השבת לפני חג הפסח מכונה "שבת הגדול". לשאלה מדוע השבת הזאת ראויה לתואר כל כך מיוחד הוצעו תשובות רבות. ההסבר המוכר אומר שהיום העשירי של חודש ניסן - היום שבו החלה הגאולה בפועל של בני ישראל ממצרים, היום שבו הם לקחו שה לקורבן הפסח - חל באותה השנה בשבת.
ההסבר המסורתי הזה נמצא תמיד לוקה קצת בחסר, ובמשך מאות שנים אנשים הציעו טעמים רבים אחרים לכינוי הזה. אומרים שברגע שהדלת נפתחת לגדולים, גם הקטנים יכולים להיכנס. אני מנצל את ההזדמנות ומציע רעיון משלי בעניין זה.
חז"ל לימדו אותנו שבכל דור אנשים מעלים רעיונות ומציעים פירושים בנושאים תורניים שמתאימים להלך הרוח בסביבה שבה הם חיים ולסוגיות שמטרידות את הדור שלהם. למעשה, תפקידם של הרבנים ומנהיגי הקהילה הוא להראות לציבור הרחב את הרלוונטיות של התורה הנצחית לאירועים של תקופתם ולנסיבות החיים של בני קהילתם.
אני מרגיש שיש לשבת הגדול משמעות וחשיבות מיוחדת למצב בעולם הכללי ובעולם היהודי היום. שבת הגדול מייצגת את אתחלתא דגאולה, את התחלת התהליך, את הנסיעה המטלטלת שבאה לפני הכביש המהיר והנוח בדרך אל היעד הסופי של החופש, החירות, הביטחון וההתעלות הרוחנית.
אינני איש קבלה או פילוסוף. לא אסתכן ואקבע אם אלה הימים שקודמים ממש לימות המשיח או לא. גדולים ממני דנים בשאלות האלה, ואין הכרעה עד כה. אך נדמה לי שכל מתבונן רציונאלי בעולם היהודי חש שאנחנו כיום במצב הפכפך... שיש תחושה שמתחולל שינוי שהופך תוכניות וגישות לבלתי רלוונטיות.
אחרי למעלה מאלף שנים של חיים יהודים תוססים, של קהילה ולימוד תורה ביבשת אירופה, כעת ברור לכולם שאירופה סיימה את תפקידה בכל מה שנוגע ליהודים. לעומת זאת, מדינת ישראל, שמוקפת אויבים, אלימות ואנדרלמוסיה פוליטית ושקועה במחלוקות ובסכסוכים חברתיים פנימיים, מצליחה לגדול ולשגשג.
מעניין לציין, ואולי אפילו מטריד, שהסכסוך הדיפלומטי הנוכחי בין ישראל לממשל בארה"ב מעסיק את התקשורת ואת הפרשנים הפוליטיים יותר מכל נושא אחר. מגוחך לחשוב שהמדינה הקטנה שלנו, שגודלה כשטחה של ניו ג'רזי ואוכלוסייתה שווה אולי לזו של העיר ניו יורק, צריכה להתנצח בתנאים שווים עם מדינה שיש לה השטח, העוצמה והאוכלוסייה של ארצות הברית של אמריקה.
אבל זה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו. אירופה, ארה"ב והעולם המוסלמי נמצאים כולם בתהליך של שינוי חברתי, מדיני וטכנולוגי אדיר. העולם שלנו הוא עולם שההורים של הסבים שלנו לא היו מצליחים לזהות אפילו. הגל האדיר הזה של שינוי, חוסר וודאות וסכנה, של פחד ותקווה לטוב גם יחד הם "השבת הגדול" של הדור שלנו. הוא ההקדמה לימים טובים יותר שיובילו לגאולת עם ישראל והאנושות כולה.
נדמה לי שכל המגזרים בעולם היהודי מכירים בעובדה זו. יש מגזרים שמגיבים לזה בהכפלת המאמצים להיאחז בעבר ולקדש את מי האמבט ולא רק את התינוק. אחרים מבקשים למהר ולזנק לתוך העתיד, אך מפני שהאירועים בלתי צפויים והשלכותיהם אינן ידועות, ייתכן שהמאמצים והמעשים שלהם יתבררו לבסוף כחסרי משמעות.
שבת הגדול צריכה לשמש כהגה מייצב בים הסוער שבו אנחנו מפליגים. מפני שהשבת, על כל גדולתה, עוזרת לנו לשאת את המבט קדימה ובו בזמן גם להתבונן לאחור. היא מסיימת שבוע ומתחילה שבוע חדש. לכן היא "הגדול" – גדולה מכל הימים וקדושה יותר מכל הרעיונות הרגילים. היא מתחילה תהליך של גאולה בכולנו ומכוונת אותנו לעבר הגאולה האחרונה של עם ישראל והאנושות כולה.
בלי מעבר דרך שבת הגדול, לא יכול להיות פסח. שכן השגת החירות והחופש, הקדושה והתכלית, ההתקדשות והייחודיות, היא תהליך, לא אירוע שמתרחש בן-רגע. אנחנו שרויים בעיצומו של תהליך כזה שמאלץ אותנו לחשוב על העבר שלנו בצורה חדשה ולמפות את דרכי הפעולה שלנו לקראת העתיד.
חג הפסח, הבא עלינו לטובה, ייתן לנו זמן והזדמנות להרהר במה ששבת הגדול לימדה אותנו. אין "גדולה" גדולה יותר מגישה ריאליסטית שגם משאירה מקום לציפייה לנס. עוד נזכה לחיות ולראות ש"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".