(צג: במשנה עד צה. במשנה)

חלק א – שבועה בחלוקת הכתובה לכמה נשים

כשנשוי לכמה נשים (4) זו אחר זו, גובות לפי הסדר (שהרי השתעבד תחילה לראשונה, אח"כ לשנייה וכו').

וכל אישה נשבעת לאישה שאחריה שלא גבתה כבר כתובתה.[1]

האם האחרונה נשבעת?

            ת"ק – לא, שהרי לא פוגעת באף אחת.

            בן ננס – כן.

                        למה נשבעת לפי בן ננס?            

1. שמואל – מדובר שאחרי שגבתה ה3, יצא קול שהשדה שקיבלה גזולה, ואולי יקחו ממנה (אך כיון שכרגע זה רק קול, אז ממשיכים ונותנים שדה גם ל4),

המחלוקת – מה יקרה אם באמת יבואו עוררים ויקחו את השדה של 3?
לפי בן ננס – מה שגבתה ה4 יישאר אצלה, וממילא פוגעת ב3, ולכן צריכה להישבע לפני שגובה.

לפי ת"ק – ה4 תחזיר ל3, ולכן עדיין אין סיבה להשביע אותה.

1. ר"נ – לפי כולם ה4 תחזיר ל3,
   אלא שבן ננס חושש שכיון שה4 יודעת שעוד מעט אולי יקחו לה (שהרי לכן לא השביעו אותה) תזניח את הקרקע שלה, ולכן השביעו כדי להטעותה שזה רציני, ותשקיע בקרקע (רש"י, וראשונים אחרים מקשים).


2. אביי – זה שבועת "הבא להיפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה"

לת"ק – רק יתומים קטנים

לבן ננס – גם יתומים גדולים (כאביי קשישא).

(צד. מעל האמצע)

חלק ב – אגב: שותף שבא לדין בלי שהודיע לשותפו, והפסיד בדין

האם השותף השני גם התחייב, או שיאמר לתובע שהוא צריך לדון איתו שוב בנפרד?

1. רב הונא – השותף הראשון ייצג גם את השני (שליחות).


2. רב נחמן – ראיה ממשנתנו,

שהראשונה נשבעת לשנייה, וזה כולל גם שבועה לשלישית (השנייה שליחה של השלישית בתביעה).

אך הגמרא דוחה – בדיון בבי"ד, השותף השני יכול לטעון שהוא יודע לדון טוב יותר, אך בשבועה ודאי ששבועה ל2 זה בדיוק כמו שבועה ל3,

1. ומשמע שהגמרא אכן חולקת על רב הונא, ובאמת השותף אינו שלוחו של שותפו,

אך הגמרא מגבילה את זה – רק כשלא היה בעיר,
אך אם היה בעיר ולא בא, אז אכן זה כרב הונא שמניחים שהסכים שהשני שלוחו.

(צד. 3-)

חלק ג – ב' שטרות היוצאים ביום אחד

במשנה ראינו – אם זה מקום שכותבים שעות – אז כל הקודם זכה.
אם אין שעות, מי גובה?

רב – חולקים, שמואל – שודא דדייני

א. הסבר:

1. 1.עדי חתימה או מסירה כרתי

כלומר, האם מדובר במצב ודאי או ספק:

רב – עדי חתימה כרתי (ר"מ)

כלומר התוכן הכתוב בשטר קובע, וכיון ששני התאריכים באותו יום וללא שעה, רואים את כל היום כיחידת זמן אחת,
ולכן זה לא ספק, נחשב כמכר לשניהם באותו זמן, וחולקים (ע"פ הר"ן).

שמואל – עדי מסירה כרתי (ר"א),

ולכן התאריך הכתוב לא משנה, מה שמשנה זה רגע פעולת המסירה, ובזה לא רואים את היום כיחידת זמן אחת, אלא הראשון קודם,

            וכיון שספק מי הראשון, עושים שודא דדייני.

1. לפי כולם עדי מסירה כרתי (כר"א), ולכן לפי כולם זה ספק,
   והמחלוקת היא מה הפתרון למצב של ספק –

רב – חולקים,

שמואל – שודא דדייני.

דחייה – לא יתכן שרב כר"א (עדי מסירה),
            שהרי במסכת גיטין אומרים כך –

בגיטין אכן כולם פסקו כר"א (עדי מסירה),
            אך בשטרות: שמואל כר"א (מסירה), ורב כר"מ (חתימה)

ב. קשה–

ברייתא – ב' שטרות היוצאים ביום אחד – חולקים, כשיטת רב.

תשובות –

1. כאמור זה תלוי במחלוקת ר"מ ור"א,
   אז שמואל כר"א (מסירה), והברייתא הנ"ל כר"מ (חתימה).

דחייה – הסיפא שם מפורשת כר"א (מסירה, שאם כתב לאחד ולא מסר, וכתב לאחר ומסר, השני מקבל).

1. זו מחלוקת תנאים:

מצד אחד הברייתא הנ"ל – חולקים.

מצד שני ברייתא (גיטין יד:) - לגבי שליח (שליש) שיש לו כסף של המשלח, ויש ספק אם לתת ליורשי המשלח או יורשי המקבל,
חכמים – יחלוקו,[2] חכמי בבל – השליח יעשה "שודא".

(צד: באמצע)

ג. סיפורים

A. אמא כתבה לרמי בר חמא בבוקר ולמר עוקבא בר חמא בערב

ולא ברור למי מסרה את השטר קודם.

ר"נ (2) – נתן למר עוקבא (השני),

            כי פסק כשמואל, ועשה שודא דדייני.

רב ששת (1) – נתן לרמי ב"ח (הראשון)

            ר"נ חשב שזה כי פסק שעדי חתימה כרתי, ולכן הראשון תפס (רא"ה),

            ושאל אותו ר"נ – הרי אין שעות, ממילא זה נחשב באותו יום, ואם כבר אמורים אז לחלוק!

            וענה רב ששת – אז תחשיב את הפסק שלי גם כשודא דדייני.

            עונה ר"נ – הפסק שלי גובר:

1. אני דיין רשמי.


2. הפסק שלך מראש לא היה בתור שודא דדייני.


3. נתן לבעל ה5, כי השני אולי מאוחר יותר.


4. לא נתן לו שטר שאיתו יוכל לטרוף מהלקוחות של המוכר, כי הלקוחות יאמרו לו – אולי באמת השדה כן שלך, וממילא אינך זכאי לטרוף.

B. שתי שטרות, אחד בניסן סתם, ואחד ב5 בניסן

רב יוסף פסק לרעתו בשני דברים –

אך הגמרא נותנת פתרון – יקבל שטר הרשאה מהקונה השני, ויטרוף מהלקוחות ממה נפשך (או שמגיע לו, או שמגיע לקונה השני).

[1] האם נשבעת גם כשזה לא על חשבון האחרות (כשיש מספיק נכסים)? מאירי – לא, ויש חולקים.

[2] נשים לב שלמסקנה לעיל ראינו שדעה של יחלוקו זה כי אין ספק ושניהם נחשבים באותו יום, ואילו אם יש ספק אז מוסכם שזה שודא דדייני. כאן לעומת זאת ודאי שמדובר בספק, ובכ"ז חכמים אומרים יחלוקו.