כל מילוי דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא... והאי קרא הכי הוא: 'אשת אביך' - תאנא כל זמנא דמטרוניתא אשתכחת במלכא וינקא לך, אקרי 'אמך', השתא דאתגליא עמך ואתרחקת מן מלכא, 'אשת אביך' אתקרי. אנתו היא דמלכא קדישא לא אתפטרת בתרוכין מניה, אנתתיה היא ודאי, כמה דכתיב: 'כה אמר ה' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה' (ישעיה נ, א), אלא ודאי אנתו היא דמלכא אף על גב דאתגלייא, ועל דא פקיד עלה תרי זמני: חד, כד יתבא במלכא בזווגא חד ואתקרי 'אמך', דכתיב 'ערות אמך לא תגלה', לא תעביד דיתרחקון דא מן דא ותשתלח על חובך, כמה דכתיב: 'ובפשעכם שלחה אמכם' (שם). וחד, כד היא בגלותא עמך ואתגלייא מהיכלא דמלכא ואתקרי אנתו דמלכא, אף על גב דאתרחקת מניה, לא תעביד בגין דתעדי מבינך וישלטון בך שנאך ולא תסתמר עלך בגלותא, הדא הוא דכתיב: 'ערות אשת אביך לא תגלה'. מאי טעמא? בגין כי ערות אביך הוא, אף על גב דאתרחקת מן מלכא, אשגחותא דמלכא בה תדירא ובעיא לאסתמרא לקבלה יתיר ולא תיחוב לגבה" 24 .
כשכנסת ישראל קשורה לריבונו של עולם, אז פשוט שהיא אמא שלך, פשוט שהיא האומה שלך, אבל עלינו לדעת שגם כשהאמא רחוקה עד כדי כך שהיא נקראת "אשת אביך", גם כשהאמא יוצאת לגלות, עדיין היא נקראת אמא.
לאור דברי הזוהר הקדוש אנו מבינים שפרשת העריות היא בעצם המשך ישיר של קרבת האלקים שנבנתה בעבודת הקודש של הכהן הגדול ביום הכיפורים. כשאנחנו קרובים אל ה', אז אנחנו מחברים בין אמא לאבא, כשהילדים בסדר, כשהילדים צדיקים, יראי שמים ובעלי מידות טובות, אז גם ההורים שלהם בהרמוניה. אבל כשיש ילד שמתחיל להפריע, לסטות מן הדרך, זה יוצר חיכוך ומתיחות בין ההורים. הרבה מריבות בין הורים מתחילות בדברים הנוגעים לחינוך הילדים.
כשכנסת ישראל מקבלת את חייה מהקב"ה, אז היא מסוגלת להעביר את השפע הזה לבניה, אבל כשיש ניתוק, כשכנסת ישראל נמצאת בגלות, אז אין לה במה לפרנס את בניה, לא פרנסה רוחנית ולא פרנסה ממשית. לא לחינם אנחנו קוראים את פרשת העריות במנחה של יום הכיפורים. אמנם בתוספות במסכת מגילה 25 מובא טעם אחר, "לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום, לפיכך צריך להזכירם שלא ייכשלו בהם", אבל נדמה לי שמתוך דברי הזוהר הקדוש אנו מגיעים לעומק גדול יותר. ביום הכיפורים אנחנו קוראים את פרשת העריות, כי פרשת העריות מחזירה אותנו ל'אמך' ו'אשת אביך', ומלמדת אותנו שככל שנהיה קרובים יותר לקב"ה, החיבור בין אמא לאבא יהיה שלם יותר.

ולא תקיא הארץ אתכם
פרשיית העריות מסיימת בשלושה ציוויים חמורים:
"וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה': וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא" 26 .
מי שנופל חלילה בעריות עלול מתוך כך להידרדר לשפל נוראי, העברה למולך, משכבי זכור ומשכבי בהמה, דברים נוראים ביותר.
הציוויים כאן הם פרטיים, אבל צריך להבין אותם גם במושגים של עם. יש תקופות שבהן אנחנו מסורים ביד האומות, ביד אנשים שמשולים לחמורים, זו מדרגה פחותה ביותר, מעין משכבי בהמה. כשעם ישראל נתון תחת שלטון זר הוא נאלץ להשתעבד לבהמיות של החיים.
"אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם" 27 .
יש ביטוי מיוחד שחוזר כאן פעמיים, תחילה הוא מופיע ביחס לגויים, "וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ", ואחר כך באה פניה לעם ישראל, "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ". אדם מקיא כשהוא אוכל משהוא לא טוב והקיבה לא מעוניינת לקבל אותו. לגוף יש מנגנון פנימי שיודע לשמור על עצמו וכשהקיבה מרגישה שיש דבר שהיא לא יכולה להכיל אותו, אז היא פולטת אותו החוצה.
גם לארץ ישראל יש מנגנון פנימי כזה, היא מסוגלת להכיל את הגויים עד גבול מסוים, אבל ברגע שהגוי עובר את הגבול, ארץ ישראל פולטת אותו החוצה. מדובר במנגנון מיוחד שיודע להבחין בין גוי ליהודי, הלוא כך נאמר ביחס לישראל, "וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". כשמדובר בעם ישראל זה לא עובד ככה, וגם אם הארץ תיאלץ בסופו של דבר להקיא את ישראל חלילה, היא תקיא באופן אחר.
בהקשר זה כותב חתנו של מרן החפץ חיים, רבי אהרן הכהן 28 , בספרו "פרחי אהרן" 29 , דבר נפלא:
"'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם', יש להבין מדוע חזר הכתוב שתי פעמים 'ותטמא הארץ', וכמו כן עוד פעם 'ותקיא הארץ את יושביה'.
והנה בספרא (אות קמח-קנ) דריש: 'ותטמא הארץ' - מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלו. 'ותקיא הארץ את יושביה' - כאדם שמקיא את מזונו. ולהלן: 'כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ' - מלמד שהארץ מטמאה על ידי הדברים האלו. 'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' - מלמד שהארץ חייבת גלות על ידי הדברים האלה.
נראה מדבריהם ז"ל ששני עניינים המה: לפעמים ארץ הקדושה מקיאה את אנשי העבירה שבה, ולפעמים היא מתחייבת גלות על ידם.
והענין הוא ככה, שבזמן שאומות העולם יושבים עליה, אם כי רשעתם וחטאתם תגדל מאוד עד לשמים יגיעו, בכל זאת הארץ הקדושה לא משתייכת אליהם ולא תסבול עבורם. ועם הגדשת סאת עוונם שתטמא הארץ בעבורם, אזי תקיאם מעליה ובזה תטהר מזוהמתם, יען כי הארץ הקדושה לא נועדה לאומות העולם ולא לחבל נחלתם נוצרה.
ולזאת יקרה כמה פעמים אשר בני אומות העולם יוסיפו להיאחז בארץ הקודש למרות הנהגתם הפושעת וחטאתם כי כבדה, באשר כי כל ישיבתם ואחיזתם בארץ הקודש היא רק ארעית ובלתי קבועה, וכל זמן שלא הגיעה זכות אחרים להיאחז בארץ הקודש, יותר טובים והגונים מהם יוסיפו להיאחז בה, כמו שמצינו אצל העמים הקדמונים מלפני כניסת ישראל לארץ, שלמרות תועבותם ופשעם רבות בשנים עוד לפני ביאת ישראל לארץ, הוסיפו להתנחל בה עד שבאו ישאל לארץ, שאז גורשו ונשמדו ממנה בפקודת ה' שהבטיח אחוזתם לבני אברהם יצחק ויעקב, אולם כאשר ישראל נתיישבו בארץ הקודש והחלו לחטוא ולפשוע בה', אז לא סבלה אותם הארץ הקדושה ונגלו ממנה עשרת השבטים מקודם, בגבור חטאתם, ואחר כך שארית היושבים בארץ יהודה וירושלים, והארץ הקדושה נשארה שממה ועזובה 'בחינת גלות' משך שבעים שנה, כדבר ה'.
וכל זה למה? יען כי על ידי פשע עם הנבחר זרע ישראל אשר הרבו לפשוע, קלקלו גם את הארץ הקדושה הנועדה להם ורק בשבילם על פי ה', ולזאת דרשו חז"ל (בספרא שהבאנו) על 'ולא תקיא הארץ אתכם', מלמד שהארץ חייבת גלות על ידי הדברים האלה. היינו אם יעשו ישראל כתועבות הגויים אז גם הארץ תסבול בעבורם ותשאר שממה ועזובה, וכמאמר הכתוב 'והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם' וגו'".
אדם שמקיא, זה לא תענוג גדול, הוא תשוש וחש טעם רע בפיו. זה גם מצבה של ארץ ישראל, במשך שבעים שנה חשה ארץ ישראל שפיה מלא לכלוך וזוהמה, בכל שנות הגלות הארץ הרגישה עזובה ושוממה.
"מה שאין כן אצל אומות העולם היושבים בארץ הקודש, שהארץ איננה סובלת בעבור פשעיהם, אלא בהתמלא סאת עוונותם היא מתנערת מהם ומתיישבת על ידי טובים והגונים מהם 'כאדם שמקיא את מזונותיו' (כלשון הספרא שהבאנו), ולזאת שני מיני 'הקאות' ישנם:
חטאת אומות העולם היושבים על אדמת ארץ הקודש, אינם יכולים להשפיע לרעה על ארץ הקודש, כי לא להם משתייכת. ולזאת גם בהקיאה אותם שוב היא מתיישבת על ידי אחרים כי עוונותם לא פעלו עליה ולא נתחייבה עבורם לשום עונש.
אולם אם ישראל היושבים על אדמתם, ארץ אשר בחר ה' להם, חוטאים עליה ופושעים בה' צור מחצבתם, אזי תיכף הם נגולים מעליה, יען כי על ידי פשעם הם מטמאים גם אדמתם ארץ קודש והארץ הקדושה גם כן מתחייבת גלות 'שממה ועזיבה' בגללם, וזהו כוונת הכתוב: 'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם'".
לגויים אין שום שייכות לארץ ישראל, היא לא שייכת להם והם לא שייכים אליה, לכן היא מקיאה אותם בשמחה. לפעמים כשאדם אוכל משהו ומתברר שזה לא טוב לגופו, הוא שמח להקיא, זה עוזר לו, הוא מרגיש עכשיו איזו הקלה, ב"ה זה יצא. זה המצב כשמדובר על אומות העולם. מה שאין כן כשמדובר בישראל, אצלם ההקאה משאירה טעם רע בפי הארץ.
"הכוונה שאם תעשו את התועבות האלה ח"ו, תקיא אתכם הארץ הקדושה תיכף ולא תסבול אתכם עליה, יען כי על ידי מעשיכם אתם מטמאים אותה ומחייבים אותה לחובת גלות 'שממה ועזיבה', 'לא כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם', שהאריכו עוד ימים רבים על האדמה בפשעם ובעוונותם, אולם אתכם לא כזאת תהיה, כי מהר תנוטשו מהאדמה הזאת, שלא תסבול אתכם. והטעם, יען כי אתם מצווים על כל זאת כי הנכם העם אשר בחר ה' בו ומזהיר אתכם: 'כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם', לזאת עוונכם יגדל מאוד בעשותכם התועבות האלה עד שהארץ לא תסבול אתכם ותיענש גם כן בגללכם".
מפורסמים בהקשר זה דברי הרמב"ן 30 המבאר שכשארץ ישראל שוממה, זו ברכה ולא קללה. אמנם הפסוק "וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" 31 נאמר בתוך רשימת הקללות שבפרשת בחוקותי, עם כל זה, אומר הרמב"ן, כשארץ ישראל שוממה ואינה נותנת פירותיה לגויים, זו ברכה. וזו לשונו:
"מה שאמר בכאן (בפסוק לב) 'ושממו עליה אויביכם', היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".
כשהיינו בימית, בשנת תשמ"ב, בזמן הגירוש הראשון, אמר לנו גוי אחד: אני, אבותי ואבות אבותי גרו כאן, אבל מעולם לא יצאה כאן בנדורה (עגבניה), מעולם הקרקע כאן לא הוציאה משהו נורמאלי, באו הייהוד, ופתאום הכול ירוק, הכול מלא בנדורות, וכל בנדורה - בנדורה. היום, לאחר הגירוש מגוש קטיף, הכול חזר, כל החממות שהופקרו לידי הגויים, הגויים לא מצליחים להוציא מהם כלום. זה מדהים, אי אפשר להבין את זה, הם מנסים ולא מצליחים. אמרו לי כמה אנשים שגרו ביישובי גוש קטיף, שהגויים שעבדו אצלם בחממות מתקשרים אליהם בפליאה ולא מבינים במה הם טועים: כשעבדנו אצלכם הכול עבד מצוין, אז למה עכשיו אנחנו מנסים ושום דבר לא מצליח?!
נשוב לדבריו הנפלאים של רבי אהרן הכהן:
"עוד יש לומר, שרמז הכתוב בזה, ב'ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם' ענין נשגב למאד, שכלול בזה היעוד הגדול לישראל לעתיד לבא אחרי תלאותיהם וצרותיהם הכבירות בארצות גלותם עת ירחם ה' עליהם ושבו מארץ אויב.
דהנה אמרו חז"ל (סוטה ט ע"א): מאי דכתיב 'כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם' (מלאכי ג, ו) - אני ה' לא שניתי ולא הכיתי לאומה ושניתי לה (שנשמדה כולה), ואתם בני יעקב לא כליתם, היינו דכתיב 'חצי אכלה בם' - חצי כלין והן אינן כלין.
נראה מזה עד כמה היא שונה הענשתם של אומות העולם על ידי הקב"ה מהענשתו לישראל, שבבא זמן פרעונם של אומות העולם ליפרע מהקב"ה בעבור פשעם, הם נמחקים מהעולם כליל כמו שאנחנו רואים שלא נשאר שריד ופליט מהאומות הקדמונות אשר היתה בהם יד ה' להענישם כדבריו אל נביאיו הקדושים (כמו עמי צור, צידון, בבל וכו')".
אחרי כל הייסורים והגלויות, אחרי כל השואות, הרציחות, הרדיפות והגירושים, אחרי כל מה שעבר על עם ישראל לאורך הדורות, עם ישראל חי וקיים. ומנגד, מי שומע היום על היוונים, מה נשאר מהעם הזה? מישהו יודע מה זה מדי? מישהו יודע מה זה אשור או פלישתים? מדובר באימפריות עולמיות שלא נשאר מהן זכר. לכל אומה יש תפקיד בעולם, וברגע שנגמר התפקיד שלה, היא נמחקת מן העולם 32 .
"אולם בהגיע זמן ישראל להיענש על ידי הקב"ה בעבור חטאותיהם, הם נענשים קמעא קמעא יד על יד עד שנתמרק עוונם, וכל זה למען השאיר להם ניר בארץ להיותם לפלטה גדולה ועל ידי הצרות והייסורים שיתרחשו עליהם, עוד יוסיפו אומץ להתקיים בקדשם שם שמים לעיני הגויים, כמאמר הכתוב 'בהקדשי בכם לעיניהם' (יחזקאל לו, כג), ועין ההשגחה העליונה צופיה עליהם לבל יאבדו בגלותם, כמאמרם ז"ל (מגילה כט ע"א): תניא, רשב"י אומר: בא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן, גלו למצרים - שכינה עמהן, גלו לבבל - שכינה עמהן וכו'. ואף כשהן עתידין להגאל - שכינה עמהן, שנאמר: 'ושב ה' אלקיך את שבותך' - והשיב לא נאמר, אלא 'ושב', מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות.
עוד צדקה אחת עשה הקב"ה עם ישראל, שאף בהגלותן לבין אומות העולם בנכר, אדמתן ארץ הקודש לא תהיה לזרים ולא תתנחל על ידם, כמאמרם ז"ל (ספרא בחוקותי אות לח), על הפסוק 'והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה', זו מידה טובה שלא יהיו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו, עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, לכך נאמר 'ושממו עליה אויביכם היושבים בה', זו האויבים הבאים אחרי כן לא ימצאו עליה נחת רוח.
עוד אמרו חז"ל (גיטין פח ע"א): מאי כתיב 'וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלקינו' (דניאל ט, יד), משום דצדיק ה' וכו'? אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים להגלותם בעוד גלות יכניה קיימת, למען ילמדו תורה לאלה שיגלו אחריהם, ולא תשכח מהם תורת ה'.
עולא אמר, שהקדים שתי שנים ל'ונושנתם', היינו הצדקה שמיהר להביא הרעה לסוף שמונה מאות וחמישים שנה, דהיינו ב' שנים קודם 'ונושנתם'. ואם שהו עד 'ונושנתם' היה מתקיים בהם ח"ו 'כי אבד תאבדון' (רש"י).
נמצא שכל זאת הוא לטובה על ישראל, וזהו מרומז בכתוב 'ולא תקיא הארץ אתכם וגו' כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם', היינו שאפילו בעת שיגרום עוונכם להגלות מעל אדמתכם, גם כן תהיו לפליטה ולרחמים, ולא כמו הגוי אשר לפניכם".
צריך לזכור שרבי אהרן כותב את הדברים בערך שנת תר"צ, כלומר לפני מלחמת העולם השניה.
אם כן גם כשאנחנו בגלות, איננו מקבלים גט כריתות חלילה, עדיין העין האלקית משגיחה עלינו. בשעה שאנו יושבים בארץ ישראל - עיני ה' בנו תמיד, אבל גם כשאנחנו בגלות, לא סרה העין האלקית מאתנו. פעמים שאנו חשים הסתר פנים, אבל לאמתו של דבר אין העין האלקית סרה מאתנו לעולם.

סגירת מעגל
הפרשה מסיימת בפסוק מופלא ביותר, שמחזיר אותנו לפרשיות הטומאה שבהן פתחנו.
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם" 33 .
לאחר שעלינו לפסגת הטהרה בתום עבודות היום הקדוש, נאמר: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ" 34 . מילים אלו החותמות את הפרשה שבות ומזהירות מפני הטומאה.





^ 1.ויקרא טז, א.
^ 2.ויקרא טז, ל.
^ 3.ראה שיחות הרצי"ה לספר ויקרא עמ' 146.
^ 4.נגעים פי"ב, מ"ד.
^ 5.משלי יג, כד.
^ 6.ויקרא רבה כ, ה.
^ 7.במדבר יז, כג.
^ 8.ויקרא י, ב.
^ 9.גיטין נו ע"ב.
^ 10.רבי יצחק יהודה שמלקיש, תקפ"ז-תרס"ה - מרבני גליציה, מגדולי הפוסקים בדורו, ראש אב בית דין לבוב. כבר כילד התפרסם בכישרונותיו הגדולים. רבו המובהק היה הרב יעקב בורנשטיין, ראב"ד לבוב ומחבר שו"ת "ישועות יעקב". שימש ברבנות בכמה קהילות בגליציה, בהן פרמישלא, ובשנת תרנ"ד מונה לרבה של לבוב (למברג). חיבורו שו"ת "בית יצחק" כולל שישה חלקים ובתשובותיו שם עסק גם בחידושי העולם המודרני של תקופתו: טלגרף, טלפון, חשמל קרונות חשמליות, וכדומה. מלבד זאת חיבר ספרים בשם "בית יצחק" על התורה ועל המועדים. תמך ברעיון הציוני והיה בין ששים ושבעה גדולי תורה מרחבי אירופה שחתמו על הצהרת היסוד של תנועת המזרחי.
^ 11.בית יצחק על התורה פרשת אחרי מות.
^ 12.תהלים נה, טו.
^ 13.שיר השירים ה, ו.
^ 14.ויקרא טז, א.
^ 15.ראה שבת יג ע"ב.
^ 16.ויקרא טז, ג.
^ 17.ויקרא יח, ב.
^ 18.ויקרא יח, ג.
^ 19.ויקרא יח, ז-ח.
^ 20.ברכות לה ע"ב.
^ 21.זוהר ח"ג עד ע"ב.
^ 22.ביאור: כתוב "משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו". תוגת אמו ודאי? (כלומר פשוט הדבר שבן כסיל מסב תוגה לאמו, ומה בא הכתוב לחדש בזה?) על כרחנו משמעות הכתוב "בן חכם ישמח אב" מכוונת כלפי מלך מלכי המלכים הקב"ה. ואם בן זה נמצא בדרך כשלון, נאמר בו "ובן כסיל תוגת אמו", ואמו האמורה בפסוק זו כנסת ישראל.
^ 23.זוהר ח"ג עה ע"א.
^ 24.ביאור: "ערות אשת אביך לא תגלה". מי היא 'אשת אביך'? אמר רבי שמעון: הרי למדנו, כל דברי התורה סתומים וגלויים, כמו השם הקדוש שהוא סתום וגלוי (שכתוב הוי-ה ונקרא אדנ-י)... ומקרא זה כך הוא: "אשת אביך" – למדנו, כל זמן שהמלכה נמצאת עם המלך ומניקה אותך, היא נקראת אמך. עתה, בגלות, כיון שהוגלתה אמך אתך ונתרחקה מן המלך, היא נקראת 'אשת אביך', כי היא נותרה אשת המלך הקדוש על אף שהוגלתה.
על פי זה מבוארת הכפילות בפסוק: פעם אחת נזכרת 'אמך' להורות על המציאות הנורמאלית בה יושבת האם בזיווג אחד עם המלך ולהזהיר שלא תתרחק בסיבת עוון בניה, ככתוב: "ובפשעכם שלחה אמכם". הפעם השניה מורה על מציאות של גלות, וגם אז מצווה האם שלא להסיר עיניה השומרות מבניה, כי על אף שנתרחקה מן המלך, השגחת המלך נמצאת בה תמיד.
^ 25.תוספות מגילה לא ע"א ד"ה במנחה.
^ 26.ויקרא יח, כא-כג.
^ 27.ויקרא יח, כד-כט.
^ 28. רבי אהרן הכהן, נפטר בשנת תרצ"ו - חתנו של מרן החפץ חיים ורבה של קהילת מיכאילישוק. בשנת תרפ"ו עלו רבי אהרן הכהן ואשתו גיטל לארץ. רבי אהרן הרביץ תורה בישיבת "אור זורח" ביפו, וחיבר מספר ספרים, בהם: "עבודת הקרבנות" ו"פרחי אהרן". מנוחתו כבוד בהר הזיתים.
^ 29.ראה קונטרס מילואים לספר "פרחי אהרן" עמ' 14.
^ 30.רמב"ן ויקרא כו, טז.
^ 31.ויקרא כו, לב.
^ 32.ראה אורות ישראל ה, יד ולנתיבות ישראל ח"ב, החיות הישראלית, עמ' רצ (מהדורת בית אל תשס"ג).
^ 33.ויקרא יח, ל.
^ 34.ויקרא טז, ל.


עוד בנושא אחרי מות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il